מגש הכסף מאפיר - אלבום לשייקה אלוני מגבע, צלם שתיעד יוצאי ארגונים צבאיים מתקופת המאבקים הצבאיים, שלפני ותוך כדי הקמת המדינה

26.6.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

מגש הכסף מאפיר

סיון שדמון

אלוני. צנוע. צילום: סיון שדמון
.

אחרי שהוצגו בשלוש תערוכות ברחבי הארץ, מצאו תצלומיו המרהיבים של שייקה אלוני מגבע - שבהם מתועדים יוצאי ארגונים צבאיים מתקופת המאבקים הצבאיים, שלפני ותוך כדי הקמת המדינה - מקום של קבע בין דפי אלבום מהודר. בצעד מעורר מחלוקת זכו כולם למקום שווה: הפלמ"חניקים, חברי ההגנה, האצ"ל והלח"י, וגם הווטרנים הרוסים. זה לא עבר בשקט, כמובן. יותר מכול הפתיע את אלוני לגלות, שהיריבויות בין המחתרות ובין הפלמ"ח לא שככו אף פעם, והדבר היחיד שמסכימים עליו אלה וגם אלה הוא הזלזול בווטרנים משדות הקרב באירופה

 

על שער האלבום "לוחמים", שיצא עכשיו לאור ומלווה את תערוכת התצלומים של שי אלוני במוזיאון רמת גן, מופיע רפאל ("רפול") איתן. הוא אינו לבוש בקפידה, ופניו מביעים אטימות מה וחוסר סבלנות, כפי שנהוג לזכור אותו. משמאלו טלוויזיה ומימינו אח. על קיר העץ מאחוריו תלויים ברישול מה כמה תעודות ממוסגרות, אוסף קטן של פגיונות וגם אקדח עתיק. "הוא בכלל לא רצה לפגוש אותי, ובכל זאת הצלחתי לשכנע אותו", מספר אלוני, חבר גבע. "לא הספקנו לדבר בכלל ולאחר שלושה צילומים סיכם רפול בהנפת יד ואמר יאללה החוצה כשהוא מורה לי על דלת היציאה". האנטגוניזם שזכה לו מרפול לא הייתה הדחייה היחידה, אבל שי, שייקה למען הדיוק, התחיל את המסע שלו עוד קודם, ואנטיפתיות כזאת או אחרת לא עצרה אותו. הרעיון היה חתרני במהותו, כפי שאומר הצלם והאוצר גיא רז, לצלם לוחמים לאו דווקא בשדה הקרב אלא בסלון ביתם. "הכול התחיל בכלל מפגישה מקרית עם אוכלוסיית הווטרנים מחבר העמים לשעבר, יוצאי הצבא האדום שמזדקנים עכשיו בארץ", מספר אלוני על המיזם המפואר שיצר בשנים האחרונות, שכולל תצלומים של לוחמים יהודים שפעלו בארץ ובחו"ל לפני קום המדינה - כלומר יוצאי ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, הלח"י ועוד ארגונים, לצד תצלומים של ותיקי הצבא האדום שחיים בישראל על הציר הזה, בין הבית המפואר של רפול במושב תל עדשים לבין בתיהם הצנועים של לוחמי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, נע "לוחמים", המפעל התיעודי והאמנותי של אלוני, שיוצא עכשיו כאלבום, אחרי שתצלומים ממנו הוצגו בשלוש תערוכות מאז 2005, ומוצגים בימים אלה במוזיאון רמת גן לאמנות.

טובה ומשה סבוראי מהלח"י. הפצעים עוד לא הגלידו

זקוקים להכרה

 

אלוני, 54, נולד וגדל בגבע. הוא נשוי לבת הקיבוץ שגית, עורכת וידיאו ואמנית, ויחד הם הורים לחמישה, בני 12 עד 25. הוא עוסק בצילום מאז שקיבל מאביו מצלמה קטנה, כשיצא לטיול ספארי באפריקה, אחרי שחרורו מהצבא. "חזרתי, פיתחתי את הפילמים, ומיד הבנתי שאם כבר לצלם אז עם ציוד רציני - פשוט לא ראו כלום בתמונות", הוא נזכר. ב-1979 קנה את המצלמה המקצועית הראשונה שלו. במשך השנים למד בקורסים שונים, ובעיקר למד בעצמו ועבד. פה ושם אף עסק בצילום כמקצוע, בעיקר בתחום צילום מוצרים בשביל מפעלי הקיבוץ, אבל מהר מאוד החליט שלא להפוך זאת למקצוע הראשי שלו.

 

אמנות היא עיסוק מרכזי בחייך?

"אמנות היא דרך חיים. אני נושם וחי את זה. הצילום בשבילי הוא מכשיר, לא מטרה, ואם אעסוק רק בצילום, כנראה אאבד את ההנאה. בנוסף, אשתי היא אמנית, ושני אמנים באותו בית עלול להיות יותר מדי".

 

אלוני מנהל מחלקה טכנית במפעל "בקרה" בקיבוצו, וכך בעצם הגיע להיכרות עם עולי בריה"מ לשעבר החיים בעפולה. "אביו של אחד הפועלים במפעל, בחור ממוצא רוסי, נפטר, מאחר שללוויה לא הגעתי, הצטרפתי אליו לבית הקברות כעבור כמה ימים, ושם נחשפתי לראשונה לדמות אביו הווטרן, עטור שלל המדליות שהוטבעה על מצבת הקבר. הסתבר לי שחיים בעיר עשרות וטרנים, והחלטתי לתעד אותם ואת סיפורם. נער צעיר שגויס על ידי שימש לי מתורגמן, ויחד אתו, כל יום אחרי הצוהריים, במשך כמה חודשים, עברתי אצלם וצילמתי אותם אחד אחד. חלקם בכו כשפגשו אותי, ואני זוכר כל אחד מהם. המפגש אתם היה מאוד מרגש. למשל, דוד מישולוביץ', וטרן קטוע שתי רגליים, שעלה בגיל מבוגר מאוד וחי בגבעת המורה, בקומה הרביעית בבניין בלי מעלית. הוא התעקש לעמוד לכבוד הצילום".

 

איך אתה מסביר את זה?

"הם מאוד זקוקים להכרה, ומישהו כמוני נתפס אצלם כחלק מהממסד. חלקם אמרו שאני בעצם הישראלי הראשון שהם מספרים לו את הסיפור שלהם, והם מרגישים צורך עצום לספר את הסיפור שלהם. הרי מבחינתם הם הצילו את העולם, ובין היתר אפשרו את הקמת מדינת ישראל, וכאן לא זכו להכרה ובטח לא לחיבוק".

 

מישולוביץ' נפטר זמן קצר אחרי המפגש עם מצלמתו של אלוני, והוא לא היחיד שצולם אך לא זכה לראות את תצלומו על קיר המוזיאון או באלבום שיצא עכשיו. "המקרים האלה מצערים,כמובן, אבל אני שמח שזכיתי להיות מתעד של הדור הזה, ואני שמח שיכולתי לתת להם מתנה שכזאת", אומר אלוני, שהקדיש להם את האלבום.

 

ראיסה נתנזון. פרספקטיבה נשית

חשיבות מוזיאלית

 

"לדעתי זה פרויקט בעל חשיבות מוזיאלית", אומר גיא רז, צלם ואוצר התערוכות והאלבום. רז נפגש עם עבודותיו של אלוני לאחר שהסתיים פרק הווטרנים, והציג את התצלומים כתערוכה בגלריה הקיבוץ בתל אביב. בעקבות כך הציע לאלוני לתעד גם את לוחמי המחתרות ולקבץ הכול תחת הכותרת "הלוחם היהודי".

 

אלוני, צלם מהסוג הישן, כלומר בעל מקצוע נמרץ, יעיל וצנוע, החל בצילום יוצאי הפלמ"ח והמשיך משם ליוצאי שאר המחתרות. "בניגוד לווטרנים בישראל", מספר אלוני, "הארגונים שקשורים למחתרות רבים ומאוד מאורגנים. מהרגע שפניתי אליהם היה קל להגיע לאנשים", הוא מספר. וכאן התחיל המסע האישי של אלוני בעקבות היריבויות המפורסמות בין הארגונים, כולל מלחמתם על דעת הקהל. בשבילו זה היה גילוי. "אני גדלתי על ההפרדה המוסרית בין ההגנה והפלמ"ח ובין האצ"ל והלח"י, והביקור הראשון במצודת זאב היה דרמטי בשבילי. הרגשתי תלוש והיה נדמה לי שכולם מסתכלים עליי. כמעט הופתעתי לגלות שהם בני אדם כמונו".

 

מה זאת אומרת?

"הבנתי שעשו להם דמוניזציה במחנה שלנו, וברור עכשיו, ברבות הימים, שהיריבות הייתה פוליטית, והמטרות והשיטות היו דומות", הוא אומר. "מה שהופתעתי לגלות זה, שבינם לבין עצמם - היריבויות הישנות ממשיכות להכאיב ולהפריד".

 

איך זה התבטא?

"זה היה ממש הנושא המרכזי. דבר ראשון ששאלו אותי היה את מי כבר צילמתי. לא ייאמן כמה אמוציות הם עדיין מחזיקים בבטן. חלקם לא רצו להשתתף בגלל החיבור בין המחתרות השונות, ואחרים ניסו לשכנע אותי שאני עושה מניפולציה על ההיסטוריה, שתזיק גם בעתיד".

 

אילו עוד הבדלים מצאת בין יוצאי המחתרות השונות

"ככל שהגוף היה יותר מוסדי, כלומר ההגנה והפלמ"ח, אנשיו הגיעו לתפקידים יותר משמעותיים במדינה. כמובן, אנשי האצ"ל והלח"י לא מפגרים בהרבה אחריהם, וגם רבים מביניהם הגיעו לתפקידים בכירים בארץ. מבחינה כלכלית שמתי לב שהמח"לניקים לרוב מסודרים. ההבדל הגדול הוא בין הווטרנים שהגיעו מברית המועצות לשעבר לישראלים, הבדל תהומי כמובן".

 

והמרואיינים מכירים באפליה כלפי הרוסים?

"טוב, זה כבר לא התפקיד שלי. את הווטרנים שאלתי על משמעות התשעה במאי, תאריך הניצחון הרוסי הרשמי במלחמת העולם השנייה, וכל אחד מהם סיפר את תחושותיו, על פי רוב מלווה בדמעות שהמחישו את הכאב שלא הרפה גם אחרי למעלה מחמישים שנה. כשהתחלתי לצלם את יוצאי המחתרות, חשבתי לתומי להמשיך לשאול את אותה שאלה, שהרי זה תאריך חשוב לכל העולם. אבל התגובות היו אדישות ומזלזלות. הם בקושי זיהו את התאריך, ומהר מאוד הבנתי שאין טעם לשאול בכלל".

 

זיכרון פרטי, ערך היסטורי

 

"הכרתי את רצף הלחימה בשנות הארבעים משיעורי ההיסטוריה וכו', אבל העיסוק בצילומים עשה לי סדר במהלך העניינים, מספר אלוני, "אחרי שהסברתי על הפרויקט וביקשתי להיפגש, הם מיד ביקשו לדעת את מי כבר צילמתי. הפלמ"חניקים היו הכי יהירים", הוא אומר, "דווקא הם, שקיבלו את ההכרה המגיעה להם בכל דרך אפשרית, איכשהו נשארו הכי רגישים לעניין".

 

לאיזה עניין

"בעיקר הרצון להפרדה, להתבדלות תדמיתית, מהמחתרות האחרות, שנחשבו פחות מוסריות וכו'".

 

ומה גילית

"גיליתי שפרט לחברי המחתרות עצמם, כבר אף אחד לא חושב שיש או היה הבדל מהותי. אבל הם עצמם עדיין מסוכסכים, והצלקות מאז הן עדיין פצעים פתוחים בשבילם. מאלטלנה והסזון כמובן, דרך ההתנגדות לניסיון הברית של יאיר שטרן עם הנאצים ועניין הסגרתו לבריטים. הכול עוד פתוח ומדמם".

 

איפה הווטרנים נכנסים לתמונה

"הוותרנים הם כבר סיפור אחר, כי הם היו רחוקים ועלו לארץ מאוחר, ללא יכולת להשתלב בתרבות ובאתוס הגבורה. עם זאת, יש דמיון גם הם זקוקים נואשות להכרת העם והממסד בתרומה שלהם הם וסטאלין הרי הצילו את העולם מהיטלר! וההכרה הזאת מאוד חסרה להם. כולם בלי יוצא מהכלל חיכו לי לבושים במדים בהידור, עם כל האותות, דמעות בעיניים בהרבה מקרים, וכל זה על רקע הדלות שבה הם חיים כאן, בסוף ימיהם. זה היה מאוד מרגש".

 

זו הייתה מטרת הפרויקט, לתת קרדיט? הכרה?

"מטרת הפרוייקט לא הייתה מוגדרת בכלל. זה החל מסקרנות ועניין לחפש ולפגוש את האנשים שמאחורי אירועי התקופה, אלה שעשו את המדינה ואת היסטוריה. הדברים הבשילו יותר מאוחר עם התקדמות הפרוייקט כשלאט לאט הצטבר חומר גלם מאוד איכותי, שהמכנה המשותף לכל הדמויות היה חזק יותר מכל היריבויות וחילוקי הדעות ההיסטוריים. החיבור בין כל הלוחמים ויוצאי המחתרות פשוט התבקש מאליו. לא היה בכוונתי לטשטש את ההבדלים האידיאולוגיים בין הארגונים השונים ובטח לא לקבוע מה היו החלק והתרומה של כל ארגון וארגון. אני חושב שאסור לשכוח, שבסופו של דבר כולם לחמו, נפצעו, ואף נפלו למען אותה המטרה. כל מלחמה מייצרת את גיבוריה שלה ודוחקת אל מעמקי הזיכרון את גיבורי האתמול. אני מגיש את התערוכה ואת האלבום כמחווה לכל הדור ההוא ומתוך רצון להודות לכל הלוחמים על שאפשרו לי לחוות כל כך מקרוב את רוח התקופה".

 

בעניין ההכרה הרגשת הבדלים?

"כן, פה התגלה הבדל מהותי. הרוסים אמנם הרגישו בזמנם שהם מצילים את העולם, אבל התנאים בצבאם היו נוראיים, הסיכוי לשרוד היה זעיר ושבויים שחזרו נחשבו בוגדים וחוסלו. "הם גם מאוד גאים, ונדמה שלא קיבלו, בטח לא פה בארץ, את ההכרה המגיעה להם.

 

לעומת זאת, הלוחמים הצברים מופיעים לעתים יחפים, 'זרוקים' מה שנקרא, ללא שום סממן צבאי, וברור שאת הכבוד שלהם, וגם רווחים נלווים אחרים, הם כבר השיגו. זה גם ניכר בסלון הבית. בדרך כלל, יוצאי מח"ל 'מסודרים' יותר", אומר אלוני. "אבל גם ליוצאי המחתרות האחרות לא חסר, ואילו הווטרנים כאמור, לרוב חיים בישראל בעוני".

 

ביתם מבצרם

 

גם גאולה כהן חיכתה לאלוני עם דמעות בעיניים. כהן, שמצולמת בסלון ביתה בירושלים ליד ציור ריאליסטי גדול שבו היא מחובקת על ידי בנה צחי, לבוש דובון כחול ומתהדר ברעמת תלתלים, כעסה ונעצבה בעקבות הכרזתו של אריאל שרון על כוונתו לבצע את מה שיזכה לכינוי "ההתנתקות". לא רק אותה הוא צילם בסלון ביתה. בעצם, הצילום בסלון היה עיקרון מנחה שלו כבר מצילומי הווטרנים, ובו המשיך גם ללוחמים הציונים.

 

למה צילמת אותם דווקא בסלון ביתם?

"החלטתי לצלם את כולם בסלון, כי אני חושב שמה שתלוי ומוצג בסלון, הוא הייצוג והתדמית שהאדם בוחר לעצמו. גיליתי שהסלון מספר הרבה על הבנאדם והאדם בעצם משלים אותו".

 

כולם הסכימו לתנאים שלך?

"כמעט כולם. מי שהתעקש קיבל הנחה וצולם במקום עבודתו". דן רם, חבר חניתה שנפטר לפני כשנה, למשל, צולם בנגרייה בקיבוץ. עמידתו הזקופה משדרת ביטחון וצניעות, ומעבר המבט בין האוטוביוגרפיה הקצרה המצורפת (בין היתר היה לצד משה דיין כשאיבד את עינו, ושכל את בנו אהוד ב-1969) לבין הדיוקן מרתק.

 

אתה גם ביימת את המצולמים?

"כן, אבל בצורה מאוד עדינה", הוא אומר, ומדפדף לתצלום שבו הוא גאה במיוחד: מצולם בו אריה בן דוד ממושב כפר יחזקאל, שמופיע באלבום בקטגוריית של לוחמי הצבא הבריטי. הוא עומד יחף על רצפת מרצפות פשוטה, לבוש מכנסי חאקי קצרים ונשען על כוננית במבוק קטנה. על הקיר תלויה תמונה ממוסגרת של בנו, איתמר, שנפל בניסיון החילוץ של בני הערובה במלון סבוי. האב החי ובנו המת עומדים באותה התנוחה, ולא במקרה. על פניו של איתמר הונצחה הבעה מתריסה משהו. פניו של אריה מביעים השלמה מרירה.

 

אבל פרט לאזכורים כאלה, ובאופן מפתיע מעט, המוות לא נוכח באופן ממשי בספר. אין דגש מיוחד על מצולמים שנפטרו לפני הדפסת הספר, והמילים המעטות שמספרות על כל אחד ואחת מזכירות את עברו הצבאי בעיקר, ולא את הקשיים שבחיי המלחמה או החברים שמתו בקרב. תמונה מרגשת במיוחד, שמופיעה אחרונה באלבום, הופכת את הרושם, את הבטן ואת הפרספקטיבה. מצולמת בה ראיסה נתנזון, ששירתה בצבא האדום ביחידה לפינוי פצועים, עלתה לארץ ב-1991 וחיה בעפולה.

 

"התשעה במאי הוא בשבילי יום של שמחה ושל עצב. שמחה על שנשארתי בחיים ועצב על הפציעה שלא אפשרה לי ללדת ובכך חיסלה את חיי. המראות והריחות של אלפי הגופות הפזורות בשטח לא מרפים ממני. זה רודף אותי יום יום ושעה שעה".

 

תמונתה, בעמידת דום זקופה, הצדעה נמרצת והבעת פנים נרגשת, ממחישה עד כמה היא עדיין חיה את המלחמה ואת הפציעה שלה, והפרספקטיבה הנשית שהיא מציעה למלחמה הופכת את העמוד למצמרר במיוחד ייצוגים נשיים אחרים באלבום נשארים בתחומי האתוס המוכרים. נתיבה בן יהודה, רחל ויעקב בצר (שכבר בעת גיוסם לפלמ"ח היו נשואים), שרה ברוורמן - שפכנר (שמיר) מופיעים באלבום. גם יהודית ("דיתה") פרח מבית השיטה מצולמת, בבית הפלמ"ח בתל אביב. עד-1988 היא קיימה בקיבוצה אוסף תמונות מתקופת הפלמ"ח, ובשנת 2000 העבירה אותו למוזיאון. בתצלום של אלוני היא עומדת כשמאחוריה תצלומים של נשים בפלמ"ח, והתמונה מעוררת מחשבות על תפקיד הסקס אפיל של הארגון המיתולוגי. גם על קירות ביתם של זיוה ושל איתמר ארבל מסביון תלויות תמונות דומות. באחת מהן מופיעה זיוה עצמה "הנערה עם האקדח" מהתצלום המפורסם של בוריס כרמי. גם תצלום זה ממחיש את האווירה הרומנטית והארוטית שאפפה את הארגונים ההם הצגת התערוכה לוותה באירועים סוערים. "בפתיחה בעין חרוד", מספר אלוני, "קם יעקב בנאי, חבר הלח"י לשעבר שמופיע בקטלוג, וסיפר בתוכחה שהוא היה מוחזק בעין חרוד כאסיר בתקופת הסזון. פתאום קם אדם אחר, יובל גוריון, והתוודה שהוא היה השומר של בנאי". "בבת ים לוותה הפתיחה בהרצאה של ההיסטוריון שלמה אהרונסון, שבה הוא דיבר על ההאשמות כלפי יאיר שטרן על ניסיונו לכריתת ברית עם הנאצים". אנשי הלח"י, אומר אלוני, לא נתנו לו להמשיך ולמעשה הפסיקו את כל האירוע. וגם בתצוגה במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים עוררה התערוכה תגובות מרגשות. "אחד המצולמים הראה לי את החדר שבו היה כלוא", הוא מספר. "וזה המחיש לי את הכוח האדיר של התערוכה בפרט ושל צילום בכלל, ואת הקשר החזק למציאות". השער האחורי של הספר מלמד יותר טוב על טיבו של האלבום ושל המיזם. מופיעים שם ארבעה תצלומים מייצגים של יוצאי ארגון האצ"ל, הלח"י, ההגנה וגם של הווטרנים.

אברהם "ברן" אדן, בביתו ברמת-השרון. קיבלו את הכבוד

עם הספר

 

לאוצר גיא רז נגיעה ישירה לנרטיב של התערוכה ושל האלבום. אביו דניאל רז (ריז'יק) היום בן 82, הוא פלמ"חניק לשעבר, שהיה בגדוד של ברן ו"פספס בכמה דקות את הצילום המפורסם עם דגל הדיו".

 

אולי כבר אז הוא היה צנוע והתחמק בכוונה, כי הנה, גם אחרי 60 שנה הוא לא מוכן להצטלם. "הוא פשוט לא הסכים", אומר בנו גיא. "הוא לא אוהב להצטלם ולא אוהב שיאדירו אותו". גיא פיצה על כך בכך שהציג בספר את המסמכים ואת התעודות של אביו מתקופת השירות. "הוא נתן לי אותם כבר מזמן, וראיתי לנכון להציג אותם".

 

אז גם בשבילך זה היה מסע.

"כל פרויקט שאני עושה הוא גם מסע אישי. הפעם זה בא לידי ביטוי מאוד מוחשי". בימים אלה משלים רז את ההכנות לפתיחת תערוכה היסטורית ראשונה שתעסוק ביישובים הערביים בוואדי ערה. רז מספר שהתערוכה, שתוצג בגלריה באום אל פאחם, היא אבן פינה בדרך למוזיאון האמנות הערבי הראשון בישראל, שיקום בקרוב, באום אל פאחם. ומתברר שגם אלוני משתתף בעניין. הוא נבחר להיות אחד מחמשת הצלמים שנשלחו לתעד את זקני הכפרים בבתיהם. חלק אחר של התערוכה הוא תצלומי ארכיון רבים, שנמצאו בין היתר בקיבוצים השכנים, מספר רז.

 

"החברה הערבית היא מסורתית ולכן לא עוסקת הרבה בתיעוד עצמה. זו הייתה הזדמנות אחרונה לתפוס את הקשישים שעדיין אתנו, ועברו על בשרם את תהפוכות הזמנים סביב המלחמות, הקמת מדינת ישראל, המשטר הצבאי וכו'".

בעצם, גם "לוחמים" הוא פרויקט חתרני.

"בהחלט, כן. לטעמי זה מובן מאליו. זה מתחיל בהצבה של הלוחמים ושל הלוחמות בסלון ביתם היום ולא בשדה הקרב ההירואי של העבר. זה בעצם הבית בשבילו נלחמו או שאליו הגיעו בערוב ימיהם. זה מדגיש את ההיבטים האמנותיים, התיעודיים והפרטיים, לעומת ההיבטים הלאומיים והצבאיים של גיבורי הצילומים".

 

בסוף דבריו באלבום כותב רז, "יידעו הדורות הבאים - כך הפכנו כולנו ללוחמים. אני תקווה שהדפים שבהם תעיינו יסמנו את האפשרות לחזרתנו להיות עם הספר".

 

אלוני, אולי הפרויקט הבא יהיה הצבת הלוחם היהודי מול או יחד עם הלוחם הפלסטיני?

 "לא. לזה אני לא אסכים". הוא אומר.

 

המיזם הבא: המטפלים הסיעודיים

 

המיזם הבא של אלוני הוא צילום של מטפלים סיעודיים זרים. "אני מצלם אותם יחד עם האדם שאותו נשכרו לשרת, אבל הזרים עצמם הם במרכז. אני חושב שיש פה תופעה כלכלית חברתית עם השלכות לא פשוטות על החברה שלנו, ובעיקר על האופן שבו אנחנו בוחרים להתמודד עם זיקנה ועם תלות. עוד פרויקט שאני עוסק בו הוא צילום של תאומים זהים מבוגרים. אני רוצה לנסות לענות על השאלה המפורסמת אם מהלך החיים משפיע על החיצוניות ואיך". "מעניין אותי גם אורח חייהם של לוחמי צד"ל ושל משפחותיהם, שעברו בחוסר ברירה להתגורר בישראל. אני נפגש אתם לצורך הצילומים וזה מכמיר לב. חלקם חיים בעוני נורא. ועניין קצת קרוב: נישואים מעורבים. אני מחפש ומצלם בני זוג שבאים מרקע שונה לגמרי זה מזה".

 

ספר הפלמ"ח

 

האלבום המהודר (עיצב משה מירסקי), שיצא עכשיו, הוא בעל ערך אמנותי, מוזיאלי, תיעודי ואף היסטורי רב. אלוני רשם מפי המשתתפים את סיפורם האישי וכמה פרטים ביוגרפיים, בעיקר כאלה הקשורים להשתתפותם בקרבות. דברים אלה מובאים בצמוד לכל תצלום, והופכים אותו למזכרת אישית לכל אחד מהמשתתפים, ובוודאי גם לבני משפחותיהם. גם ההערה בעמוד הראשון, המבקשת מהקורא לא להתייחס למידע האישי כאל עובדות היסטוריות אלא כזיכרון פרטי שעלול להיות סובייקטיבי, מוסיפה נופך לממד האישי. מעבר לסיפוריהם האישיים של הלוחמים, שמהם ניתן ללמוד הרבה ובדרך מעניינת על תולדות ההתנגדות לבריטים ועל החזית הרוסית, הוא גם נפתח בסרגל זמנים שמאיר את עיניו של הקורא ו"עושה סדר", ובנוסף מצויד במפתח נוח ובמילון מכובד לשמות ולביטויים מהתקופה. למעשה, הספר יכול לשמש כלי חינוכי יעיל למדי, ולקרב תלמידים לתקופה ולגיבוריה.

 

sivvan@gmail.com

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547




סרטוני קיבוצים


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים