משורר הזמן

יעקב לזר

ספרו של חיים גורי נכתב בעירוב מקורי ואופייני, שבו מונח, בתוך פרקי הספר, הזיכרון האישי לצד שירי משוררים ופרשנותם ולצד קטעי עיתונות מרובים מהתקופה, שבה היה כותב גורי ב"למרחב" ולאחר מכן ב"דבר", אם כי לא רק משם. ההיסטוריה הישראלית מעורבת בספר בסיפור האישי, וכך זהו ספר פוליטי במובן מסוים ואישי מאין כמותו במובן אחר. כשהוא מדבר אתנו על בית אלפא, מתעורר אצלו זיכרון של ליל סדר בקיבוץ. בליל הסדר הזה, מספר גורי, "היה שעטנז מדהים שהיו בו מצות, גלוסקאות (לחמניות), על הקיר תלו תמונת ענק של הצייר המכסיקני דייגו ריוורה, הקוצר, שרו חלק משירי ההגדה וצירפו את מארש הפרשים של בודיוני; הכול התערב שם." (גורי נולד ב-1923 ומכאן שמדובר פחות או יותר ב-1935). הוא זוכר את אחד מחברי בית אלפא מוחה בקול על השעטנז המוזר הזה. "אני לא אשכח את הצעקה שלו מול מנהל בית הספר. 'מה שקרה היום בחדר האוכל, הוא אמר, זה סקנדל מאין כמוהו. מה אנחנו עושים לילדים שלנו? דגנרטים יגדלו פה!'"

כדורי. פלמ"ח

"הייתי ילד פוליטי", הוא מעיד על עצמו, "'ילד חוץ' בחברת הילדים המשותפת לבית אלפא ולחפצי בה, שני קיבוצים פוליטיים מאוד. לימים המיטה הפוליטיקה אסון כבד על קיבוץ בית אלפא, וגרמה לו לפילוג קשה מנשוא, שלא העלה ארוכה ימים רבים". הוא מכוון ל"טרנספר", כך הוא מכנה זאת, של המפאיניקים מבית אלפא, שהועברו ב-1940 לקיבוץ רמת יוחנן, ולמעבר של חברי השומר הצעיר מרמת יוחנן לבית אלפא. בחפצי בה פגש גורי בפעם הראשונה את המשורר אלכסנדר פן, שבא לקרוא שם משיריו. "גם אני, כילד פוליטי, נדחקתי בעב העשן", הוא כותב. "גבה קומה וחיוור, מכנסי רכיבה בריצ'ס ומגפיים. חולצה רוסית רקומה. סיגריה". הוא מזכיר פגישה של בני נעורים עם אברהם שלונסקי, עם לאה גולדברג ועם משה ליפשיץ, שהתקיימה בקן השומר הצעיר, ברחוב פיירברג בתל אביב. "המשוררים הם האלפיניסטים של הרוח", אמר שם שלונסקי, והוא זכר ונצר. מאז ימי ילדותו השירה והפוליטיקה הם מרכיבים מרכזיים בהווייתו. השירה והפוליטיקה הם המרכיבים המרכזיים של שני כרכי "השירה והזמן".

לחפצי בה הוא שב מספר שנים מאוחר יותר, כאשר סיים ללמוד בבית ספר כדורי, ויחד עם הקבוצה שלו מהשומר הצעיר עשה שם את תקופת ההכשרה. מחפצי בה יצא להתנדב בפלמ"ח. יחד עם חברו גברוש צעד ברגל לקיבוץ גינוסר, לפגישה השנייה של יגאל אלון עם פקודיו. התנועה הקיבוצית העניקה לאנשי הפלמ"ח מחסה, מסתור וגם פרנסה, ושנות הפלמ"ח שלו הן גם השנים שבהן נוצר הקשר העמוק והחם שלו עם הקיבוצים. כמ"מ בפלמ"ח הוא היה באשדות יעקב, אחר כך ביגור, ומשם אחרי השבת השחורה, כשהבריטים גילו שהקיבוצים מעניקים מחסה לאנשי הפלמ"ח, הגיע לכפר יהושע. "חלק ניכר מחיי כאיש צעיר הייתי בקיבוצים. עבדתי עבודה פיזית קשה מאוד. כשאני חושב על שיטות השינוע הקיימות היום ועל הטכנולוגיות החדשות, אני נזכר איך אז היינו ממש חורנים. קצרנו בחרמשים ואספנו בידיים". אחות אחת של גורי היא חברת קיבוץ גשר, אחות שנייה הייתה חברת נחל עוז.

זיון רוח קולוסאלי

בספר הוא בא חשבון נוקב עם התנועה הקיבוצית, ובייחוד עם האגף השמאלי שבה, הקיבוץ הארצי, ועם תנועת הנוער שבה היה חבר, השומר הצעיר, בעיקר על מה שהוא מכנה "המשיחיות האדומה". "הם לא בגדו בציונות", הוא כותב, "אך גם הם, לכל הרוחות, אטמו לבם מול אימת הסטליניזם. טמטמו את מוחו של דור צעיר, שלא התאושש עד היום מההרפתקה ההיא". ל"הדף הירוק" הוא אומר: "זו הייתה חוויה רליגיוזית, הדגל האדום, השירים האלה. פעם שאלתי את צביה לובטקין, מלוחמי גטו וארשה: 'צביה, מה לנו ולרומן הזה עם הסטלינזם?' והיא ענתה לי, 'גורי, לא רצינו להיות חברי קומונות מבודדים, מתקני עולם. רצינו להיות חלק ממיליונים'. המילה מיליונים הייתה גורמת לאורגזמה נפשית. אנחנו חלק מעולם המהפכה. על זה הרי התפלג הקיבוץ המאוחד יותר מאוחר, באיזו עווית של טירוף שאין לה שום הסבר היום. שום הסבר. כל ריב משפחה יותר מובן מהכלי הקודח הזה. התווכחו אז, אם נכון לומר מרקסיזם ולניניזם, או מרקסיזם מקף מחבר לניניזם. זיון רוח קולוסאלי. אלו היו מחלוקות שהסעירו דור שלם, ולמעשה, קבעו את המהלך של מדינת ישראל. למפ"ם היו אז 19 חברי כנסת. היא הייתה מפלגה עם כוח פוליטי אדיר. התנועה הקיבוצית הייתה אוונגרד מוביל, והפלמ"ח ברובו המכריע היה מפ"ם. אבל הרומן הזה עם הסטליניזם היה טעות איומה ונוראה. הייתי נער בבית אלפא כשהתקיים המשפט של בוכרין (ניקולאי בוכרין, שסולק בהוראת סטלין בפברואר 1937 מהמפלגה הקומוניסטית, נאסר ונשפט במשפט ראווה כראש "האופוזיציה מימין", יחד עם אלכסיי ריקוב. שניהם הוצאו להורג בירייה במרס 1938. י.ל). ממינה, אימא של גברוש, הסתגרה בחדרה שבוע שלם ולא יצאה ממנו. היא לא אכלה ולא שתתה, הייתה בצום כבד ובייאוש גמור. היא נשברה נפשית.

לך עצמך נשאר משהו מהתקופה ההיא?

"אני בלבי סוציאליסט עד היום הזה. אני חושב שההפרטה והפערים בחברה הישראלית הם בלתי נסבלים. זה שבירושלים יש בתי תמחוי, זה מחלה אותי. זו אכזבה נוראה. אני פטריוט ישראלי, ואני לא יכול לראות שהחברה שלנו נמצאת במקום השני בעולם בפער בין עשירים לעניים. זה מכאיב לי"

משפט חברים

גם משפטי פראג נזכרים בספר. (משפטי פראג נערכו בסוף 1952 בהשראת ברית המועצות.) ארבעה-עשר נאשמים הועמדו לדין, בהם אחד-עשר יהודים, שהבולט שבהם היה רודולוף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. המשפטים נוהלו באווירה אנטישמית ואנטי ישראלית. (אחד-עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי, נידונו למוות וב-3 בדצמבר בוצע גזר הדין. שני ישראלים שהגיעו לפראג, מרדכי אורן מראשי מפ"ם והקיבוץ הארצי, ושמעון אורנשטיין, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. אורנשטיין נשפט למאסר עולם ושוחרר ב-1954 אורן נידון לעשרים שנות מאסר ושוחרר ב-1956.

מאסרו של אורן ועמדת האגף השמאלי במפ"ם - בראשות משה סנה, קובה ריפתין ואליעזר פרי – שהצדיקה את המשפט ואת הדין, זעזעו את השומר הצעיר ואת מפ"ם. י.ל.) גורי מספר בספר, כי כאשר נודע על משפט פראג, נערכה באולם מנזר רטיסבון בירושלים אספת סטודנטים סוערת. הוא קרא שם את השיר אסיר פראג.

למעשה, אין זה שיר, הוא מעיר, אלא פלקט פוליטי בנוסח הימים ההם. "ניתן למנות בו את כל 'חולשותיי הספרותיות' בעת ההיא, אך אני רואה בו מסמך ביוגרפי, משהו תיעודי-היסטורי, הבא להעיד היום על תקופה בלתי מובנת". לאחר שקרא את השיר, הוא נקרא "למשפט חברים" בסניף מפ"ם בירושלים.

"שניים משופטיי הלכו לעולמם, אחד מאריך ימים, עד מאה ועשרים", הוא כותב, ומכוון ככל הנראה לוויקטור שם טוב בן ה-93. "הם ראו בכך פגיעה חמורה במפלגה, חשיפת החזית מול תוקפיה. הם נזפו! הזהירו כי אם יישנה המעשה, ייאלצו להסיק מסקנות". הוא ביקש לפרסם את השיר ב"משא", אבל עורכיו באותה עת, הסופרים משה שמיר ואהרן מגד, סירבו. "אני יודע שהם חשו פחות או יותר כמוני", כותב גורי, "אך חשבו שחיללתי את חוקי המשחק". השיר אבד ונמצא, והוא מופיע בספר בפעם הראשונה. מתוך אסיר פראג: "ולמה זה רבים מחבריו של מרדכי, החף והמעונה עד ערב, מוחים את שמו המחורף והנעזב? ולמה הרמ"א לשעבר, האחראי לאותה תקופה גדולה ומפוארת, עונה אמן בלי לזעוק: כזב!!!".

הרמ"א הוא משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, שכאמור, הגן על שופטיו של אורן. לימים, כשכבר היה סנה זקן וחולה, ולאחר הפילוג בין רק"ח למק"י, ו"כבר הייתה מסיכת המוות על פניו", ראיין אותו גורי, ושאלו באילו עמדות מדיניות ופוליטיות היה נוקט, אילו הוא ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה, ולא מי שמייצג סיעת יחיד בכנסת. סנה, אומר גורי, דיבר יוצא מהכלל, כאדם אחראי, פרגמטי, כמי שגורל אומה שלמה מוטל על כתפיו. "עד היום לא פענחתי את חידת האיש הזה. קראתי כל שורה שנכתבה עליו, כל מה שיאיר צבן כתב וגם מה שכתב אפרים (אפרים סנה, הבן, י.ל.), ועדיין אני עומד בפני פרשה סתומה: איך אדם שהיה ממנהיגי הציונות בפולין ואחר כך ראש מפקדת ההגנה הארצית, רטוריקן בחסד, איש תרבות שידע שירה עברית בעל פה; איך אדם כזה הגיע למדוכים האלה, אין לי הסבר לכך. נפלאה היא ממני". גם את קובה ריפתין ז"ל שאל, כיצד יכול היה להצדיק את המשפט ההוא, וריפתין ענה לו: "גורי, כמה שאתה תמים".

על קו הקץ

ביקורת נוספת על השומר הצעיר מופיעה בפרק "אימת העיוורון", כאשר בימי מלחמת העולם השנייה, בזמן שיהודים נכלאו בגטאות והובלו למחנות ריכוז, גרסו אנשים בהנהגת השומר הצעיר, שהיישוב העברי צריך לשמור על נייטרליות במלחמה שבין בריטניה לגרמניה הנאצית. "החזית האנטי נאצית הנוכחית אינה אלא חזית בהתחרות שבין אימפריה אחת לשנייה, בין אימפריאליזם לאימפריאליזם... לא מלחמה לחופש ולדמוקרטיה", נאמר באחד הפרסומים של התנועה. ובביטאון השומר הצעיר, 'נגד הזרם', במאי 1941, נכתב: "יש להילחם ללא פשרות בכל תוכנית הבריגדות ולנקוט עמדה של נייטרליות מוחלט ונחרצת". ובמקום אחר באותו ביטאון: "רעיון הבריגדה היהודית מוליך להרפתקה ריאקציונית ואווילית, ויש להילחם בה בכל תוקף. התוצאה הממשית היחידה של בריגדה כזו יכולה להיות רק הפיכת היישוב לפשיסטי". הדברים הללו נכתבו בביטאונה של תנועה חלוצית מפוארת, שהעניקה להיסטוריה היהודית כמה מהשמות האגדיים של גיבורי המרד, אומר גורי.

אתה כותב בספר: "אני בוגר קן צפון תל אביב של השומר הצעיר, זה שברחוב מצדה לא ברחוב פיירברג, ואני שייך לדור שגם "מוחו טומטם". האם ייתכן, שכשם שטעינו כל כך בעבר, אנחנו טועים גם עכשיו, בגישה שלנו לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני?

"זו שאלה אכזרית למדי. כנער הייתי חבר השומר הצעיר, וקודם לכן מחנות עולים. הייתי שנים בפלמ"ח. אחרי מלחמת ששת הימים הפכתי להיות איש ארץ ישראל השלמה. אני מצטט בספר את נתן אלתרמן שאמר, שמי שיחזיר את חלקי הארץ הללו, יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר. אין רמז בשירתו של אלתרמן שקדמה למלחמת ששת הימים למהפך הזה בחייו. גם אני עברתי מהפך שכזה. לא רק ז'בוטינסקי שר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. טשרניחובסקי כתב 'מנחל פרת עד לבוא חמת והמדבר בערב', ואורי צבי גרינברג הדהיר את סוסו אל נהר הפרת: 'יהודה החופשית יהודה הימית/ מאילת ועד צור, עדי פרת ושטפו'. אני זוכר ששרנו, 'עם השחר עם האור/ נעלה אל הר המור/צליל הרים וגדי נחמד/ לך אביא מהגלעד', או: 'ככה כך ולא אחרת/ ים תיכון וים כנרת/ גם בשן וגם גלעד/ מני אז ועדי עד'. במגילת היסוד של קיבוץ מעוז חיים, ב-1938 כתוב: 'יהי הבית הזה שער לגלעד. עוד יהבהבו אורות עבודה של יישובים ערביים בגולן, בבשן ובחורן, ביהודה ובשומרון ובבקעת הירדן עד צוער'. בספר אני בא חשבון גם עם עצמי. יש דברים שהאמנתי בהם שנים רבות, ובערוב יומי ראיתי שהם היו מסע שווא. בניתי לי דגם שהיה בלתי אפשרי. אני מכיר בטעויות קשות שטעיתי, ואני אומר את זה בלי גאווה יתרה. אין ספק, שהשמאל צדק בקביעה שלו, ששלטון על עם אחר לאורך ימים הוא בלתי אפשרי. כמו שיש מידה רבה של צדק בפסימיות של הימין, לגבי מידת הנכונות של הערבים לקבל אותנו בתוכם ולהעניק לנו לגיטימציה".

אלתרמן, הוא אומר, כתב ב"שמחת עניים" על "חיים על קו הקץ", כך אנחנו חיים במדינת ישראל בכל שנותיה. הוא ורעייתו ניסו לתרגם את השורה הזו לפרופסור אמריקני ידיד שבא לבקר, והתוצאה הייתה לא מספקת מבחינתם. "איך אתה מתרגם לאנגלית 'חיים על קו הקץ'?" הוא שואל. "זה ב-DNA שלנו, בגנים. מתי אתה מרגיש שזה כך? נסענו לפני כמה שנים לטוסקנה, וגרנו שם בחווה. ארץ היין והברושים, והשקט. בלי טלוויזיה ובלי רדיו. נזכרתי בפסוק נהדר של הסופר ז'וז'ה סאראמגו, שאני לא סולח לו על ההשוואה המטומטמת שהוא עשה, כשאמר שהקסבה בג'נין מזכירה לו את אושוויץ. הוא דיבר על השקט, שמאפשר לשמוע את הפרטים הלא נחשבים. נביחת כלב רחוק. צחוק של אישה. בכי של ילד. פתאום שמענו קול של צרצר בלילה. אתה יורד מהמטוס בלוד, אתה מיד נכנס לכוננות ספיגה".

איך שירה רואה מלחמה

חיים על קו הקץ. מספר ימים לפני שהתקיים הריאיון בינינו, נפגש גורי עם אפרים סנה. סנה אמר, שעצם העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, גם אם לא ייעשה בו שימוש, תהווה סכנה להמשך קיומה של מדינת ישראל, משום שאנשים לא ירצו לחיות כאן תחת איום מתמיד מסוג זה. לכן, כך סבור סנה, צריך לפעול נגד האפשרות הזאת, כל עוד ניתן. "מאז השיחה הזו עם אפרים, אני שרוי בתחושה קשה", הוא מספר.

"כשאדם כמוהו קם ואומר, שאם לא נפעל מהר אולי נאחר את המועד, זה מעורר שאלות לא פשוטות. והוא אינו היחיד שאומר זאת".

התנועה הקיבוצית מוזכרת בספרו גם בפרק על בדידות הלוחם ורוח ימים, שבו בודק גורי כיצד השירה העברית בת זמננו רואה את המלחמה, את הלוחם ואת המצב הישראלי. השיר שבו בחר לפתוח את הפרק הוא של טשרניחובסקי, על הרי גלבוע, בעקבות הפסוק משמואל א': "וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדיו". "אחד אחד נפלו גיבורים בתקוע /שופר אדירים על הרי גלבוע/ עייפת המלך, סוב אחרי הצינה/ עוד כוחי במתניי, עליך אגינה/. - רבים ממנו היום הערלים/ תקע: חזקו ואמצו גיבורים עמלים!" ובהמשך: "על חרבך תיפול ואל תיפול בידיו/ מה תגיד המגיד - כי מת אבינדב!/ -הוא מת! ולו תעמוד האבן הראשה/ נסיכים מנדבים נדבתם פי שלושה".

"אם מותר לי לפרש את הפסוק הזה פירוש נוסף", כותב גורי, "הייתי אומר שהוא 'מגיע', כמו שאומרים בסלנג הישראלי, לתנועה הקיבוצית המפוארת. כן, היא, בתוך תרומת הדם הישראלית, משולה לאותם 'נסיכים המנדבים נדבתם פי שלושה'".

ערבי שירה

הוא מופיע בערבי שירה וקורא משיריו. לחלקם הוא מוזמן עם משוררים וסופרים אחרים, ובאופן פרטי הוא מופיע עם בתו הבכירה, מורה לספרות במכון אבשלום. היא שואלת והוא משיב. היא יודעת מה לשאול הוא אומר, והיא לא עושה לו הנחות. "יש שני פסטיבלי שירה בארץ: בקיץ במטולה ובדצמבר בשדה בוקר. באים אנשים מכל הארץ. הרבה מאוד צעירים באים לשמוע שירה. זו תופעה מאוד מעניינת. הייתי לא מכבר בחגיגות לילה לבן בתל אביב, בגן החשמל, בפינת הרחובות ברזילי ולבונטין. בימי המנדט הבריטי האזור הזה היה חשוד כלא הכי מוסרי בעולם. הערב התחיל בסביבות עשר, וכשבאנו, כל הדשא היה מלא אנשים. אלפים באו ושמעו שירה, במשך כמעט שלוש שעות. הערב הוקדש גם למלאת שבעים שנה להופעתו של 'שירים בחוץ', ואני קראתי בעל פה שיר מתוך הספר וסיפרתי איזה גילוי הוא היה לי, הכישוף הזה. חנה מרון קראה מתוך פונדק הרוחות, ואחר כך הופיעו משוררים שונים וזמרים ששרו משירי משוררים, והקהל לא נתן להם לרדת. הייתי לפני כמה ימים בערב שירה ב'צוותא'. היה מפוצץ. אריאל הירשפלד טוען, שהתופעה של שירה בציבור כפי שקיימת אצלנו, זו תופעה ישראלית שאין לה אח ורע בעולם. שאנחנו שרים כאילו מדובר במזמורי דת, שהטקסטים ששרים מעניקים לאנשים תחושה נפשית הקשורה בחוויות יסוד. גם צער וקינה על ההרוגים, גם אהבת הארץ, גם שירי אהבה, שירי אדמה, והכול מתחבר יחד. בטקסטים שלי שבחרו לערב ב'צוותא', ישנו שיר אחד 'יהיה רע, הוא לא ירפה מאתנו הרוע הרע', שבסופו אני אומר: 'וכך זה יימשך, עד שיבואו, אם יבואו, הימים האחרים'. כעסו עליי. שאלו אותי - למה לא תכתוב - עד שיבואו הימים האחרים, ונדע שיהיו גם ימים אחרים. את זה הרי אנחנו מכירים: 'אנחנו עוד נראה את הימים האחרים', או: 'ועל המשחתות הישנות יובילו תפוחי זהב', או: 'הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר'. הצוות שביצע את השירים התחיל עם 'אנחנו עוד נראה את הימים האחרים', והמשיך ב'יהיה רע, יהיה רע', והקהל התחיל לצחוק"

בדצמבר 1977, אחרי ביקור סאדאת בכנסת, הוא נשלח כעיתונאי לקהיר, שם פגש באינטלקטואל והפוליטיקאי המצרי, ד"ר מחמוד פאוזי, שאמר לו שכל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה, ושאילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שהתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים, הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע.

גורי: "אני מצטט את המשפט הזה כמו תוכי, משום שאני מאמין בו. אני רואה את השירה הנכתבת היום בארץ, והיא מעידה על חברה מרוסקת לגמרי. השירה מאתרת את המצב הזה, ואני מאוד מודאג בשל כך".

שירי המשיחיות האדומה

גורי: "אמרתי למנהל בית הספרים הלאומי, שאנחנו האחרונים שעוד יכולים להעיד על פרק המשיחיות האדומה בתרבות העברית דרך השירים, ואני מציע ששרידי דורי יבואו אליו, והוא יקליט אותנו שרים. באו אריה אהרוני (בית אלפא), דב ירמיה הידוע ואחרים, הביאו שירונים מגדוד משמר העמק ומגדוד השדה, ושרנו במשך שלוש פגישות, בקולותינו הצרודים והעשנים, את כל שירי המשיחיות האדומה. הוא לא האמין למשמע אוזניו. העלייה הייקית, שהגיעה בשנות ה,30- כבר הביאה איתה חלק מהשירים הקומוניסטיים, חלק תורגמו בארץ וחלק חוברו בארץ. אז למשל תרגמו מרוסית את: 'סער הרשע ייליל על ראשנו, כוח האופל ייחלץ כברזל. קרב אחרון נאסור על אויבינו, עוד גורלנו ילוט ערפל. הניפו דגלנו, אור לדרכנו, אל חיל ומורך, אחים, נתעודד! תחזקנה ידינו, יישר מפעלנו, הלאה קדימה העם העובד!' אברהם תורן, חבר מעברות, כתב: 'עד מתי ספנים עוד נסחוב ארגזים, ונטען בטני אניות? לא נגווע ברעב, לא נזיע לשווא, בעד שמונה או עשר פרוטות. נקפוץ לסירה, אונייה מחכה, ספנים אחזו במשוט. אונייה אדומה, ואדום גם דגלה, ונושאת היא עולם של תקוות'. וכן הלאה. זכר לא נשאר מכל זה. בני משפחתי הצעירים, נכדים של אחותי, אומרים לי שהאידיאה לא גוועה, ושיש היום מאות בני נוער שחיים בקומונות עירוניות, הרבה מהם בעיירות פיתוח. כנראה, תמיד יהיו מי שיישאו את הצורך הזה, של 'צדק צדק תרדוף'".

lazar@aran.co.il

גוף ראשון רבים

אורית פראג

ספרו של חיים גורי מוקדש לנכדיו, אהובי נפשו, שישה במספר, הרשומים בשמותיהם בראש הספר. ואכן, שני הכרכים מהווים מסמך חשוב מאוד לדור הנכדים, המוגש להם מאת דור הסבים והסבתות שהיו פעם לוחמי הפלמ"ח, חדורי רוח עלומים. גורי כותב ספר שהוא אישי ולאומי בעת ובעונה אחת. הוא מספר את עצמו בדרך של פרשנות ושל שירה, הארוגים כמו חוטים במרבד בקפליו של הספר, אך העצמי של גורי הוא ארץ ישראל.

מדינת ישראל כפי שרואה אותה בהתהוותה יליד הארץ, לוחם תש"ח, הלוקח אחריות מלאה על תווי הפנים, הגוף והנפש שבהם בראו הם, הראשונים, את המדינה שבה אנו חיים כעת.

הוא פותח בשיר על הזמן, שנכתב בשנת 1958, כסיכום מסוים של חייו עד אז. "ולא היה לי זמן", כתוב בו, ובהמשך: "חיי עברו בין עיתונים לעיתונים", וגם: "אנשים דיברו בגוף-ראשון-רבים". על כן, מה שבאמת אין בספר הוא הממד האישי מאוד של גורי, האישי הזה, שמתגלם אולי בהקדשה לנכדים, בבחינת הצבעה מרומזת על התיבה הסגורה שאליה לא ייכנסו הקוראים.

מה שיש בספר הוא מסכת, שמשקפת את ההיסטוריה הישראלית דרך השירה ודרך פרשנותו רווית הסליחה והחמלה של כותבה. גורי משלב בספר שירה של אחרים, ומציג אותה בצורה אלגנטית ושובת לב ותרבותית מאוד. הוא מביא גם שירה שלו, אך בעיקר שירה של אחרים. את השירה הוא מציג בכתיבה חדשה, המספרת את הביוגרפיה שלו ומאמתת את ההבטחה על שער הספר: "דפים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית". תוך כדי כך הוא גם מפרסם מחדש קטעי הגות פובליצסטית שפרסם בעיקר ב"למרחב" וב"דבר". הוא מציג אותה כאוהב שירה מושבע, כאוהב ספר וכמי שרואה בשירה ובכתיבה דרך לביטוי של המציאות ושל החיבור המתחייב בין היחיד ובין החברה.

מאז "הספר המשוגע" ידע גורי לדבר בשפה, שיש בה תערובת מופלאה של עבריות אותנטית ובוטה, והיא משדרת אהבה סלחנית לכל מה שקורה פה. כתיבתו כנה מאוד ומהווה סטנוגרמה אותנטית של הקורה בארץ כפי שכותב זאת המשורר; משורר שהיה פה לרבים, שקראוהו ונשאו עיניים אל האופנים שבהם הגדיר את המציאות. נכון, שגורי חף מתקינות פוליטית עדתית, שהוא מדבר בשם תודעה שהיום אינה אלא נחלת קבוצה אחת מני רבות בפסיפס הישראלי. עם זאת, בלי להיתמם יש לומר, כי הקבוצה האשכנזית, או המאושכנזת הזאת, שרבים מחברי התנועה הקיבוצית נמנים עמה, היא אכן זו שיצרה את תבנית גן הילדים של המדינה, שבו נזרעו זרעי החינוך הראשונים, הכוללים גם את אהבת ארץ ישראל השלמה וגם את הוויתור עליה; גם את ההתנשאות על העם הערבי וגם את ההשלמה עם נוכחותו, יחד עם האימה ועם השנאה הקיימים בין שני העמים כחלק מהמכלול המתחייב מהשכנות הכפויה הזאת. גורי מדבר על כל זאת בספר בסגנון אישי, רענן ומשכנע.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

סרטוני קיבוצים

 הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים

 ישירות באימייל

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית