פרובינציאלי באמריקה: כמו במערבון

4.9.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

פרובינציאלי באמריקה: כמו במערבון

עזרא דלומי

 

"מתי הרכבת שלך מגיעה לגרינסבורו?" שאל בוב. השבתי שהיא יוצאת מוושינגטון באחת-עשרה לפני הצוהריים, ומגיעה בשש וחצי בערב. "אל תסמוך על לוח הזמנים," הוא אמר, "זה לא הרכבות של אירופה". בוב לא דאג לחינם, הוא הזמין כרטיסים למופע קאונטרי שאמור להתקיים "בצוותא" המקומית בשמונה וחצי בערב. הוא חשש שנאחר. הרכבת אכן איחרה בשעה (ובדרך חזרה בשעתיים). התברר שלוח הזמנים שלה הוא בגדר המלצה בלבד. אין מה לסמוך עליו. על רקע תקתוק הרכבות התחתיות, הכיטוס האוטומטי, הזמינות והמהירות, חוסר הסדר ברכבת הבין-מדינתית הוא בלתי נתפס. כמעט כמו בשיר הקטר, כולל הפסקות עישון בתחנות מסוימות, כולל הכרטיסן שמנקב ידנית. רטרו שברטרו. ומעניין, איש לא רוטן. אולי מתוך הרגל. מי שיש לו כסף ואין לו זמן ממילא עולה על מטוס.

 

הנסיעה ברכבת מייגעת משהו, אך היא מאפשרת לראות חתיכת אמריקה דרך החלון - את מושבות העוני מרובות הקרוואנים - המזכירות את מגורי התאילנדים בקיבוץ; הצצות מעת לעת מבין מרחבי הירק העצומים והבתים הפרטיים הענקיים שלצדם; את שדות התירס שאין לראות את סופם, את היערות ואת הנהרות. הרבה ירוק בעיניים. וזה בשנה שחונה.

 

***

 

בוב, היום עורך דין במשרד גדול, היה בראש הנקרה במסגרת וורקשופ ב-1972. הוא מבקר מעת לעת בישראל במסגרת מיזמים שהוא עסוק בהם. הקשרים בינינו דעכו עם השנים, ושבו והתהדקו בעקבות ביקורה של בתו בירושלים במסגרת התנדבותית כלשהו. זה היה בשיא תקופת הפיגועים, והיה צריך לדאוג לשלומה, אפשר לומר לשלמותה. המיילים והטלפונים מירושלים לגרינסבורו וחזרה חיברו את החוטים מחדש.

 

***

 

הגעתי לתחנת גרינסבורו, בצפון קרוליינה, וטסנו להופעה, אחת מכמה במסגרת פסטיבל קאונטרי מקומי. את השנייה נראה למחרת. גרינסבורו היא עיר דרומית "לא גדולה" - כרבע מיליון תושבים - והאווירה ביתית. כמו בצוותא, רק פי שלושה בגודל, המושבים מסודרם בצורת האות ח', ומי שמגיע באיחור רואה רק את גב הזמרים. מסבירים לי כאן, שיש היום תחייה של מוזיקת הקאונטרי, רק שזה לא בדיוק קאונטרי משום שמעורב ב"בלו גראס", בפולק, ברוק רך ובעוד כל מיני, כך שזה נקרא "מוזיקת שורשים". אני, מה אכפת לי איך קוראים לזה, העיקר שיש כינור, מפוחית ובנג'ו. מוזיקה מענגת. בלי כל הבום-בום של הראפ שפורץ מחלון המכוניות וקורע את עור התוף.

 

האנגלית הדרומית מזכירה אנגלית של מערבונים. קצת מאנפפת ו"מזומרת", בולעת סופי מילים, משהו "ג'ון וייני" כזה. תחושת המערבון ליוותה אותי כשיצאנו למחרת לירי בצלחות חרס. "סקיט שוטינג" קוראים לזה. ירי בצלחות, כמו רוב ענפי הספורט כאן, הוא תעשייה. יש הלבוש המתאים - החליפות לאחסנת הכדורים והתרמילים, האוזניות, הכובעים, המשקפיים - וכמובן הציוד האלקטרוני במטווחים, שזה סיפור בפני עצמו. זהו ספורט שצובר פופולריות ככל שגובר כוחם של הארגונים המגינים על בעלי החיים. לא הורגים ציפורים, אבל לפחות יורים, פוגעים בכאילו ציפורים ומשחררים אגרסיות.

הכאילו צפורים הן צלחות חרס, כתומות וזוהרות, הנורות ממתקן אלקטרוני ומדמות במעופן מעוף ציפור. הן נורות בכל פעם לכיוון אחר. קולגה לוחץ על כפתור, אות חשמלי עובר למכונה, היא יורה צלחת ואתה רודף אחריה עם הרובה. דרך אחרת להפעיל את המתקן - בעבודה עצמית היא להעביר פקודה קולית באמצעות מיקרופון. צועקים לתוכו "שוט!", הקול הופך לאות חשמלי העובר למכונה - והיא יורה צלחת. הבעיה בשיטה הזאת היא, שאסור לדבר ליד המיקרופון. הוא מזהה קול, הוא אינו מבין שפה. למשל, אם אמרת "שיט!" אחרי שפספסת, מיד תגלה שהעפת לחינם עוד צלחת.

 

***

 

בוב נתן לי שלושים כדורים בציפייה דרוכה שאפגין את יכולותיי הצה"ליות לעיני חבריו. אבל נחשפתי במלוא קלוני. את רוב הכדורים יריתי בטרם הבנתי שזמן הצליפה האופטימלי הוא השניונת שבה הצלחת מתקרבת לשיא גובהה ומתחילה להאט לקראת נפילתה. עשרים וחמישה כדורים נורו לריק, ובחמישה שנותרו פגעתי בשלוש צלחות. צה"ל, כלומר אני, שוב נגלה לעיני אמריקה במערומיו.

 

המטווחים העצומים שיש כאן הם לא רק לירי בצלחות חרס. יש מטווחי אש חיה, שבהם יורים "אש-אש-אש-אש" ללא הכרה. מלאי התחמושת כאן מעולם לא אזל. זר, כלומר ישראלי, לא יבין זאת. אנשים מביאים מהבית את העוזי, את האקדחים ועוד כל מיני כלי משחית ויורים ללא סוף. רק לפני שבוע דחה הסנט את ההצעה להגביל את מכירת כלי הנשק לאזרחים, והשמחה רבה.

 

כששקטה האש, הלכנו לשתות בבקתה. הטנדרים הפתוחים, כמו במערבונים, עצרו בחריקת בלמים, החבר'ה ירדו, התחילו למסור זה לזה דוח קרבי והחליפו חוויות. "אני מוכרח לקנות לי תת מקלע", אמר אחד היורים שיש לו "רק" אקדח. "זה לא בעיה", ענה לו חברו, "כל מה שאתה צריך זה אישור מהשריף...". שריף, אקדחים, כובעים רחבי שוליים, חיים בסרט, בסוף שבוע קסום בדרום ארצות הברית. אמריקה המערבונית, כמעט כמו בסרטים. רגע, איפה הסוסים?

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים