במה: בעין אחרת - שכול וכישלון

15.5.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

במה: בעין אחרת - שכול וכישלון

אדם רז

 

השאלה העומדת לפנינו כיום איננה כיצד נילחם, אלא כיצד נחיה", אמר פעם משה שרת, אך הטקסים והתקשורת אינם עוסקים בשאלת החיים בארץ ותכליתם, אלא בתחושת השכול האישית

 

החוויה האישית של טקסי יום הזיכרון ושל משדרי הטלוויזיה המלווים יום זה מקשה על אלה, המבקשים יותר מ"שכול וכישלון" להיאחז בדבר בעל משמעות חברתית רחבה. דוגמה לכך ניתן היה למצוא בסרט התעודה "זרעי קיץ" של אילנה דיין, המביא את סיפורן של ארבע אימהות שכולות. הסרט מבקש להציג את מערכות היחסים של האימהות עם השכול, תוך כדי חשיפת פרטים אינטימיים ווידוים אישיים על חייהן. הסנסציה הרגשית היא זאת שעומדת במרכז הסרט, ופסיפס של רגעים אינטימיים הוגש לצופה במשדר הטלוויזיה המרכזי של יום הזיכרון.

 

סרטה של אילנה דיין אינו יוצא דופן. הטקסים ומשדרי הטלוויזיה ממעטים בימים אלה להתייחס לשאלות הנוגעות לחברה, לתפקידה ולמטרותיה של התנועה הציונית. כך, התוכן המרכזי שעמד בלב הזיכרון מאז הקמת המדינה הוחלף - עם תהליך הפרטת מוסדות המדינה וחיסול חלק ניכר מתחומי אחריותה - בסיפור האישי האינדיבידואלי. האתוס נהפך להיות הסיפור האישי המצמרר. זהו אתוס חדש שהחליף את האתוסים המכוננים של התנועה הציונית, כשברקע נשמעות קריאות ביקורתיות עליו, בעיקר מתוך החוגים העוינים את הציונות.  

 

פעם, בעידן אחר, בתחילת שנות החמישים, בוויכוח על מהותה של ה"ממלכתיות", אמר משה שרת: "יש להתריע נגד הלך מחשבה זה שהממלכתיות היא הכול. אנו רוצים יוזמה עצמית והתנדבות חלוצית... השאלה העומדת לפנינו כיום איננה כיצד נילחם, אלא כיצד נחיה. החיים מורכבים רק ממלחמות ומקרבות, והלוחם גם הוא שופך את דמו רק למען החיים. אין לסמוך יותר מדי על מה שקרוי 'נצח ישראל'".

 

נראה הדבר, שהשאלה ששרת הציב הלכה והתפוגגה מהתודעה הציבורית. טקסי יום הזיכרון והמעבר המהיר לטקסי יום העצמאות מהווים נקודת בוחן לדמותה של החברה הישראלית על אופייה ועל סמליה. הטקסיות לבשה צביון של מסע ביוגרפי בחייו של חייל שנהרג ושל סיפור ההתמודדות של משפחתו עם השכול. כסיפור אישי, אינטימי, יש בדבר עניין. כאתוס המעצב חברה: הדבר מדאיג.

 

הלאומיות בעידן "הפוסט", הסמלתה מובנית על בסיס האינדיבידואל התלוש מכל הקשר חברתי. כך, הטקסיות של ימי הזיכרון מספרת על "איזה אדם נפלא וחברותי הוא היה", והשאלה, כיצד נחיה ובשביל מה, נהדפת החוצה ובכך מאבדת את משמעותה.

 

בעוד שגם בעבר הטקס היה כלי מגייס, עמדו במרכז הטקס הכמיהה והתקווה לעתיד טוב יותר, התלויות בבחירותיהם של היחידים. עתה, החוויה הרגשית מבוססת על כך, שהיחיד משליך מעל עצמו כל אחריות למתרחש סביבו, והציר המרכזי בטקס הינו ההזדהות וההשתתפות - המבוססות על הקבלה - בין סיפור חייו של המת לסיפור חייו של המשתתף. בעוד שבעבר בלב הטקס עמדו רעיון וחזון, עתה עומד שם סיפור אישי המנותק מהסיפור החברתי.

 

נראה, שתקופת "הסמלים הגדולים" שליוו את התנועה הציונית תמה. כחלק מכך, במהלך הדרגתי, הלאומיות החלוצית של מקימיה ומאבקם בתוכנה של הלאומיות בעלת הגוונים המשיחיים, מבית מדרשו של בן גוריון, שינו פניהם לאינדיבידואליזם צרוף. כמהלך מפרק, התוכן המכונן של הטקסים בעידן הבן-גוריוניזם שבהם לימדו אותנו, ש"על חרבנו נחיה" ו"שנגזרה עלינו מלחמה", הפך בתקופת לאומיות ה"פוסט" לנרטיב סובייקטיבי טוטאלי: "הוא אהב את המדינה ואת נופיה". ה"כללי" המגייס פשט רגל ופינה את מקומו לביוגרפיה המרגשת, המגייסת גם היא. 

 

התהליך הנוכחי הוא ההיבט החברתי של התהליכים הפוליטיים המתרחשים במדינתנו, לאור השתלטותו של הניאו ליברליזם ותפקידו בהרס מדינת הרווחה. רשתות הביטחון החברתיות - ההסתדרות, קופות החולים, מערכות החינוך, התנועה הקיבוצית - איבדו את תפקידן ואת משמעותן, והיחיד הופקר לו לרחף בחברה כחלקיק בודד, מופרד ומופרט מכל זיקה חברתית שאיננה מבוססת על רכוש ועבודה. כינון הזיכרון על הסיפור האישי, מן הצד האחד, והתעלמות מתוכנה החברתי של הציונות מן הצד השני נותנים לטקסי הזיכרון, וכיוצא מכך לכל הטקסיות המלווה אותם, צביון סקטוריאלי תלוש, שבו הזיקה בין היחידים הלוקחים חלק בטקס - והאווירה הכללית שמלווה ימים אלה - היא על השכול לבדו. שכול זה, כשהוא מיוצג בטקסים ובמופעים לבדו ולא כחלק ממעשה בנייתה של חברה טובה יותר, יש בו הסממנים להראותנו את עתידה של חברתנו. בכך יש התעלמות מדבריו של שרת המובאים למעלה: "רק למען החיים".


 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים