דוקטור לניאגרות - צביקה סדן מדפנה תובע 2 חרדים מבני ברק בעבור גניבת פטנט שהמציא לחיסכון במים בניאגרות

5.6.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

דוקטור לניאגרות

יעקב לזר

 

לצביקה סדן מדפנה יש חולשה: הוא נותן אמון בבני אדם. עכשיו הוא מסובך במשפט עם שני חרדים מבני ברק, ותובע מהם 300,000 שקל בעבור הפטנט שהמציא לשם חיסכון במים (בניאגרות). כגמלאי בקיבוץ מופרט, שמקבל 1,300 שקל לחודש, הסכום הזה יעזור לו מאוד

 

הליך בוררות, המתקיים עתה בין צביקה סדן, כמעט בן שבעים, מדפנה, לבין שני בחורים חרדים שאתם חתם על הסכם משותף, יחזיר לשליטתו, כך הוא מקווה, את הפטנט שהמציא לחיסכון במים בניאגרה. אם לא, לפחות הכסף שהובטח לו ובסופו של דבר לא הגיע לידיו, למעלה מ-300 אלף שקל, יהיה שלו. כגמלאי של קיבוץ דפנה,  1,300 שקל לחודש (פלוס קצבת ביטוח לאומי), הסכום הזה יעזור לו מאוד.

 

הניאגרות הראשונות היו צעד משמעותי קדימה בתחום החיסכון במים. הן היו חסכניות לעומת ברז האסלה הרגיל, שקדם להן והופעל על ידי המשתמש כרצונו. בניאגרות הבסיסיות, המצויות בבתים עד עצם הימים האלה, לחיצה על כפתור ההפעלה מרימה את המצוף וכל תכולת המכל נשפכה לאסלה. כמות המים הגדולה, המשתחררת בבת אחת, עושה את המוטל עליה. אחר כך, כשהצורך בחיסכון במים חדר יותר לתודעה, חשבו החכמים שמכיוון שאין ביקור אחד בשירותים דומה למשנהו, וכי בביקורים התכופים יותר אין צורך להשתמש בכל מימי המכל, ודי במחצית מהם לביצוע העבודה הנדרשת. כך נוצרה הניאגרה בעלת שני כפתורי לחיצה: אחד לנוזלים (90% מהביקורים בשירותים הם לצורך הפרשת נוזלים), והאחר למוצקים (10%). את הפתרון הזה אפשרה ההמצאה של סדן, חסכמים, שכל כולה אביזר פלסטיק קטן שיושב בתחתית המצוף, ומאפשר למשתמש לקבוע בעצמו איזו כמות מים תשתחרר מהמכל. ברצותו ישחרר כמות גדולה וברצותו כמות קטנה יותר. ברגע שהמשתמש מפסיק ללחוץ על כפתור ההפעלה, חוזר המצוף למקומו, סותם את המעבר למים, והמכל מתמלא מחדש.

 

חברת חשמל

 

במלחמת ששת הימים לחם סדן ברמת הגולן וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל על לחימתו (ר' מסגרת). אבל הדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פייטר ישראלי, משהו במבע עיניו מזכיר אולי יותר את אליפלט שנשאר ילד תמיד בכל הלכותיו.

 

סדן נולד בירושלים, ובגלל המצב בבית בילה את ימי נעוריו במוסדות; התחנך בבן שמן עד כיתה ט', ואחר כך בחברת נוער במעברות. לאחר השירות הצבאי התחתן עם בת עמיר, והלך עמה לקיבוצה, שם עבד ברפת. אחרי חמש שנים עזבו השניים את עמיר, והוא התקבל לעבודה בחברת החשמל כאיש תפעול, שם עבד כ-15 שנה. במהלכן התגרש ונישא מחדש ל אהרונה, בת דפנה. יש לו שני בנים מאשתו הראשונה וארבעה מאשתו השנייה. "שנים ראיתי את חברת החשמל כסוף הדרך, הרי לא עוזבים מקום עבודה כמו חברת החשמל", הוא אומר. "הייתה שנה שחיכינו שתוקם תחנת הכוח בחדרה, שם הייתי צריך לעבוד, ואז באו אלינו מדפנה, במטרה לשכנע אותנו לחזור לקיבוץ. עשיתי חשבון שנוכל לבוא לקיבוץ, ואחרי שנה להחליט אם להישאר או לחזור לעבודה בתחנה בחדרה. בשנה הזו נעשיתי מעורב בכל מיני דברים, בעיקר רגשית. הקמתי פינת חי בדפנה, והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אמרתי שאנחנו נשארים בקיבוץ. אשתי חשבה שזו החלטה לא נכונה, אבל היא הייתה אז צעירה מאוד, אולי בת 27, ונתנה לי לנהל את העניינים. וחבל. אם היא הייתה מחליטה על דרכנו, היינו היום במקום יותר טוב. צריך לזכור, שהמצב הכלכלי בדפנה אז היה די אופטימי. המשברים באו הרבה אחר כך. היום יש לי פנסיה של 1,300 שקל, ומזל שאשתי למדה מקצוע; היא אחות, והפכה להיות המפרנסת העיקרית של המשפחה".

 

ברז מטפטף

 

לפני כ-18 שנה הוא המציא את הפטנט לניאגרה. "זה לא היה בזמן כל כך מתאים, כי אז האנשים לא התרגשו כל כך מחיסכון במים", הוא אומר. איך הגיע דווקא לתחום הזה? "תמיד הייתה לי חולשה למים", מסביר סדן. "אני זוכר תמונות מהבית בירושלים, כשהברז היה מטפטף, ואימא הייתה סוגרת אותו בתחבושות ולוחצת, מה שלא עזר כמובן, כי בעצם צריך היה להחליף פקונג. לא היה איש טכני בבית. אבא לא היה, אז אני למדתי את הנושא, וכנראה זה נכנס לי לנשמה, וכבר שנים שאני מתעסק בזה. יש איזה 120 סוגים שונים של ניאגרות, שלכל אחת מהן מצאתי פתרון לחיסכון במים. תנו לי ניאגרה ואני יודע איך להסתדר אתה. אני קורא לעצמי דוקטור לניאגרות".

 

סדן הסתובב עם הפטנט שלו והציע אותו למוסדות וארגונים, וגם הצליח למכור לא מעט. למשל, בוויצ"ו קנו את הרעיון, ובמשך שנה שלמה הוא התקין את הפטנט שלו במוסדותיה. כמו כן חברת כלל, בית מעריב, בתי ספר והרבה בתים פרטיים בחרו להשתמש בפטנט שלו. המודעות לצורך בחיסכון במים אמנם הייתה בחיתוליה, אבל הוא הציע חיסכון בכסף שמשלמים על מים, ועל פי החישובים שערך והציג לרוכשים הפוטנציאליים, הפטנט שלו כיסה את ההשקעה בתוך שבועיים-שלושה. כל לחיצה על כפתור הניאגרה מהדגם הישן משחררת תשעה ליטרים של מים. חצי לחיצה - מחצית הכמות" ארבעה ליטרים וחצי. במקום להחליף את הניאגרות הישנות בחדשות בעלות גבוהה של רכישה ושל התקנה, מחברים למצוף את אביזר הפלסטיק הזול יחסית שלו, ומקבלים מיד שליטה על כמות המים המופרשת. את הפטנט הוא לא רשם, כי לא חשב שיש בכך צורך. על המצאה קודמת שלו, שנגעה לידית הניאגרה, הוא כן רשם פטנט, ואחרי זמן מה הסתבר לו שהוא משלם כסף על המצאה שאין עליה הרבה קופצים, ולכן  ויתר.

 

ההסתבכות

 

ואז באה ההסתבכות, שעליה הוא מספר כך: "באו אליי שני בחורי ישיבה, לא ממש צעירים, בעלי משפחה, ואמרו - תשמע, ראינו את הפטנט שלך והוא מאוד מצא חן בעינינו. יש לך פטנט שתוכל לעשות ממנו הרבה כסף, ואז אתה לא תצטרך לעבוד וגם הנכדים שלך לא. הם הציעו להפיץ את ההמצאה שלי, ולהתחלק איתי ברווחים: אני שליש והם שני שליש. כי אני אחד והם שניים. הם תכף כתבו חוזה, כתוב ככה בכתב יד. זה היה קצת מצחיק. אני הייתי בעל הפטנט והידע, אז מה פתאום שנתחלק שלושתנו שווה בשווה? אבל מכיוון שהייתי בתקופה שבה לא ראיתי הצלחה גדולה, הסכמתי וחתמתי להם. ואז בכל פעם הם באו ודרשו ממני חתימה על עוד מסמך ועוד מסמך, בעיקר כדי שלא אפריע להם במכירות. בבני ברק היה לי קשר עם מהנדס המים, וכבר חתמתי איתו על חוזה שאני אעשה את כל העיר, והעירייה תשלם. אמרתי להם שאת האזור הזה אני לא נותן, כי הוא שלי, והם בכל זאת שכנעו אותו לוותר. אמרו שכדאי לי, כי הם מכירים אנשים בעירייה ובממשלה, ודרכם ההפצה תלך יותר טוב. ויתרתי.

 

"הם גילו את הנדיבות שלי, את החולשה הזו שלי שאני נותן אמון בבני אדם, ובשלב מסוים אמרו לעצמם, 'בשביל מה אנחנו צריכים להישאר שלושה? נקנה ממנו את החלק שלו ונישאר שניים'. הם הציעו לי סכום של 325 אלף שקל בשביל החלק שלי. התלבטתי, התייעצתי, והחלטתי למכור. חתמתי להם. בדיעבד, לא ידעתי על מה בדיוק אני חותם, כי לא הלכתי אף פעם עם עורך דין. הם ראו שאני לא מגיע עם עורך דין, והבינו שאפשר להכניס בחוזה סעיפים שאני לא מבין אותם. מהר מאוד התברר לי שהפסדתי את הפטנט שלי ואת ההכנסות ממנו, והחלטתי לפעול על מנת לבטל את העסקה. את הצ'קים שהם נתנו לי לא פדיתי. אחר כך הם העלילו עליי שהפצתי עליהם שמועות שפגעו בעסקים שלהם, ולכן מגיע להם ממני 400 אלף שקל. כשניסיתי לפדות את הצ'קים הם חזרו. למעשה נשארתי בלי כלום".

 

ואיפה זה עומד עכשיו?

"יש הליך בוררות ביני ובינם, שמתקיים כבר שלוש שנים. אני תובע לבטל את החוזה שעשינו. שכרתי עורך דין, ובהתחלה הקיבוץ שילם, אבל היום זה יותר אני, ואני מחכה לפסק של הבורר. אני מקווה שהפסק יהיה לטובתי. לדעתי, זה שהצ'קים חזרו מאפשר לי לבטל את העסקה".

 

אתה יודע להגיד שהם התעשרו מהפטנט שלך?

"לא ממש. אני יודע שהם ירדו מהחלומות הגדולים שלהם, שהם יצליחו למכור אותו בכמויות מאוד גדולות. הם עבדו על מקומות מאוד גדולים כמו בני ברק, ירושלים, בית שמש, אילת, איפה שיש הרבה חרדים. הסתבר שיש קשיים וזה לא פשוט".

 

הדאגה לשלום כדור הארץ

 

החוזה עם השניים השאיר לו אפשרות להמשיך ולמכור את הפטנט במקומות מסוימים, קטנים, וזה מה שהוא עושה היום, למרות שהוא כבר לא כל כך נלהב למכור, משום שזה הולך לאט וקשה. הוא מוכר גם את נורות הפלורסצנט הלבנות החדשות, שמחליפות את נורות הלהט, כחלק מההזדהות שלו עם איכות הסביבה והדאגה לשלום כדור הארץ. בפועל הוא נמצא יומיים-שלושה כל שבוע מחוץ לקיבוץ, אצל הבנות בגבעתיים ובפרדסיה, אצל הנכדים של אחד הבנים הגדולים שנמצאים בבאר שבע, לפעמים אצל האח בקיבוץ מעברות או אצל האחות בירושלים. הוא עושה הרבה בייבי-סיטינג, ובסוף השבוע חוזר לדפנה, שם נמצאים אשתו ושניים מבניו.

 

אתם מצליחים להתקיים ממה שיש לכם?

"כן. יש לי דרישות מאוד צנועות. הוצאתי אישור של עוסק פטור, ולפי החשבון שעשיתי יש אני מגיע להכנסות בין 1,500 ל-1,700 שקל לחודש. זה פלוס מה שאנחנו מקבלים בדפנה מאפשר לנו להתקיים".

 

יש דברים נוספים שהמצאת? בדרך כלל, אנשים שזה הכיוון שלהם לא מסתפקים בהמצאה אחת.

"היה לי רעיון שטבע בים. בניתי קונוס מאוד גדול, פתוח מלמטה ומלמעלה, כשהרעיון היה שהמים שהגלים דוחפים, יעלו בקונוס ויצאו למעלה ואפשר יהיה לנצל את האנרגיה שנוצרת בגלל הפרשי הגובה. השקעתי די הרבה כסף במכשיר אל-חזור שהתקנתי בקונוס, כדי שהמים שעולים לא ירדו חזרה באותה דרך, ובראש הקונוס היה צינור שתפקידו היה לרכז את המים. יום אחד יצאתי ביום סוער לנסות את המתקן בנחל חדרה. הייתי לבד ליד הים. רק המצילים היו שם, והם הזהירו אותי לא להיכנס לים להתקין את המתקן. בא גל גדול והפיל את הקונוס, ואני עזבתי הכול שם, וחזרתי הביתה".

 

היו לך משפטים נוספים לגבי הפטנט של הניאגרה?

"היה לי משפט נגד חברת כלל. עבדתי אתם על אחוזי חיסכון, שאקבל - בשנה הראשונה 40% מהחיסכון במים שישיגו כתוצאה מהתקנת הפטנט, והשאר בשבילם. אחר כך הם טענו, שהם לא רואים חיסכון. תבעתי אותם בבית משפט לתביעות קטנות, והשופטת קיבלה את העמדה שלהם. הם הגישו לה ניירות שהכינו בעצמם, ומהם לא השתמע שהיה חיסכון. זה פשוט לא יכול להיות. השופטת היא אישה חכמה, אבל לא מבינה בדברים האלה. בסוף היא גם חייבה אותי לשלם להם 300 שקל הוצאות משפט".

 

זהו?

"לא. היה לי משפט נגד עיריית קריית שמונה. לפני שנים רבות התקנתי חסכמים בעירייה, ואז הפגיזו את העיר בקטיושות והייתה פגיעה ישירה במקום, ואפילו לא באתי לבקש את הכסף. אחרי שנים פגש אותי אחד מאנשי העירייה, והזכיר לי שהבטחתי להיכנס אליהם. לא זכרתי, אבל אמרתי לעצמי, אכנס. כשבאתי, הוא נתן לי מפה של קריית שמונה וסימן בה את כל גני הילדים, ויאללה - לעבודה. זה היה חודש לפני מלחמת לבנון השנייה. אחרי זה הייתה הפסקה בגלל המלחמה, ואז עבדתי עוד חודש. כשבאתי לקבל את שכר העבודה שלי, הוא אמר, 'חשבתי שאתה עובד בהתנדבות'. הם לא רצו לשלם, ואני כמובן תבעתי אותם. השופטת מאוד כעסה. היא שאלה את האנשים מקריית שמונה, 'איך לא שאלתם כמה תעלה העבודה הזאת?' בדיון עצמו השופטת הייתה כאילו בעדי, אך בפסק הדין היא כתבה שסביר, שהם לא הבינו שעבודתי בתשלום. עשיתי להם את החשבון, שהם יחסכו מאות אלפי שקלים בשנה. אז דחילק, לפחות איזושהי פשרה. הם לא עשו שום דבר והרוויחו הרבה כסף. אני עשיתי הכול ולא קיבלתי שום דבר".

 

סוחר גדול אתה לא.

"אני בן אדם שמאמין שכולם בסדר וכולם ישלמו, וגם אם ישלמו קצת פחות זה לא כל כך נורא. בדיעבד, הפטנט שהמצאתי הוא טוב, והשקעתי בו מחשבה בכיוון הנכון. כנראה, לעסקים הייתי צריך לקחת מישהו אחר".

 

צל"ש בששת הימים

 

"ביום ה-6 ביוני 1967, בעמק דותן, ניהלה היחידה, שבה שירת טוראי צבי סדן כנהג טנק, קרב שריון בשריון נגד כוח אויב בעל עדיפות מספרית. בפעולה זו נפגע הטנק שלו והחל לבעור. טוראי צבי סדן הצליח לצאת מהטנק, ולאחר שווידא שבטנק הבוער לא נשאר אף פצוע מצוותו, הצטרף לקבוצת חיילים וקצינים, שנפגעו והתארגנו בתוך בניין נטוש. על הבניין ניתכה כל הזמן אש חזקה של טנקים ושל נשק קל. לאחר זמן מה הגיע זחל"ם לבית שבו התארגנו, על מנת לחלץ את הפצועים. בשעת פעולת החילוץ נפגע הזחל"ם והחל לבעור. טוראי צבי סדן התנדב להוציא מהזחל"ם הבוער פצוע, שנתפס ברגליו, כשהוא מנסה מספר פעמים, בעקשנות, להוציאו - ללא הצלחה. בפעולתו זו נכווה ולמרות זאת הצטרף לאחר מכן לטנק אחר והמשיך בלחימה עד שהועבר לבית החולים".

 

על מעשה זה הוענק לו באפריל 1973 עיטור העוז על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר ז"ל.

 

lazar@aran.co.il

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים