זלצבורג של המזרח התיכון - יוחנן רון, מוזיקולוג בן עין גב, כותב ספר על תהליך שעבר פסטיבל המוזיקה

3.7.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

זלצבורג של המזרח התיכון

עלי קדם

 

מתחילת דרכו, בשנת 1943, הפך פסטיבל עין גב - "שבוע המוזיקה" בשמו הראשון - לאירוע התרבותי המרכזי של ארץ ישראל המתחדשת, והיה ראשון הפסטיבלים בארץ. יוחנן רון, מוזיקולוג בן הקיבוץ, מנסה בספרו שיראה אור בקרוב, להתחקות אחר התהליך שעבר על הפסטיבל, מהיותו מוקד עלייה לרגל לגדולי האמנים והמבצעים חובקי עולם, ועד להפיכתו לאירוע עממי של שירת הארץ

 

יוחנן רון, יליד 1936, הוא הבן הראשון של עין גב, חבר בקבוצה קטנה של ילדים שנולדו עוד לפני העלייה על הקרקע (1937) במסגרת חומה ומגדל. "טדי קולק, שהיה מזכיר הקיבוץ הצעיר באותם ימים רחוקים", נזכר רון על מרפסת ביתו, 50 שנה אחרי, "העביר באספה את ההחלטה המפורסמת, שלא עושים ילדים בעין גב, בגלל המצוקה הכלכלית. כך יצא שהמחזור שאחרינו צעיר מאיתנו בשלוש שנים".

 

מוזיקה בגנים

 

המוזיקה עברה אליו בגנים. אביו, נסים רון, עלה לישראל כמרטין רוזנטל, זמר אופרה ידוע מברלין. כאן הודיעו לאב חגיגית שעליו להיפרד מן השם הגלותי מרטין, ולבחור בין נסים לבין יצחק.

 

רון, אגב, נהג לקרוא לו נסים ולא אבא, "כי אנחנו היינו ילדים של הקיבוץ ולא של ההורים". בניגוד לחלוצים רבים אחרים, נסים-מרטין לא ויתר על השאיפות האמנותיות שלו.

 

רון: "עין גב היה מהקיבוצים שאיפשרו לחברים להתפתח מבחינה אמנותית. אבי הקפיד, לצד עבודתו בקיבוץ, לשלב הופעות בימתיות, תוך יצירת קשר עם פסנתרנים ומוזיקאים ידועי שם בישראל הקטנה של אז. קשרים אלה ישרתו מאוחר יותר את מה שעתיד להתפתח לאירוע מוזיקלי מרשים בקיבוץ הספר הנידח".

 

"בגיל עשר התחלתי ללמוד לנגן על כינור, אך הלימודים נקטעו עקב מלחמת השחרור. בהפוגה הראשונה החזירו אותנו, הילדים הבוגרים, לעזור בבציר, וכבר נשארנו במשק. שאר הילדים חזרו רק באביב 1949.

 

כשחזרתי מהצבא למדתי לנגן בקלרינט. בשלב מסוים רציתי לצאת ללימודים על מנת להרחיב את ידיעותיי במוזיקה, אלא שבאותה התקופה הקיבוץ לא היה פתוח לסוג כזה של לימודים. אולי פחדו מההשפעה האפשרית על צעירים אחרים. נאלצתי לעזוב, למדתי באקדמיה למוזיקה בתל אביב וניגנתי בקלרינט בתזמורת חיפה, באנסמבל הקאמרי ובתזמורת קול ישראל. התמחיתי במוזיקה ישראלית והשלמתי תואר שלישי באוניברסיטת בר אילן. התיזה שלי עסקה ביצירותיו של המלחין יוסף טל".

 

רון נתן הרצאות כמרצה שלא מן המניין, הקים יחד עם פרופסור שמואלי את הארכיון למוזיקה ישראלית באוניברסיטת תל אביב, וערך במשך כעשרים שנה את השנתון "הארכיון למוזיקה ישראלית - תיעוד ומחקר".

 

בשנת 2000 הוציא באנגלית אסופה של מאמריו, שהופיעו בכתבי עת מקצועיים. כמו כן, כתב שני ספרי פרוזה: "על דייגים וטיפוסים אחרים (2003), ו"ריקה ועוד כמה חברים" (2004).

 

כיום כפנסיונר הוא מתנדב באוניברסיטה, מנגן בתזמורת השרון, ובזמנו הפנוי מגדל זיתים ומייצר שמן.

 

אמנות לעם של איש אחד

 

פסטיבל המוזיקה בעין גב, או כפי שכונה בראשית דרכו "שבוע המוזיקה", הוא ראשון הפסטיבלים למוזיקה ולמופעי במה בארץ. בחול המועד פסח שנת 1943 נפתחה העונה הראשונה, ומאז ובמשך שנים היה אירוע זה ייחודי בנוף התרבותי הארץ ישראלי, הרבה שנים לפני שמישהו חשב על מפעלי תרבות כגון פסטיבל ישראל, פסטיבל אבו גוש, או ימי המוזיקה בכפר בלום, הרבה לפני ש"תרבות הפסטיבלים" התנחלה בארץ.

 

למעשה, טוען רון, האירוע בעין גב היווה את הדגם לפסטיבל ישראל. כיצד קרה, שדווקא בקיבוץ כה מרוחק ומנותק מן המרכז, שסבל ממתיחות ביטחונית מתמדת, התקיים במשך שנים האירוע המרכזי בחיי התרבות בארץ? על כך, בין היתר, מנסה לענות הספר.

 

למה לדעתך התרבות הזאת צמחה דווקא בעין גב?

"הפעילות המוזיקלית של חברי עין גב החלה עוד בהכשרה בנחלת יהודה, כי רבים מן החברים היו בעלי הכשרה מוזיקלית.

 

בשנת 1935, עוד בטרם העלייה לקרקע, קיבל הקיבוץ מתנה יקרת ערך - פסנתר 'בכשטיין' חדש. זה היה אירוע מכונן. אבי ובתיה, אשתו של יעקב שטיינברגר, מי שיהפוך בשנים הבאות לרוח החיה בארגון הפסטיבל - היו מנגנים בו דואטים. במקביל, אבי התחיל לשיר ברדיו 'קול ירושלים', וכך יצר קשר עם כל המי ומי בחיי המוזיקה של ארץ ישראל.

 

גם בקיבוצים אחרים כמו יגור ועין חרוד היו מוזיקאים, אבל בעין גב נסים רון (אבי) היה זמר, שיכול לשיר אפילו בלה סקלה של מילאנו, ומתוך 20 נגני תזמורת עמק הירדן שהוקמה בשנת 1936, שישה היו חברי עין גב, ביניהם אבא שלי שהיה הכנר הראשי, הוויולן הראשי והצ'לן היחיד.

 

צריך להבין, שהקיבוץ היה מבודד, החברים - רובם ייקים ואחרים מהארצות הבלטיות - היו צמאים לתרבות ולמוזיקה קלאסית. העיסוק במוזיקה עבורם היה צורך רוחני ממש, לצד חיי היומיום הקשים. וכך ניתן היה מדי ערב שבת לשמוע מצריף חדר האוכל צלילי מוצרט, בטהובן ובאך, שנוגנו בדבקות כמעט דתית על ידי החברים.

 

נסים, אביו של רון, היה נוסע להופעות בעיר. אז לא היה ניתן לחזור באותו ערב לצפון, אבל גם טרם נהגו לסדר לאמנים סוויטה חמישה כוכבים. נסים ניצל את קשריו על מנת ללון כאורח אצל חברים - אמנים, שהזמין לביקורי גומלין בקיבוצו. "הראשון שהגיע", מספר רון, "היה הפסנתרן אלכסנדר בוך, ואחריו המשיכו לבוא אמנים והטפטוף הפך לתופעה קבועה, בפרט נגני התזמורת הפילהרמונית שנוסדה ב1936-. אלה מצאו בעין גב מקום נחמד לחופשה, שבו הרגישו כמו בבית. החברים התלהבו מהאורחים, שהביאו עמם ניחוח תרבותי, והתחרו על הזכות לארח את האמנים בביתם. הנגנים גמלו על הכנסת האורחים של הקיבוצניקים בהופעות ספונטניות, בחדר האוכל, או על הדשא תחת כיפת השמים. לאט לאט התמסד הקשר ויצא שאנשים כבר ציפו להופעות הללו.

 

העירונים, שבאו להתרפא בחמי טבריה, נהגו לחצות את הכנרת בסירה ולבוא למופעים. חובבי מוזיקה מן הסביבה וממרכז הארץ נהרו לעין גב להאזין ולהחליף דעות. כל קונצרט לווה בהדרנים, שהיו בעצם קונצרט נוסף לקהל הנלהב. בהתחלה לא גבו תשלום, והכול התאפשר בזכות ההתנדבות של חברי הקיבוץ והנגנים. בשלב מסוים החלו לגבות תשלום על המופעים, כדי לכסות חלק מהעלויות.

 

וכמו שקורה לעתים, היה מי שהבין את הפוטנציאל הטמון במצב. וורנר זומרפלד, עורך דין מצליח ופסנתרן תל אביבי, גם הוא מברלין, החליט לשדרג את מופעי המוזיקה הספונטניים. רון מגדיר אותו כ"אמנות לעם של איש אחד".

 

זומרפלד היה מן הבודדים שהחזיקו רכב פרטי. הוא היה לוקח נגנים-חברים, ונוסע לקיבוצים להופיע ללא תמורה. זומרפלד מיסד את ההופעות הנפרדות לאירוע מרוכז גדול. בפסח 1943 התקיים לראשונה "שבוע המוזיקה של עין גב", בחדר האוכל של הקיבוץ. מאז נערך הפסטיבל במתכונות שונות מדי שנה, למעט שנת 1948.

 

"כל דבר שיראו בתל אביב - יראו גם בעין גב"

 

 

לאחר מותו הטרגי של זומרפלד בשנת 1949, בתאונת סירה, נטל חבר הקיבוץ יעקב שטיינברגר את הניהול. שטיינברגר לא היה מוזיקאי, אך הוא היה בעל "נפש אמנותית" ואהבה עזה למוזיקה, וניחן בכישרונות ניהול וארגון ובחזון - להמשיך לפתח את 'ימי המוזיקה בעין גב' ולהביא אליהם את האמנים ואת המופעים הגדולים ביותר.

 

ואכן, בראשית שנות ה-50, היה הפסטיבל אירוע התרבות השנתי החשוב ביותר בחיי מדינת ישראל הצעירה, ונודע גם ברחבי העולם. גדולי האמנים והמוזיקאים ראו לעצמם זכות וחובה לבוא ולהופיע בעין גב.

 

ביצועי בכורה עולמיים של יצירות של גדולי המלחינים בארץ ובעולם נוגנו במסגרת הפסטיבל. מכיוון שהיכל התרבות בתל אביב ובנייני האומה בירושלים נבנו רק מאוחר יותר, היה האולם בעין גב היחיד שאיפשר הפקות ענק ססגוניות ומופעים של להקות מן העולם הגדול. במקביל, הקפידו המארגנים לטפח את היצירה הישראלית והקיבוצית - להקות מחול, פולקלור וזמר עברי, יצירות של מלחינים ישראליים.

 

כאמצעי שיווקי הובטחה לאורחי המלונות בטבריה "הפלגה לעין גב לאור הירח באווירה רומנטית והאזנה לקונצרט". הירח לא תמיד האיר, ולעתים הים סער, אבל הצלילים תמיד היוו פיצוי נאות.

 

תקצר היריעה מלהזכיר את כל ה"גדולים" שכיבדו בנוכחותם את אולם עין גב באותן שנים. המצטיינות שבתזמורות כללו הופעה בפסטיבל במסגרת סיוריהן. התזמורת הפילהרמונית הישראלית כללה קונצרט בפסטיבל עין גב בתוכנית המנויים שלה. אתה הגיעו מנצחים כמו ליאונרד ברנשטיין (הצעיר, שהיה אז בשיא תהילתו), אנטל דורטי, זובין מהטה, אישטוון קרטס. הכנרים הגדולים ביותר של "תור הזהב" - אייזיק שטרן, יאשה חפץ ויהודי מנוחין (האחרון התייעץ לפני קונצרט עם אחת מחברות עין גב מה ללבוש, וזו ענתה לו: "בקיבוץ לא מתלבשים".)

 

פסנתרנים - דניאל ברנבוים הנער (כבן 16) נתן כאן את אחת מהופעותיו הראשונות; מרתה ארגרייך ועוד רבים וטובים. זאת בנוסף למופעים ססגוניים עם עשרות רבות של משתתפים, כמו "סיפור הפרברים", הבלט הפיליפיני , "איינ'ת מיסביהייבינג" (שירי פסנתרן הג'ז תומס "פאט'ס" וולר) ומחזות זמר. הכול ברוח קביעתו המיתולגית של יעקב שטיינברגר: כל דבר שיראו בתל אביב - יראו גם בעין גב.

 

מדהים לגלות, כותב רון בספרו, שפסטיבל עין גב לא נוסד כתוצאה מיוזמה של ממסד תרבותי, של אמרגן ממולח, או של איש עסקים בעל חזון. הוא צמח והיה למציאות מתוך פועלם של חלוצים, חברי קיבוץ עין גב, אוהבי תרבות ומוזיקה.

 

נראה שהתחלת לעבוד על הספר כבר מזמן.

"בשנת 1977 הוזמן אבי לביקור בברלין על חשבון העירייה. הוא היה בערך בן 70 וכבר לא בריא, אבל איך שנחתנו ראיתי שהוא מקבל אנרגיות חדשות. כשישבנו במסעדות שונות, הוא התחיל באופן ספונטני לשיר שירים משנות ה-30, שנהג לבצע כ'חלטורות' בקברטים ומעל במות שונות וזכה ממש להערצה ולהתלהבות, דווקא מצד צעירים, שאולי עוד לא נולדו אז.

 

אמרתי לעצמי: זאת היסטוריה שחייבים לתעד. מצאתי בארכיון בית הספר לאמנויות בברלין את כל תעודות ההצטיינות שלו. הקלטתי מספר קלטות של נסים רון ואת יעקב שטיינברגר, שסיפר לי על הפסטיבל. ניסיתי להשיג מלגת מחקר על מנת להוציא ספר, אך הדבר לא הסתייע, והקלטות שכבו אצלי במשך 20 שנה. לפני מספר שנים כתבתי עבודה קצרה על המלחין הגרמני פאול הינדמית, שאבי היה מתלמידיו, ושילבתי "על קצה המזלג" מידע על פסטיבל עין גב. במקרה נתקלה בחומר פרופסור יהודית כהן, ובהמלצתה התקבל סוף סוף מימון מהמועצה לתרבות ולאמנות. במשך שנה וחצי אספתי חומר, והיום הספר נמצא כבר בדפוס. בחרתי לספר את השם "זלצבורג של המזרח התיכון", מתוך כותרת מאמר על פסטיבל עין גב, בעיתון "הגלגל" שהופיע ב-1947 ועסק בתוכניות רדיו. את הספר שלי ערכה תמנע הורוביץ, בתו של הפסנתרן ארנסט הורוביץ מבית השיטה, שהיה מלווה את אבי בחלק מהופעותיו.

 

האופוריה קבעה את הגודל

 

בספר מוקדש פרק לאולם 'אסכה', שבו מתקיימים הקונצרטים מאז הקמתו. יום אחד, מספר רון, הגיע לעין גב המנצח הנודע קוסוביצקי, לאחר שליאונרד ברנשטיין המליץ לו לבקר בקיבוץ. קוסוביצקי התלהב, והמליץ לבנות בעין גב אולם דומה לזה שהקימו בעיירה טנגלווד שבארצות הברית. הארכיטקט צ'לנוב יצר מבנה ענק ובו מקום ל-2,500 מאזינים, על פי דוגמת האולם בטנגלווד, כשבתוכנית הבניין משולבת גם פינת הנצחה לקרבות עין גב, ובה פסל "האם והילד" של הפסלת חנה אורלוף.

 

יעקב שטיינברגר נסע לארצות הברית לגייס כספים, בעזרתם של שני חברי עין גב ששהו שם בשליחות - ראובן דפני (שהיה מצנחני ההצלה במלחמת העולם) וטדי קולק. את עיקר הכסף תרמה 'קרן אסכה' של אתל ושל פרנק כהן מניו יורק.

 

רון: "יעקב שטיינברגר קיווה, שבמקום גם יהיה בית ספר למוזיקה, כיתות אמן ועוד, אך החזון הזה לא התגשם. תחזוקת האולם הייתה יקרה מאוד. ייתכן שאם היו ממשיכים בקו של מוזיקה קאמרית היו מסתפקים באולם של כמה מאות מקומות, או לפחות היו בונים אולם שני קטן יותר. אך באותם ימים הייתה אופוריה שאולם גדול יוכל להביא מופעי ראווה יקרים, כי במופעים ראו שחדר האוכל מפוצץ באנשים ואפילו על הדשא אין מקום - אז החליטו ללכת בגדול.

 

ב-1953 נחנך 'מרכז אסכה' למוזיקה בעין גב. הטקס הרשמי היה בסוכות, והפילהרמונית הופיעה בבכורה עולמית בפואמה הסימפונית "עין גב" מאת עדן פרטוש, שעליה זכה בפרס ישראל. לעתים, השפיע המצב הביטחוני על המופעים. כך למשל, בין השנים 1949 ל-1967 היו מודיעים לסורים על כל קונצרט, דרך ועדת שביתת הנשק. "בדרך כלל, הסורים התנהגו בסדר", מספר רון, אבל פעם קרה שבעת הופעה של הזמר אנריקו מסיאס התעוררה "בעיה ביטחונית חמורה", והזמר התבקש, לשמחתו, לבצע שורה ארוכה של הדרנים לפני שהבעיה יושבה.

 

לפסטיבל, מסביר רון, היה גם תפקיד פוליטי: מנהיגי המדינה הבינו שדרכו ניתן להציג את פניה היפות של ישראל הצעירה. הנה, בקיבוץ ספר, החברים החלוצים, לאחר ליל שמירה או משמרת חליבה, אינם מוותרים על תרבות, ומזמינים את המעולים שבאמני עולם. ואכן, למופעים בעין גב הקפידו להגיע גדולי האומה, החל בבן גוריון (שלא נודע דווקא כחובב מוזיקה), דרך גולדה מאירסון, שפרינצק ונחום גולדמן וכלה ברבים אחרים. בדרך כלל, הם גם הביאו עמם אורחים רמי מעלה, דיפלומטים ושרים ממדינות העולם.

 

ב-1959 פנה המפיק גיורא גודיק להנהלת הפסטיבל ברעיון מהפכני: לשלב בתוכנית מופע בידורי. לאחר היסוסים רבים, שנבעו מחשש שהקהל לא יאהב את השינוי, ניתן אישור למופע של להקת "לוס פרגואיוס". ההצלחה הייתה אדירה, ומאז שולבו בפסטיבל גם מופעי בידור ומחזות זמר - הקומפניון דה לה שנסון, ג'ובילי סינגרס, "האורגים" עם פיט סיגר האגדי וכוכבי ענק כמו פרנק סינטרה, דני קיי ומרלן דיטריך.

 

כדורגל עם בארנבוים

 

לדברי רון, מספר תהליכים תרמו לירידת קרנם של הפסטיבל ושל האולם. עולם התרבות והמוזיקה הלך והתמקד בערים הגדולות, במרכז צפוף האוכלוסייה, והתרחק מהפריפריה. הבלעדיות של פסטיבל עין גב נעלמה כאשר כל עיר וכפר החלו להפיק פסטיבל משלהם, וכמובן - החל מ-1960 כאשר פסטיבל ישראל נטל את הבכורה בכל הקשור לאיכות ההפקות והאמנים. גם טעם הקהל השתנה, ומספר המאזינים ליצירות קלאסיות הלך ופחת.

 

התוצאה הייתה, שמספר המופעים באולם 'אסכה' התמעט, ובשלב מסוים הוחלט על מהפך באופי הפסטיבל, הוא קוצר לשניים-שלושה ערבים, וברוח הזמן הפך לכנס של חבורות זמר ולמופעי שירה עברית.

 

אילו זיכרונות נשארו לך מהימים ההם?

רון: אני זוכר ששיחקתי עם דניאל ברנבוים כדורגל (ארגנטיני או לא?!) על הדשא לפני חדר האוכל. ברנשטיין היה משתולל אתנו, הילדים, הוא היה צעיר ויפה ומאוד חברותי. למוזיקולוג פטר גרנדביץ, שכתב את "עולם הסימפוניה" שהיה ספר חובה בכל בית קיבוצי, היה בן בגילי ויחד היינו מבלים ומשחקים. את המנצח קוסוביצקי צילמתי פעם. היה לנו מורה מחולתה בשם משה בוכהולץ- בדמור. בחג העשור לעין גב הוא הפיק אופרה על פי מוזיקה של הינדמית בשם "אנו בונים קיבוץ", על טהרת זמרים ושחקנים ילדים". ב-1945 הגיעה על ספינה תזמורת הקיבוץ המאוחד. הייתה התרגשות עצומה. אני זוכר איך הם סחבו את הכלים. את המקהלה האמריקנית המפורסמת של רוברט שאו שמענו כשאנו ישובים על ארגזי תנובה. צלילים כמו בכנסייה. זכור לי שהמלחין הצרפתי דריוס מיו עלה על הבמה וניצח מכיסא גלגלים. זיכרונות יש בלי סוף.

 

עוד יש לך קשר לעין גב?

"היום אין לי יותר בני משפחה בעין גב, רק בבית הקברות. אימא נפטרה ב-2003, בת 95. אני נוסע לפעמים לקיבוץ, יש לי קשר אישי עם מאיר קוצ'ינסקי. הקשר הרגשי תמיד נשאר, אני תמיד מתגעגע למקום, לזיכרונות, לדיג ולריח של שיח אברהם".

 

ולפסטיבל?

"בחלק האחרון של הספר אני מתייחס בקצרה לפסטיבל כפי שהוא מבוצע בשנים האחרונות. היום אני רואה אותו יותר כאירוע תיירותי, אם כי השם והמותג נשארו. הפסטיבל האחרון שבו נוגנה מוזיקה קלאסית היה ב-1994".

 

יעקב ויינברגר עוד חלם לחדש ימים כקדם ולהחזיר לפסטיבל את אופיו הקלאסי. הוא נפטר ב-1995. זאת תקופה שלא תשוב, אבל את ייחודו של פסטיבל עין גב, את תרומתו הגדולה לתרבות בישראל, את בלעדיותו במשך 20 שנה - את כל אלה אף אחד לא ייקח ממנו.

 

מתוך "כל העמק והרמה"

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים