לאבא או לאימא - צעירה בקיבוץ עזבה את נישואיה עם בנה הפעוט בשל אלימות האב ונאבקת על משמורת

5.6.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

דפנה הקר

לאבא או לאימא

ליאורה כרמלי

עטיפת הספר

 

מונולוג נוגע ללב של צעירה בקיבוץ שעזבה את נישואיה עם בנה הפעוט בשל אלימות מצד האב ונקלעה לסיוט מתמשך של מאבק על משמורת. זאת על רקע יציאת ספרה של דפנה הקר, הורות במשפט המזכיר להורים המתנצחים כי האחריות על שלמות נפשם וגופם של ילדיהם אמורה לשמש נר לרגליהם. לא כולם זוכרים זאת

 

לפני כחודש הוטלה הפצצה: ועדה שמינה שר המשפטים קראה לבטל את התקנה הקובעת, שילדים עד גיל שש להורים גרושים יעברו אוטומטית לחזקת האם.

 

בסמיכות מקרים מועילה יצא לאור ספרה של דפנה הקר, "הורות במשפט", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת מגדרים.

 

הרגשות הסוערים והסותרים, שעוררה המלצת ועדת שניט, הופכים את הדיון בספרה של הקר לרלוונטי מתמיד. בספר היא מתבוננת בגברים ובנשים שמפרקים זוגיות, ויחד אתם על הנציגים השונים של המערכת - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, עורכי דין ושופטים - בבואם לקבוע איך בני זוג מתגרשים ימשיכו לנהל את חייהם. הזוגיות, היא מדגישה, אמנם מתפרקת, אבל למשפחה יש עוד דרך ארוכה רצופת סערות ומשברים. גם לילדים יש אינטרסים וזכויות, שבמרכזן הזכות לקשר משמעותי פעיל ורציף עם שני ההורים.

 

הקר בוחנת את מכלול השאלות המשפחתיות הרלוונטיות בזמן הפרידה: מי יחזיק בילדים ויספק את הטיפול הדרוש להם על בסיס יומי; מי יהיה האפוטרופוס, זה שרשאי להחליט החלטות שקשורות לחיי הילדים; איך ייראו הסדרי הראייה. לצורך העניין היא קראה 360 תיקי גירושים, וערכה 40 ראיונות עם הורים גרושים ועם אנשי מקצוע, שאפשרו לה לגבש עמדות בנושא הסבוך שחקרה. היא הראשונה להודות שהעיסוק המשפטי לא תמיד מצליח להתמודד כיאות עם הכעסים, עם החרדות ועם תחושת חוסר הצדק, שממשיכים ללוות הורים גרושים. רק עניין אחד נשאר אצלה מעבר לכל מחלוקת: הורים שהתגרשו מותירים ביניהם שטח הפקר רצוף מוקשים, שבו על ילדיהם לצעוד בלי להיפגע.

דפנה הקר. העיקר הילדים. צילום: אריק סולטן

נשים בעיקר

 

מה שברור הוא כי גל המחאה של הגברים הגרושים שהביא את שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, להקים ועדה שתבדוק את הנושא, אינו יכול להסתיר עדיין את עצמת הנתונים המראים, כי נשים הן אלה בעיקר שמקדישות את חייהן לגידול הילדים וביום הגירושין מוצאות את עצמן חסרות בפרנסה ובמקצוע, אך מחויבות באחזקתן עצמן וילדיהן.

 

ר.ה. היא צעירה באחד מקיבוצי צפון הארץ, וזה מה שסיפרה לנו במונולוג שוטף בקול עצור מכאב וחנוק בדמעות שהורגלו להידחק פנימה:

 

"לפני כחודש קיבלתי טלפון בשעות הבוקר המוקדמות, אימא שלי הייתה על הקו, מספרת לי נרגשת כי יש איזו התפתחות מרעישה בתחום של משמורת על הילדים, וכי ועדה שמינה שר המשפטים קוראת לביטול התקנה שקובעת, כי ילדים עד גיל שש להורים גרושים יעברו לחזקתה האוטומטית של האם.

 

"לרגע הפסקתי לנשום. אני כבר שלוש שנים במאבקים משפטיים: על מזונות, על הזכות לחיות את חיי בעצמאות כלכלית, בכבוד, על משמורת, על הזכות לגדל את ילדיי בצורה הכי ראויה והכי נכונה.

 

"לאחר ההלם הראשוני, הבנתי, כי לי זה כבר לא נוגע; ארבעה ימים קודם זכיתי סוף סוף בקביעת בית דין רבני, שאני אהיה המשמורן היחיד לילד שלנו. ויצאה ממני נשיפה ארוכה, כמו מבלון שיוצא לו האוויר. נשמתי שוב לרווחה.

 

"שלוש שנים שאני נאבקת על מה שהיה נראה לי הכי טריוויאלי, והתברר שהכי לא, הכי מושא למלחמה, להתנצחויות ולהתעללות מתמשכת מצד הבן זוג שהיה לי, של בתי המשפט, של המערכת בכלל.

 

"החיים לא פשוטים, את זה אומרים לנו בלי הפסקה, את זה ממלמלים כשקשיים נערמים עלינו במהלך החיים. לא הכול שחור ולבן, היום זה ברור לי כשמש. נולדתי בקיבוץ, גדלתי בו את רוב חיי, עזבתי לאחר הצבא ויצאתי לגלות עולם. 10 שנים חייתי מחוץ לקיבוץ, לימודים, חיים אורבניים, זוגיות, נישואין, משפחה, היריון לידה וגירושין.

 

"יש הרבה מתחת למידע היבש הזה; על קצה המזלג - הזוגיות לא הייתה כל כך נפלאה, והייתי קורבן לאלימות פיזית ומילולית. ההחלטה לצאת מהסרט הרע הזה הייתה לא קלה במיוחד בגלל הפחד שהפך להיות גורם משפיע ומחייב בחיים שלי. פתאום אני רואה את עצמי גיבורה בסרט שאף פעם לא תוכנן עבורי, והוא שייך בכלל לנשים אחרות במקומות אחרים. אבל יום אחד, לאחר אירוע קשה במיוחד, עזבתי את הבית עם הילד איתי. השארתי הכול מאחוריי, והילד היה בזרועותיי.

 

"לרגע לא חשבתי שאיאלץ להיאבק משפטית על האימהות שלי, על המשמורת שלי עליו, הייתי בטוחה שגם אבא שלו יודע היטב כי אני - שעד עכשיו תפקדתי כאימא במשרה מלאה, הינקתי, כיבסתי, בישלתי, טיפלתי, רצתי, לא ישנתי, קילחתי - אמשיך לתפקד בתור האימא. אבל נוכחתי כי מה שהיה ברור לי, לא ברור לבית הדין הרבני, ולא ברור לבית המשפט לענייני משפחה, ועוד יותר לא ברור לאבא של הילד שלי.

 

"עזיבת הבית והמעבר חזרה לקיבוץ דרשה ממני מציאת עבודה נוחה מבחינת השעות והצרכים של הילד, ובנוסף היה עליי למצוא פרנסה, משימה כמעט בלתי אפשרית באזור הצפון, עם שכר מינימום וילד שחולה מפעם לפעם, כמו שילדים חולים. הפרנסה הייתה קשה מאוד; הלכתי לביטוח לאומי לבקש הבטחת הכנסה, וקיבלתי, אולם לאחר שלושה חודשים קיבלתי מכתב שאומר, כי אם יש לי קביעת מזונות עליי להחזיר את הבטחת ההכנסה במלואה.

 

"בית משפט לענייני משפחה קבע מזונות, ולאחר ארבעה חודשים מהגשת התביעה, האבא של הילד החליט שלא מתאים לו לשלם את המזונות כפי שנקבעו. וכך נוצר מצב אבסורדי, שאני חייבת לביטוח לאומי סכום של שלושה חודשי הבטחת הכנסה, לא מקבלת מזונות, ולא יכולה להשתכר בכבוד.

 

"המוצא של ההוצאה לפועל לא בא בכזאת קלות, אבל סיפק את הפתרון של גביית המזונות. למזלי, בהוצאה לפועל הצליחו לגבות חלק מהסכום שהוא היה חייב לי.

 

האבא של הילד שלי לא חשב שהוא צריך לשלם מזונות, ואם לשלם אז סכום נמוך בהרבה ממה שנקבע לו על ידי בית משפט. הוא גם חשב על כך, שאם הוא ייקח ממני את הילד, הוא לא יצטרך לשלם מזונות כלל.

 

"בביקורים הראשונים של הילד אצלו הוא היה מתקשר אליי בבהלה, איך מחליפים את החיתול, והיה מחזיר לי את הילד מיובש, ללא שתייה מספיקה. היה ברור כי עליו ללמוד עוד רבות, איך לקחת אחריות מלאה כאבא, איך לטפל בילד בצורה נכונה, להיות רגיש לצרכים שלו. המלחמה על המשמורת התגלתה יותר כנובעת מתוך רגש של נקמה, ולאו דווקא מתוך רצון פשוט לתפקד כמשמורן על הילד.

 

שעות שירות

 

"כשעזבתי את הבית שבו התגוררנו, חזרתי הביתה לקיבוץ שבו המשפחה שלי. שם הרגשתי כאילו זה המקום הבטוח היחיד שנותר עלי אדמות - מרחק של 160 ק"מ מהיישוב שבו חיינו יחד.

 

"בית הדין הרבני קבע הסדרי ראייה, שלפיהם באמצע שבוע עלינו לנסוע מרחק של שעה ולהיפגש כביכול באמצע הדרך, על מנת שהילד והאבא יוכלו לקבל מפגש ראוי ולא רק סופי שבוע. שנתיים עברו עד שהצלחתי לבטל את רוע הגזירה האיומה הזו של טלטולים באמצע השבוע (הפסד שעות עבודה, אין לילד את מנוחת הצוהריים שלו, נסיעה של שעה, מריחת שלוש שעות ברחובות וחזרה של שעה הביתה, וכך חורף, קיץ, סתיו, אביב). לאבא היה מותר לבטל, לי היה אסור להודיע על ביטול. כשהודעתי על ביטול בגלל בעיות בריאות, הוא הגיש תלונה למשטרה, נשפטתי על כך וקיבלתי שעות שירות למען המדינה. היות שלאבא היה מותר לא להגיע, קרה לא פעם, שהגעתי עם הילד אל העיר ההיא, ומשלא הגיע והתקשרתי כדי לבדוק היכן הוא, שמעתי ממנו שאינו מגיע. קשה לתאר את תחושת האכזבה של הילד, את עוגמת הנפש הכרוכה בטלטול הקשה ובבזבוז הזמן.

 

החינוך של בית המשפט

 

"ילד צריך להיות בקשר רציף עם אבא שלו, אבל חשוב לראות את כל התמונה, לא להסתכל רק בנתונים היבשים על הנייר. אני מודה בצער, שנכשלתי בניסיונות תקשורת וגישור עם האבא של הילד שלי, ונאלצתי להסתמך על ההחלטות של בתי המשפט השונים. התהליך היה ארוך, כואב, מלחיץ ולא נעים. בית משפט זר וקר - המתערב בחינוך אנשים דרך חוקים ובקביעות משפטיות בנושאים של זוגיות, אהבה, תקשורת והבנה, אחריות לילדים ולמשפחה - זאת לא נראית לי הדרך הנכונה. אם היה אפשר לפתור את כל הבעיות של זוגות מתגרשים, שלא בדרך בתי משפט, היה הרבה יותר טוב; אם גישור ותקשורת נכונה הייתה הדרך המועדפת למציאת פתרונות, הילדים היו זוכים. כרגע אין מנצחים במלחמה הזו, כולם מפסידים. לפתוח את הנושא הזה לשיקוליו של בית משפט אינו פתרון, כי זה רק יחריף את המאבקים המשפטיים, את ההכפשות ההדדיות ואת חוסר התקשורת. נראה לי בלתי אפשרי לפתוח את כל הנושא של המשמורת למקום פרוץ, שחובת ההוכחה ההורית מוטלת על מי שכבר גם כך מבצע את העבודה, בנוסף לצורך הקיומי בפרנסה ובניסיון להמשיך את החיים למסלול טוב יותר מנקודת ההתחלה הראשונית המביאה אותך להחלטה והרצון והצורך בפירוק החבילה המשפחתית.

 

ייצוג הוא דבר יקר

 

"ייצוג משפטי טוב עולה הרבה כסף. הייצוג המשפטי שמקבלים מהמדינה מציב את מי שלקח אותו בעמדת נחיתות ברורה מול בתי המשפט (אני יודעת הייתי שם). המשמורן האמיתי על הילדים הוא זה שבפירוק הנישואין מתמודד עם מציאות לא פשוטה של טיפול ואחריות על ילדים, של בעיות פרנסה, מגורים, מזון וביגוד. בנוסף, בתי משפט ועורך דין מהווים גם נטל כספי וגם נטל נפשי. כיום בתי משפט לענייני משפחה דנים בענייני הגירושין במקביל לבתי הדין הרבניים. הדבר לא תקין בעליל. בתי דין רבניים צריכים לתת גירושין וזהו, לא לדון במזונות, לא במשמורת ולא ברכוש, רק גירושין!

 

פתיחת הדיון בשאלה, מי ראוי להיות המשמורן, ונטישת עמדת המוצא הקודמת כי האם היא היא המשמורנית המתאימה - תשאיר הרבה נשים בנקודת נחיתות משפטית וכלכלית ובלחץ נפשי לא פשוט. בתי הדין הרבניים לרוב תופשים את הצד הגברי, והולכים לטובתו. שוב לא טובת הילד ובטח לא טובת האישה עומדות לנגד עיני המחליטים.

 

אם לסכם, אני לא רואה הרבה טוב יוצא משינוי החוק הקיים (אולי הוא אמור לתקן עוולת לגבי אבות שכן מתפקדים, והם מיעוט). להפך, אני רואה הרבה דברים לא טובים הנגזרים משינוי החוק.

 

yodfatc@bezeqint.net

 

הורות במשפט

מאחורי הקלעים של עיצוב הסדרי משמורת וראייה בגירושים

דפנה הקר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים

300 עמ'

 

בהכנת הכתבה השתמשנו בכתבתה של בילי מוסקונה-לרמן "אצלי או אצלך" (מעריב, מוסף סופשבוע, 23.5)

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547




סרטוני קיבוצים


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים