מכתבים למערכת "הדף הירוק"

מכתבים למערכת "הדף הירוק"

  

היסטוריון אינו נזיר אמנות

מוקי צור, עין גב

 

בתגובה ל"השירה נפלאה, העריכה פחות", 17.7

 

למרות הכותרת המבהילה והביקורת שמחתי לרשימתו של בארי צימרמן על ספרה של מירה מינצר יערי. אין כמוהו כמשורר וכחבר של מירה להעניק פירושים שיריים לשיריה הנפלאים. לפני שנים יחד ראינו בפרוץ כישרונה

אני היסטוריון ולא משורר, והלקט שערכתי מגיע ממקום שבו אני שרוי. היסטוריון אינו נזיר אמנות אך גם אינו מומחה. עריכתי את שיריה של מירה באה מן המקום שבו נפגשתי אתה כקורא, כמורה המעניק את שיריה לאנשים צעירים המחפשים מקורות השראה. הקוראים שבפניהם אני קורא ולומד את שיריה אינם משוררים, אך רבים מהם צמאים למילה החיה, והיא נמצאת שם. הם כמו קוראיו של מדרשיו השיריים של בארי צימרמן, שאינם מומחים לתלמוד או למדרש.

אשמח מאוד לקרוא את פירושיו של בארי צימרמן לשירתה של מירה מינצר יערי. כמו שאשמח למי שילחין משיריה, ילמד עליה ואותה. אם הספר יעורר אותו לעשות כן, כולנו נרוויח.

כהיסטוריון ואיש מעורב בענייני חברה אני מאמין בספרות ובשירה, כולל ביצירתו של בארי צימרמן עצמו, שיאירו לי ולסובבים אותי עניינים שאינני יכול להגיע אליהם בדרכי הארכיון, הסטטיסטיקה, המכתבים והתצלומים, ובוודאי לא דרך נאומי גנרלים ואנשי שררה. זה לא אומר שאני מתיימר להיות משורר או פרשן ספרותי. אני מעריץ גדול של המשוררת רחל. בארי היה מעדיף שלא אפקוד את קברה ואספר את סיפורה, שאתרכז בשיריה כאיש ספרות. אולי היה רוצה שאשתוק עליה יותר ואפנה את הקורא לטקסט ולא לסיפור. כיבדתי ועודני מכבד אותו על כך. אך אני מאמין ברחל ובסיפורה כפי שאני מאמין בשיריה. אני מאמין, כי פרשני שירה ומשוררים יוסיפו הרבה יותר מהביוגרף, אך אני מאמין כי במקרה שלה אי אפשר להסתפק בפרשנות שירתה, מקורותיה וחלומה. אני מאמין שלחייה יש חשיבות היסטורית, חברתית. דווקא בספר של מירה לא עסקתי בביוגרפיה שלה. זה עוד מחכה. הבאתי גושים מיצירתה המצפים לפרשנות.

מתוך דבריי אלה אפשר להבין בצדק, שאני שמח על הביקורת של בארי צימרמן. אני יודע היטב את מוגבלותי, ואם מישהו כבארי מציג אותה בציבור ויביא על ידי זה לקריאת שיריה של מירה, טוב ויפה.

ובכל זאת יש לי שתי הערות.

הרבה חיפשתי מה יעטר את ספר שיריה של מירה מינצר יערי. אני מאמין בדיאלוג שבין שירה, מוסיקה וציור. הציורים של תלמי בספר של מירה מינצר יערי אינם מקריים, ובוודאי שלא הגיעו לספר בגלל גיאוגרפיה יישובית. גם לא כדיאלוג בין דורות במרחביה. לפי עניות פרשנותי, יש ביצירתו של תלמי, המצפה עדיין לפרסום בספר בפני עצמו בגלל איכותה המיוחדת, קטעי מוסיקה צבעונית היכולים ללוות את שיריה באווירה, שלדעתי מוסיפה לספר. אני יודע שהיה דיאלוג אמיתי בין המשוררת ובין הצייר איש המוסיקה המבוגר ממנה בדור, אך במקרה זה לא ההיסטוריה קבעה אלא מה שחשתי כפגישה בין שני אמני אמת. בין השירה לצבע, לריתמוס ולדמיון. כשיתפרסם הספר המלא על יצירתו של תלמי, אני בטוח כי רבים יודו לא רק באיכותו המיוחדת של הצייר אלא בלגיטימיות שבמפגש בין שירתה ליצירתו.

המפגש בין שירת ילדים ושירה למבוגרים היא בעיניי לגיטימית ולא מקרית. נכון שמירה פרסמה את השירים בספרים לחוד, אך כמו שבזמנו עשה ארי אלון בניסיונו לפצח כמה מיסודות שירתו של ביאליק על ידי קריאת שירתו לילדים, ניסיון שהיה מוכר יפה למירה מינצר יערי, היה נראה לי כי כמה חידות ומורכבויות שבשירתה מתפענחים בשיריה לילדים, וכמה משירי הילדים שלה שבים אל יסודות החידה שבשירי הילדים שלה. אני מאמין במפגש זה אצל כמה משוררים, אך אם ירצה הקורא לערוך בתוכו את הספר בדרך שתפריד בין שירת המבוגרים לשירת הילדים, הוא יעשה זאת בהמלצתו של בארי וייהנה משני העולמות.

ובאשר לביקורתו של בארי על סגנון כתיבתי, אשמח ללמוד תמיד. צבי שץ הסופר הנפלא של ראשית הקיבוץ אמר פעם, שהוא לא יכול לדבר פשוט כי הוא לא פשוט. הייתי רוצה להגיע לפשטות הביטוי, אך לא על חשבון מורכבות העניין. אני משוכנע כי ניתן להגיע לפשטות גם בעיסוק בעניינים מורכבים (כפי שניתן לראות בשירי הילדים של מירה), אך אין לי הכשרון הזה. בגלל זה לא כתבתי את הספר, אלא רק ערכתי אותו.

די לתהליך האבל, הקיבוץ מת

השם שמור במערכת

 

בתגובה ל"כוחה של הזכות", 17.7

 

אחד מתחלואיה עתיקי היומין של התנועה הקיבוצית, הן ברמה התנועתית והן ברמה הקיבוצית המקומית, הוא אותו פער בין השיח הפומבי לבין המציאות. התוצאה היא החלטות ציניות ובלתי רלוונטיות. החלטות שיוצרות ניכור בין הכלל לפרט. ביום מן הימים, כשיחקרו את הסיבות להיעלמות הקיבוץ, זו תהיה סיבה אחת מיני רבות.

כל בר דעת, הצופה באומץ אל המציאות, מבין שהתנועה הקיבוצית כפי שנתפסה עד היום, המבוססת על התיישבות שיתופית חקלאית, בעלת מאפיינים מאוד ייחודיים, נמצאת בשלביה האחרונים וסופה שתיעלם. כיום היא חיה מעברה המפואר. זהו תהליך היסטורי, שיש להשלים עמו ולא להתעלם ממנו. השאלה, אם ההפרטה היא גורם או תוצאה, אינה משנה את השפעתה המכרעת בפירוק הקיבוץ. המונח "קיבוץ" הגדיר סוג של קהילה מאוד ייחודית ברעיונותיה, באופן יישומם ובנסיבות ההיסטוריות שבהן התפתחו. מונח כמו "קיבוץ מתחדש" מבטא משחק מילים, שמניעיו חלקם ציניים וחלקם תמימים.

אם ניקח את רעיון הקיבוץ המתחדש, לכאורה, מדובר על שדרוג מודרני של הקיבוץ המסורתי, קצת שיתוף והרבה הפרטה, עם ביטחונות לא בטוחות כלל לחלש מאוד. הקיבוץ המשודרג הזה מבוסס על מיסוי עושק ולא מובן, המוטל על מי שחייב לדאוג לבני ביתו קודם כול, (החובה הזאת נמצאת בהגדרת הקיבוץ המשודרג) שנלקח ממך בנוסף למסי המדינה. זהו מודל בלתי אפשרי, שנועד לפתור את בעיית דור הוותיקים הנוכחי ולסבסד את מערכת חינוך, שרובה מטפלת בילדי חוץ מסובסדים. בני גיל הביניים, למשל, בגיל עבודה, תומכים בוותיקים וגם בגיל הרך, בעוד שאין להם כבר ילדים קטנים והפנסיה שלהם היא אפסית בערכים של היום, ומי יודע מי יתמוך בהם בעוד עשר שנים. דוגמה אחרת היא תשלום מס "פרוגרסיבי" קבוע(?) (למשל 9%) המוטל גם על עניים וגם על עשירים. היישום בפועל, בשטח, זה שההנהגה ואלישע שפירא מנותקים ממנה, הוא בלתי תקין ומלא חריגות.

המציאות היא שמדובר על תהליך הדרגתי שטרם הסתיים. בשלב הנוכחי קיימים כבר מעט קיבוצים שיתופיים, שבהם מתנהלים מאבקים להפרטה. מצבם הכלכלי ומשקל השכבה הוותיקה בשיתופיים הם שיקבעו מתי תיפול ההכרעה. הקבוצה השנייה, הקיבוצים המופרטים, מתחלקים בין אלו שכבר ביצעו הפרטה עמוקה לבין אלו שביצעוה באופן חלקי. המכנה המשותף הוא התהליך הדינמי שבו כולם נמצאים, המוביל בסוף הדרך להפרטה מוחלטת, להיעלמות הקיבוץ ולהפיכתו ליישוב קהילתי ככל יישוב אחר. אפשר להכיר בכך ואפשר לטמון את הראש בחול. כל מה שנותר בקהילה המופרטת הם כבלים הכובלים את הפרט לקהילה, שאינם מאפשרים לו להתארגן כראוי, כדי להתקיים אחרי התפרקות הקיבוץ.

החלטת המזכירות על "עדכון מדיניות" בנושא קרקעות מנוסחת בלשון בלתי מציאותית, בלתי רלוונטית וצינית. היא מסרבת להכיר בכך, שנותרה קבוצה קטנה של קיבוצים ושל כאלו, שלצערי הרוב, כבר אינם קיבוצים. היא מנסה להציג את התנועה הקיבוצית כגוף מלוכד כלפי חוץ, אך הוא מפורק מבפנים, ובעיקר בלי משמעות. מה יותר פתטי מהמשפט: "ההתיישבות הקיבוצית(?) ממשיכה ותמשיך למלא גם בעתיד תפקיד חיוני לחיזוקה ולקיומה של מדינת ישראל ולקיום ריבונותה בכל רחבי הארץ". האם הכוונה לתפקיד ההיסטורי החשוב שהיה להתיישבות הקיבוצית בימי טרום המדינה ומיד אחריה? (ואל תשלפו את "עוטף עזה", יש גם מושבים ועיירות שם, ויש צה"ל); האם הכוונה היא להיותה דוגמה ל"צדק החברתי" שהיא מממשת הלכה למעשה על ידי עידוד ההפרטה כפתרון למשברים בקיבוציה?

כיצד אפשר ליישב סתירה הקובעת, שמצד אחד, יש אגודה שיתופית שתהיה בעלת הקרקע, ומצד שני, קהילה מופרטת המבקשת לשייך את הדירות לחבריה? התשובה היא שזו החלטה שמטרתה לטרפד את מהלכי השיוך. משמעות השיוך היא בעלות מלאה של החבר על הדירה או על הנכס, כדי שיהווה עבורו ביטחון חומרי לעתיד הלוט בערפל, כאשר הכנסותיו הצפויות בעת זיקנה בקושי יקיימוהו. כיצד ניתן לשייך דירה לחבר אם היא לא תהיה רשומה על שמו בטאבו? כיצד אפשר לקרוא לכך שיוך, כאשר מגדירים תנאי שלפיו, "לא יפגעו במעמדה של האגודה השיתופית כמי שמחזיקה בקרקעות ובנכסים המשותפים"? איזה הסדר פנימי לשיוך דירות חזק יותר מרישום הדירה בטאבו? בהחלטה יש גם פסול בעידוד שובם של בנים ושל חברים לבנות ו/או לשפץ את בתיהם, כאשר למעשה ביתם לא בבעלותם אלא בבעלות האגודה. מי ערב לכך שהנהלת אגודה שיתופית בלתי אחראית לא תעמיד בעתיד בתים אלה כערבות בעת משבר כלכלי, כפי שכבר נעשה?

האם מישהו מצפה, כי התנועה הקיבוצית תמשיך לחתור ל"הסרת המכשולים לשיוך 'פיזי' לקיבוצים החפצים בכך", כפי שמתחייבת בהחלטה, אחרי הצבת כל התנאים בסעיפים הקודמים?

מדוע סירבה המזכירות לקבוע עקרונות צודקים ברורים לשיוך - מעשה המתחייב מהנהגה - כאשר מצבם החברתי של קיבוצים מופרטים הוא משברי, שופע מאבקי כוח, כאשר סוגי הבתים ומצבם מגוון ובאיכויות שונות, והמונח "אי צדק" רווח בכול? התשובה: כי זה עולה כסף, ואז הצדק מונח בצד.

החלטה זו היא מעשה של הנהגה אינטרסנטית ומנותקת מהמציאות ומהשטח, ובקבלתה היא מחריפה מצב זה. זו כניעה למי שקשור לזרם השיתופי, וברעיונותיו התלושים מן המציאות פוגע בקהילות שפשוט החליטו להפסיק להיות קיבוץ, בעוד הוא חי בקיבוצו השיתופי, מנותק מהעולם הזה, עדיין מנסה לכבול אותם בכבלים בלתי רלוונטיים.

יש להכיר בעובדה הברורה, שיש רק קיבוצים שיתופיים; קיבוץ שהחליט להפריט עצמו לדעת איננו יותר קיבוץ, ויש לחתור לכך שחבריו יזכו לאותו חופש פעולה על הנכסים שבעבר היו משותפים, כדי להבטיח את קיומם. ההפרטות כפי שקיימות כיום פטרו את הקהילה מאחריות לגורל הפרט, והותירו אותו כבול באותם הכבלים האינטרסנטיים המציגים את היישוב כ"קיבוץ" "מתחדש"(!!) כלפי רשויות המדינה. כל חבר, מחובתו לדאוג לעצמו ולמשפחתו בלבד. כל שכבת גיל נאבקת על קיומה מול שכבות אחרות. יש לכאוב כאב עמוק את מות הקיבוץ, אבל מי שעודד הפרטה חייב להבין שלא מדובר על "סידור טכני"; מדובר על עולם ערכים ומושגים שונה (ורע), המכתיב החלטות והתנהגות בהתאם.


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים