מהצד: הישרדות בהילוך גבוה - הייתי מלווה בוגר ל"הישרדות מערת הפלמ"ח" של ילדי הקיבוץ

7.8.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

מהצד: הישרדות בהילוך גבוה

תום שלח

 

סיום קורס מד"צים. למצולמים אין קשר לכתוב. צילום: יגאל לוי

ריח ילדות, ריח דבק ואורן מילא את אפי. איך לעזאזל בונים את האוהל הזה?

"אתה צריך עזרה?" שאל בזלזול, פ', מהנדס, שיכון המשתלה. "לא! זה בסדר, אני משתלט על זה", עניתי בנחישות, מנסה שוב להשחיל את המוט המתפרק והארוך לפיסת הברזנט שהמשיכה להתנפנף לכל כיוון ברוח החזקה.

"אתה בכלל יודע איך בונים אוהל?" התריסה לעומתי ל', דוגמנית, שיכון חרסינה.

"אם אני יודע לבנות אוהל? הצחקת אותי", ניסיתי לשוות לקולי נימה של ביטחון, תוך ניסיון נוסף להעמיד את הקונסטרוקציה המעוקמת שהייתה אמורה להיראות כמו סוג של איגלו.

 

אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה. כשחבר שאל אותי אם אני מוכן להקריב יום עבודה במפעל, על מנת להצטרף כמלווה ל"הישרדות מערת הפלמ"ח" של המרחב הצעיר בקיבוצי, לא היססתי. משום מה החלטתי שלא לדווח לו כי אם הוא רוצה לבנות מחנה ביער עם ילדים בכיתות א' עד ג', לא כדאי לו לקחת דווקא מישהו כמוני למשימה. את "השומר הצעיר" עזבתי כבר בכיתה ז' עקב חילוקי דעת אידיאולוגיים (השילוב של שירי מורל, פנים מרוחות משחת שיניים והליכה ארוכה ברגל אף פעם לא היה לטעמי), בצבא הייתי חשמלאי מטוסים עקב בעיות פרופיל, ובטיול הגדול העדפתי להתפנק במיזוג האוויר של ה"קבינס" מאשר להתכלב באוהל ולשמש טרף ליתושי השמים ולקרציות החוף. למרות זאת, הביאו גורמים שונים למצב, שבו הפכתי לבר סמכא צופית מהשורה הראשונה. וזאטוטי הקבוצה הכתומה קיבלו את סיפוחי אליהם בשאגות שמחה שאת פשרן לא הצלחתי להבין עקב הרעש תלול הדציבלים.

 

כבר בשעת ההתכנסות התגלו שאר המלווים לאותו יום כסמכויות מצ'ואיסטיות אבסולוטיות אמיתיות, בהם אנשי צבא, הנדימנים, בוגרי תנועת נוער וברוב המקרים כל השלושה גם יחד. נעשיתי מודאג, זיעה חמה שטפה את ראשי, מבטי ההערצה מהבוקר החלו להתחלף במבטי אכזבה; פה ושם יכולתי אף שמעתי לחשושים שנגעו

למועצות שבט ולהדחה. בכוחות שלא ידעתי שקיימים בי סיימתי להשחיל את המוט השני והעמדתי את האוהל הסורר בתנופה, פוקד על הילדים מסביבי לתקוע יתדות כל עוד עומד האיגלו השברירי ישר באופן יחסי.

 

"אמרתי לך שהוא יצליח", צהלה נ', מנהלת, שיכון לב הקיבוץ, כלפי א' כדורגלן, שיכון הכרם, "אתה חייב לי שלושה פוגים".

 

צלצול פעמון חזק הציל אותי בדיוק כשניסיתי לעזור לס', שחקן, שיכון ספארי, לקשור קשר מוט. ארוחת הבוקר מוגשת. במקום ביצי שור וסרטנים, קיבלו השורדים ביצים קשות, לחמניות ונקניקי קוריצה ועטו עליהם בשמחה.

 

"תגיד", פנה אליי ת', קומיקאי, שיכון מרכז קליטה, בפה מלא ביצה קשה, "מה הגובה שלך?"

"אני יודע?", לא ייחסתי חשיבות רבה לשאלה שעתידה לשנות את מעמדי, "מטר תשעים ושבע בערך...".

"מה??? ואו!!! זה כמעט שני מטר!!" זעקו השורדים בהתרגשות מטורפת, "אפשר לשבת לידך?"

בשלב זה הכתה בי ההכרה: באי הזה לא צריך להיות אסטרטג, פיזי או מתוחכם, די בגובה יוצא דופן על מנת לקבל מעמד של חצי אל. בשעות הבאות נוכחתי לגלות, שהעובדה, שאני לא יודע לעשות שום קשר חוץ מראשון ושני, לא משנה כהוא זה אם אני עושה אותם גבוה מספיק ומשוויץ בכך. בשעת ערב מאוחרת, אחרי הא"ש לילה, תפוחי האדמה והמרשמלו, כינס הצוות את הילדים והודה למלווים הנאמנים. כשהגיעו לשמי השמיעו הילדים שאגת עידוד שלא הייתה מביישת את היציע המזרחי, "תווום, תווום". ברגע זה הבנתי, תמו ימי האלמוניות שלי בקיבוץ. ככה זה ב"הישרדות", הדבר שנראה לך הכי שטותי, יכול להפוך אותך בין ליל לכוכב.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים