גיבורים עצובים - לאחר 30 שנה המדינה העניקה ללוחמי בארות יצחק, שהיה אז בנגב, את 'נס הקוממיות', שניתן ליישובים שנלחמו במלחמת העצמאות

29.5.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

גיבורים עצובים

נחמן גלבוע

.

במשך שלושים שנה סירבה המדינה להעניק ללוחמי קיבוץ בארות יצחק את 'נס הקוממיות', שניתן ליישובים שנלחמו במלחמת העצמאות, רק היום היא מכירה בגבורתם של 85 הלוחמים והלוחמות, אשר קיבלו את פניהם של 800 מצרים. 17 מאותם לוחמים ולוחמות נהרגו באותו קרב ו-15 נפצעו. עשרות שנים ציינו אנשי בארות יצחק הצנועים את יום הקרב באזכרת הנופלים במסגרת יום אבל. היום קוראים להם גיבורים

 

ב-15 ביולי הקרוב ימלאו 60 שנה ליום הקרב בקיבוץ בארות יצחק, שישב אז בנגב המערבי על גבול מצרים. חמש שנים ישבו במקום אנשי הקיבוץ, ובאותו יום הותקף הקיבוץ על ידי כוח רגלי מתוגבר בשריון ובמטוסים של הצבא המצרי. בתום יום הקרב נמנו 17 חללים ו-15 פצועים מתוך כ-65 לוחמים ו-20 לוחמות שהשתתפו בהגנת היישוב. בעובדה שלצבא המצרי, שהטיל למערכה כ-800 חיילים, נהרגו באותו קרב 100 חיילים ו-120 נפצעו, לא הייתה משום נחמה. מאז נוהגים חברי הקיבוץ לציין את התאריך העברי, ח' בתמוז תש"ח, שיחול השנה ב-11 ביולי.

 

הקרב החל בבוקרו של אותו יום, ובסופו נסוגו המצרים, כשהם מותירים אחריהם יישוב שבתיו הרוסים לחלוטין. כחודשיים נוספים נשארו החברים הוותיקים בבארות יצחק שבנגב, עד שהוחלט לעזוב את המקום ולהקים את הקיבוץ מחדש במרכז הארץ. ב-1949 חברו הגברים לנשים ולילדים שפונו מהמקום לפני הקרב והגיעו לווילהלמה, כיום מושב בני עטרות, ומשם יצאו ב-1952 להתיישב סמוך לפתח תקווה. כיום בארות יצחק הוא אחד הקיבוצים האיתנים והמבוססים של הקיבוץ הדתי, ובכל זאת, במשך כל השנים מכרסם הסיפור הזה בלבם של החברים הוותיקים, כאילו הם נועדו לשאת בושה ומועקה שאין עליהן מחילה.

 

ברכבת מעזה לתל אביב

 

"מגיני בארות יצחק לא סיפרו את סיפורם בגאווה אלא בעצב, וזאת למרות שהיו גיבורים של ממש", אומר חבר הקיבוץ, נחום ברוכי, לשעבר מזכיר הקבה"ד, וכיום דוקטורנט להיסטוריה שחקר את תולדות קיבוצי התנועה בתקופת מלחמת השחרור. "הבעיה שלהם היא שבגלל שהם עזבו את המקום, הם, ורבים בארץ, לא מודעים לזה שהם ניצחו. בכל שנה הם ציינו את יום הקרב, ח' בתמוז, באזכרה לנופלים בלבד. במשך שלושים שנה המדינה לא רצתה להעניק להם את 'נס הקוממיות', שניתן ליישובים שנלחמו במלחמת העצמאות. המפנה בגישה ליום הקרב התחולל רק בשנים האחרונות".

 

מגדל מים נקוב ומחורר, במחצית הדרך שבין נחל עוז לעלומים, מהווה שריד יחיד לקיבוץ בארות יצחק ההיסטורי. נחל עוז ועלומים עדיין לא קמו, כשחברי בארות יצחק התיישבו בנגב המערבי ב-1943, לאחר שמונה שנים שבהן ישבו ברמת השומרון שליד פרדס חנה. בארות יצחק מילא תפקיד מרכזי באזור. ב-1946 כשהחליטו להעלות את 11 הנקודות להתיישבות בנגב, יצאו חברי שלוש מהן - בארי, תקומה וכפר דרום - במוצאי יום הכיפורים מחצר בארות יצחק. בארות יצחק הייתה אחת מתוך עשר נקודות התיישבות של תנועת הקיבוץ הדתי, שתשע מהן, למעט יבנה, היו נתונות בקרבות ובמצור מאז ההכרזה על הקמת המדינה.

 

אשר גרינברגר, הבן הבכור של הקיבוץ, היה בן שבע וחצי, כשעבר מהמחנה הארעי במשמר השומרון לנגב. המעבר היה הדרגתי. אביו, משה, ממייסדי הקיבוץ, נמנה עם פלוגת החלוץ שהקימה את הבתים ב-1943. מדי פעם, נסע אשר עם אמו ועם אחיו ברכבת לעזה כדי לבקר בבארות יצחק. בריאיון שערכה עמו עורכת עלון בארות יצחק, יונה ברמן, במלאת לו 70, מתאר גרינברגר את זיכרונות הילדות בקיבוץ הצעיר. "אני זוכר שהיה שומר בשדות שרכב על סוס, ומדי פעם הרכיבו גם אותי על הסוס. בקיבוץ נבנו בתים למגורים, ולהורים שלי היה חדר ובו שתי מיטות, ארון ושולחן. אבא חילק את זמנו בין עבודה בלול לבין משטרת היישובים העבריים בנגב, ואימא עבדה במטבח ובבתי הילדים. מספר הילדים היה מצומצם והיה לנו טוב יחד.

 

טוב מאוד. בכל קיץ הייתי נוסע לדודים שלי בכפר עציון ברכבת מעזה לתל אביב, או במשאית של הקיבוץ לתל אביב ומשם באוטובוסים עד לכפר עציון. לכל המקומות המרוחקים האלה היה נכנס אוטובוס פעם ביום בשעות הערב, וכך גם לבארות יצחק בנגב. אוטובוס של חברת 'דרום יהודה' עם נהג די קבוע ומוכר, שהיה נשאר ללון במקום ולמחרת בבוקר היה יוצא בדרכו חזרה למרכז הארץ".

 

מטבח במקלט

 

ההצבעה באו"ם על מדינה יהודית בארץ ישראל, בכ"ט בנובמבר 1947, שינתה את האווירה הרגועה יחסית בבארות יצחק. בתוך זמן קצר החל מצור על הנגב, והתנועה אלינו התנהלה רק בשיירות ובמכוניות משוריינות. בקיבוצים החלו בהקמת עמדות ובהתחפרות בתעלות קשר, וחבריהם יצאו לסיורי הגנה על קווי המים ולמיקוש סביב הגדרות. בערב הכרזת המדינה, 14 במאי 1948, החלה הפגזה כבדה על בארות יצחק.

 

למחרת פינו את הילדים ואת האימהות במשוריינים לקיבוץ דורות, ומשם צפונה לראשון לציון ולבית ספר תלפיות בתל אביב, שבו התגוררו במשך חצי שנה. בקיבוץ שהמשיך לספוג הפגזות וצליפות של הצבא המצרי, נותרו הגברים, נשים רווקות או נשואות ללא ילדים, קבוצת תגבורת של צעירים שהגיעו ממקווה ישראל ולוחמי פלמ"ח מזדמנים. ביום שבו פונו הילדים, 15 במאי 1948, נהרגה בקיבוץ מפגז מצרי, מלכה וינברגר, עולה חדשה, שאיש לא הכיר את משפחתה.

 

המערכה הקשה על בארות יצחק התחוללה ביום חמישי, 15 ביולי 1948, לאחר שנבלמה תנועת הצבא המצרי צפונה, והוא התפנה לטפל ביישוב הדרומי שניצב על הדרך שבין עזה לבאר שבע. שמחה שטרסבורגר, 81, ילידת צ'כוסלובקיה, שעלתה לארץ לאחר השואה, הצטרפה לבארות יצחק עם בן זוגה, יעקב (ינקו) שטרסבורגר ז"ל, משום שהוא רצה להתיישב בנגב ולעבוד בפלחה. בדרכה לארץ היא הדריכה חניכים צעירים ממנה, שהגיעו למקווה ישראל ובהמשך הצטרפו להגנת בארות יצחק. כשהגיעה לקיבוץ ביקשה לעבוד בגן הירק, אך תוך זמן קצר מצאה את עצמה במטבח. טקס הנישואין של שמחה ויעקב נערך בדצמבר 1947, ואת ירח הדבש שלהם הם בילו בחפירת תעלות קשר בקיבוץ. כשפונו הילדים והאימהות נשארה שמחה עם בעלה בקיבוץ, ושניהם שובצו לשמירות בעמדות. זמן קצר לאחר מכן היא מונתה לאחראית על המטבח, ובישלה בלילות ארוחות לחברים בעמדות. הבישול נעשה במקלט צר מידות מתחת למטבח שכונה "הגיהינום", וממנו נשלחו המנות לעמדות השונות. חברי הקיבוץ חגגו. בכל לילה נשחטו כמה עופות מהלול המקומי, והחברים הרעבים נהנו ממרק ומבשר עוף.

 

סיפור הקרב של שמחה מתחיל ערב קודם, ב-14 ביולי, שבו כבר צרו המצרים על בארות יצחק והפגיזו את הקיבוץ מרחוק. "היה לנו חבר בתצפית שראה את האש שיוצאת מהתותחים", היא נזכרת, "והיה צועק 'אפשוס' (ירייה), ואז היינו קופצים לתעלות. באותו ערב כשבעלי, יעקב, שמע את הצעקה הוא קפץ לתעלה, אבל נחת עם הבטן על חבר ששכב שם חבוש בכובע פלדה וכתוצאה מזה נקרע לו הטחול. סגן המפקד, עקיבא אנגלנדר ז"ל, החליט לפנות אותו למרפאה במשוריין, שהביא לנו באותו לילה נשק ותחמושת. לפני שהמשוריין הגיע הכנו למשלוח שישה שקי כביסה, משום שכבר לא היו לנו מים מבחוץ ולא יכולנו לכבס. בגלל שלקחו את יעקב במשוריין, לא היה מקום לכביסה והשאירו אותה בחוץ. החלטנו לפזר את השקים לאורך הגדר, כי לא רצינו שכל הבגדים ייהרסו לנו מפגז שינחת על ערימת השקים". ההחלטה לפזר את השקים, התבררה בדיעבד כאחת ההחלטות המוצלחות של אותו היום. במהלך הקרב שלמחרת התקרבו טנקים לגדר הקיבוץ, ובהאזנה לקשר המצרי נשמעו המפקדים מתארים את "המוקשים הגדולים" שליד הגדרות, ומחליטים שלא לשעוט עם הטנקים לחצר.

 

את הלילה שלפני הקרב העבירו חברי בארות יצחק בכוננות עליונה. הבוקר שלמחרת החל בהפצצה אווירית של היישוב ושל יישובי הסביבה, כשטורי שריון וח"יר מקיפים את הקיבוץ משלושה כיוונים. הקרב שהחל בסביבות השעה שש בבוקר התפתח, תוך שעתיים, לחילופי ירי מטווח קצר לאחר שהמצרים חצו את הגדר הראשונה. בשלב מסוים ירדו אנשי העמדות המרוחקות למקלט, והמצרים הופגזו בפגזי מרגמה ממרכז הקיבוץ. ב-09:20 הצליחו המצרים לפגוע במגדל המים. כל תעלות הקשר והמקלטים הוצפו, התחמושת נרטבה וחלק ניכר ממנה יצא מכלל פעולה. בשעה עשר שמעו חברי בארות יצחק קול פיצוץ אדיר, וגילו שעמדת רכז המשק, אברהם ביקהרד, חטפה פגיעה ישירה. מהפגיעה נהרגו ביקהרד, משה גרינברגר, חנה אופנברג מחברת הנוער וחברי פלמ"ח שהיו עמם. המצרים שזיהו את נקודת התורפה ניסו לחדור למחנה דרך העמדה, אולם נתקלו בהתנגדות עיקשת של חברי הקיבוץ שניסו למנוע את כניסתם באמצעות רובים, מקלעים ורימונים.

 

שניים איבדו את מאור עיניהם

 

בקרב הצמוד במטרה למנוע את התקדמות האויב אל לב המחנה, נפצע המא"ז שמעון פורשר, סגנו עקיבא אנגלנדר נהרג, והפיקוד עבר למפקד הפל"מ, דוב (שנצר) נצר. חברי בארות יצחק הנצורים המשיכו להילחם ולפגוע ככל יכולתם בחיילים המסתערים לכיוונם. הם הצליחו לפגוע בחיילים מצרים רבים, אך גם ספגו אבידות. אחדים נהרגו וכמה נפגעו, ובהם שניים שאיבדו את מאור עיניהם. רוב מכשירי הקשר הפנימי נפגעו, ושמחה הפכה לקשרית בין המפקדה לעמדות. בשעת הצוהריים החליט שנצר, בהתייעצות עם פורשר, לרכז את הלוחמים במעגל פנימי מצומצם, ושמחה נשלחה לעמדות המרוחקות כדי להעביר את ההוראה. היא עשתה את דרכה בזחילה בתעלות הקשר מלאות הבוץ, כשהיא אינה יודעת את מי תפגוש בהמשך הדרך. כדי לא לבלוט, הורידה בצאתה לדרך את מטפחת הראש הכחולה שלה. להפתעתה, פגשה בעמדה הרחוקה שליד הלול חבורה עליזה ורגועה שנלחמה בשעות הבוקר המוקדמות, ומאז לא באה במגע עם האויב. מה שהטריד את אנשי העמדה היה הבוץ על פניה של שמחה והעובדה שהופיעה ללא כיסוי ראש.

 

מאמץ הלחימה נמשך בקרבות בחצר הפנימית, כשהמגינים טובלים בבוץ עד ברכיהם וממשיכים לירות באויב. הם ניסו להשתמש בכל כלי הנשק שעמדו לרשותם, וכשבשלב מסוים התגלה מעצור באחד המקלעים בשל האבק והבוץ, פיקד אותו חבר הקיבוץ, מנחם ערמון, בקור רוח, ניגב כל חלק, הרכיב אותו מחדש, והחזירו לפעולה. שמחה נשלחה להביא תחמושת למקלע מהמקלט. "חזרתי ואמרתי לדוב נצר שהיה המפקד, שכל הכדורים רטובים ואי אפשר להשתמש בהם", היא נזכרת, "אחר ישבנו כמה בחורות לנגב את הכדורים שנרטבו". בשעות אחר הצוהריים המוקדמות החלו להיחלש קולות הקרב. הטנקים המצריים עדיין כיתרו את הקיבוץ, וכמאה חיילים סעודיים התבצרו בכמה בניינים. אנשי בארות יצחק המשיכו לרתק אותם למקומם, באמצעות כלי הנשק שנותרו להם. בשלב מסוים החלו הכוחות המצריים לעזוב את שטח הקיבוץ, ובמקביל החלה הפגזת תותחים לעברם על ידי כוח תגבורת של הפלמ"ח שהצטרף לקרב. מפקד הפלוגה, יואל יאורי, שהפעיל את "הנפוליונצ'יקים" מאזור סעד, דיווח על פגיעות טובות בצבא המצרי המצטופף. בשלב הזה הנסיגה הפכה למואצת, וחברי בארות יצחק יכלו לנשום לרווחה. "מייד אמרו לי ללכת להכין ארוחת ערב", מסכמת שמחה את יום הקרב.

 

הכול היה הרוס

 

למחרת, יום שישי, החלו מגיני הקיבוץ לקבור את מתיהם בקברים זמניים. אשר גרינברגר, שאביו, משה, נפל בקרב, סיפר בעלון הקיבוץ כי במוצאי שבת אספו את הילדים בתל אביב, וסיפרו להם שנהרגו חברים מהקיבוץ. "אני זוכר את הרגע שידעתי שאבא שלי נהרג. אני זוכר שאחי, אבו, שהיה כבן חמש בא אליי כמה ימים אחרי זה ושאל אותי: 'תגיד, נכון שאבא שלנו נהרג?'. אני זוכר שבכינו מאוד מאוד. כולם בכו שם. היה שם משהו נורא. אימא הייתה אישה צעירה בת 37. את אבא שלי ראיתי בפעם האחרונה כשהוא בא לבקר אותנו בתלפיות קצת לפני כן. היה סידור של חופשות, ובכל פעם באו מהנגב וחזרו חזרה. שבוע שבועיים לפני שאבא נפל הוא ביקר אותנו בתלפיות. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

 

שמחה שטרסבורגר זוכרת שלאחר הקרב היה ברור לרוב החברים שלא חוזרים לבארות יצחק, ומנסים לשקם את הקיבוץ במחנה בווילהלמה. "הייתה תחושה נורא קשה" היא אומרת "הכול היה הרוס. לא היה לאיפה להחזיר את הילדים. הייתה תקופה שזוגות נשואים נמנעו מללכת שלובי זרוע, כדי לא לפגוע ברגשות של האלמנות. לקח לנו הרבה זמן להשתחרר מהטראומה שהקיבוץ עבר".

 

במבט היסטורי אפשר לומר, שהאישור לעזיבת בארות יצחק ולמעבר לנקודה החדשה ניתן כתוצאה מלקחי הטבח והנפילה בשבי של חברי כפר עציון ערב הקמת המדינה. ברוכי מספר, שכבר לאחר ההצבעה באו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ביקשו חברי כפר עציון הנצורים לעזוב את המקום ולהתאחד עם הנשים ועם הילדים שעברו לירושלים, ונותרו בה ללא מקורות פרנסה ואמצעי מחיה. מזכירות הקיבוץ הדתי, שחששה שבעקבות כפר עציון ילכו גם חברי שאר קיבוציה הנצורים, אסרה על הגברים לנטוש את המקום וביקשה מהם להמתין להוראות הצבא. ערב הקמת המדינה היציאה מהגוש כבר הייתה בלתי אפשרית, וכתוצאה מכך נהרגו בכפר עציון 82 חברים. חברי בארות יצחק שהיו מודעים לסיפור הטבח, ביקשו להוציא את הילדים והנשים הלא לוחמות בתחילת המערכה. לאחר המערכה כבר היה קשה לבנות את הקיבוץ מחדש, כשהמשמעות היא שהנשים והגברים יחיו בנפרד במשך תקופה נוספת, והאלמנות ישובו למקום שבו איבדו את בעליהן. במצב הזה, לאחר המכות הכואבות שנחתו על כל יישובי התנועה, ולנוכח הידיעה שהצבא המצרי נמצא כ-800 מטרים מעבר לגדר הקיבוץ, החליטה מזכירות הקבה"ד להיענות לדרישת בארות יצחק לאחד את המשפחות בווילהלמה, ועם זאת לתגבר את הנקודה שבנגב במתיישבים צעירים. שנה וחצי לאחר שהחברים הוותיקים עזבו את המקום, עזבו אותו גם הצעירים שנותרו להחזיק בו.

 

נחום ברוכי היה זה שחולל את המפנה בהתייחסות חברי בארות יצחק ליום הקרב, לאחר שנים שבהן רווחה הגרסה הרשמית, שלפיה נסוגו המצרים רק בשעות אחר הצוהריים עקב ירי תותחי הפלמ"ח שחשו לעזרת היישוב. הוא עשה זאת לפני עשר שנים בטקס ציון היובל ליום הקרב, כשהוזמן לספר לחברים על התחקיר שערך על בארות יצחק. "כשפתחו בפניי את המסמכים בארכיון צה"ל", הוא מספר, "התברר לי שבתחקיר הרשמי אף אחד לא גבה עדות מחברי הקיבוץ שהשתתפו בקרב. לפני כשתים-עשרה שנים הגעתי לחבר ניר עציון, שנמנה עם ותיקי בארות יצחק והשתתף בקרב, והוא סיפר לי שכבר בצוהרי היום אף מצרי חי לא היה בשטח המחנה. זה אומר, שחברי הקיבוץ הדפו את המצרים מביתם בקרב גבורה, לעתים פנים אל פנים, והתותחים רק זינבו בצבא המצרי הנסוג. אמרתי לחברים, שזה היה אחד הניצחונות הגדולים במלחמת העצמאות, ושהם צריכים לשמוח על כך ולא להסתפק באזכרה לנופלים. הבעיה היא שעשינו את הטקסים בבארות יצחק הנוכחית, כמאה קילומטרים ממקום הקרב. אין לי ספק, שאם בארות יצחק הייתה נבנית מחדש באותו מקום, סיפור הקרב הזה היה הופך לאחד המיתוסים של מלחמת העצמאות בדיוק כמו סיפור נגבה ויד מרדכי".

 

60 שנה אחרי - יום עיון ב-23.6

 

משה גרינברגר, הנקרא על שם סבו שנהרג בקרב בבארות יצחק, נמנה עם הצוות המארגן את אירועי ה-60 לציון יום הקרב. "אחד הדברים שהעיקו עלינו לאורך שנים", הוא מספר, "הוא העובדה שהקרב בבארות יצחק לא נתפס בציבור כקרב הירואי כמו זה שהיה ביד מרדכי ובנגבה. לא פעם נוצר הרושם המוטעה, שבארות יצחק נכבשה בקרב ובעקבות זאת ננטשה. לכן אנחנו פועלים הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, לתיקון העוול ההיסטורי הזה. השנה, לנוכח המציאות הקשה בעוטף עזה, החלטנו לקיים אירוע משותף עם תושבי העוטף, שיתקיים ב-23 ביוני בבארות יצחק, בהשתתפות שרי ממשלה ואנשי צבא. בכנס יהיו ארבעה מושבים שיעסקו בארבעה נושאים: מלחמת השחרור, המלחמה כיום בעוטף עזה, צה"ל, מבט לעתיד על האזור". גרינברגר (46), דור שלישי למייסדי הקיבוץ וסב לנכדה, מציין כי נעשים כיום מאמצים רבים לחבר את הדורות הצעירים להיסטוריה ולמורשת של הקיבוץ. "יש בכל שנה אזכרה בח' בתמוז", הוא אומר, "והספר 'בשערי עזה', המספר על בארות יצחק, נמצא כיום בכל בית אב בקיבוץ".

 

ואלה שמות

 

17 לוחמים נפלו בקרב על בארות יצחק, חלקם חברי הקיבוץ, חלקם חברי פלמ"ח, וחלקם אנשי תגבורת וקיבוצים שכנים. מדי שנה נערכת בקיבוץ אזכרה שבה מעלים את זכרם. הנופלים הם: עקיבא אנגלנדר, דוד בורנשטיין, אברהם ביקהרד, משה גרינברגר, מנחם-דוד שוורץ, חנה אופנברג, שמואל דסקל, אברהם הרטשטיין, מלכה ויינברגר, חיים זיידמן, שמעון זעירא, יצחק גרופה, שאול תירס, אהרון כהן, דוד פישר, ישראל פרייברג, מנחם פרידר, מנחם פרייזלר, מאיר פרקש.

 

nachmang@nachshon.co.il

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים