געגועים

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

דבר לא הכין את ציפורה למה שהתרחש באותו יום חמישי. כהרגלה, התעוררה בחמש וחצי בבוקר, יצאה להשקות את הגינה במקומות שיחזקאל השכן לא מתח בהם עדיין קווי השקיה, הרתיחה מים בקומקום ויצאה אל המרפסת לשתות את המשקה הקבוע שלה בקיץ - תערובת של מליסה, לואיזה ולימונית. למרות זה שהייתה רזה מאוד, גבעולית, הקפידה על הרגלי התזונה שלה. "בגילי בן אדם צריך כבר לדעת לשמור על עצמו", נהגה לומר לכל מי שהביע התעניינות. אולם המזון הדל בשומן, תרגילי הצ'יקונג וטיולי ההליכה שלוש פעמים בשבוע סביב המשק לא הועילו, כשהרופא המשפחתי הזהיר מפני הכולסטרול, שעלה בזמן האחרון. "אנחנו באמת לא יכולים לדעת למה זה קורה", אמר בנימה אבהית, כשהוא משלב רגל על רגל ומלטף את זקנו.

 

בשבע וחצי דיוושה על אופניה לצרכנייה, קנתה כיכר לחם שיפון ומשקה סויה ומיהרה לחזור הביתה, לארוז תיק ולהתארגן לביקור אצל הנכדים בסוף השבוע. בעוד היא מתלבטת, אם לקחת את בגד הים הישן או לקנות חדש, כדי שתרגיש בנוח לשחות בבריכה עם הנכדים, התבוננה מבעד לחלון חדר השינה אל שדה החמניות מעבר לכביש, ונשמתה כמעט פרחה.

 

ליד מכל המים השחור בכיוון מזרח ראתה אישה, שערה הבלונדי הארוך פרוע, עומדת בשדה, ידה האחת נשענת על המכל הגדול והיא עירומה. ציפורה נשענה לאחור על השידה בחדר השינה, שאפה אוויר והתכופפה שוב אל החלון, חוששת שמא היא הוזה. האישה בשדה הרימה מעט את ראשה וסובבה פניה לשמש. היא החלה לפסוע לאטה לכיוון מזרח ונראתה שלווה, כאילו לא היה דבר קל ופשוט יותר מלצאת ערומה ביום קיץ אל השדה הפתוח. ציפורה התבוננה מהופנטת באישה הצעירה, בלובן הגוף, בשיער הארוך ובים החמניות שנפרש מולה.

 

רגע לפני שהאישה החלה לרוץ, ציפורה צעקה, "יחזקאל תבוא מהר", בניסיון להזעיק את השכן. האישה רצה כשהיא מקיפה את השדה לכיוון מחצבת סלעי הבזלת ומשם אל הרמה, אל שטחי המרעה של הבקר. ציפורה יכולה הייתה לראות את כל המסלול מחלונה, אבל היא פרצה החוצה והמשיכה לקרוא לשכן. יחזקאל לא ענה, אבל משה מהנוי וגידי, בנה של השכנה, בדיוק עברו בשכונה. הם ראו את הדמות מתרחקת מעבר לשטחי המרעה לכיוון המצוק והמצודה הצלבנית, והחלו לרדוף אחריה. ציפורה ידעה, שחייבים לעצור אותה. היא החלה להרגיש באסון המתקרב וציינה לעצמה, כי זאת שרצה בשדה היא יעל מהמושב השכן, שרק לפני שנה הוזמנה לחתונתה.

 

במשק דיברו על כך שמשהו קורה בין יעל לגידי, שעבד כמנהל בחברת מחשבים קטנה. בעקבות בקשת הוריה, סידר גידי ליעל עבודה כמזכירה בחברה. מדי פעם ראו אותם חוזרים בשעות לילה מאוחרות, מה שעורר גל של שמועות בשני היישובים. גידי היה נשוי לבת כיתתו ואב לשתי בנות. קשה היה להאמין שיש אמת בשמועות, אבל כשציפורה זיהתה את יעל, היא חשה בוודאות כי אסון ממשמש ובא. היא עלתה על אופניה, והחלה לנסוע בשביל לכיוון המצוק.

 

מרחוק ראתה את דמותה של יעל ואת שני הגברים דולקים אחריה. היא לא יכולה הייתה להסיר את עיניה מהאישה העירומה, שרצה כל כך מהר עד שנדמה היה, שהיא עומדת לעוף. ציפורה נתקפה צמרמורת, כשנזכרה לפתע ביום שבו עבדה עם אביה בשדה במלחמה ההיא, ופתאום נשמעה צפירה-הפצצה. העובדים מיהרו לתפוס מחסה בשוחות. בתום ההפצצה גילתה, לחרדתה, שהשאירה את נעליה בשדה, במקום שבו עבדה. כשסיפרה זאת לאביה, הוא ציווה עליה לחזור מייד ולהביא את הנעליים. השמש כבר עמדה לשקוע, וציפורה חזרה על עקבותיה כדי לחפש את נעליה. היא רצה מהר ויותר מהר, עד שלא הרגישה עוד את האדמה תחת רגליה. כשהגיעה למקום שבו עבדה, מצאה את שתי הנעליים עומדות מושפלות, כנוזפות בה בשקט, "איך יכולת?" היא נזכרה בחלחלה בתחושה של חוסר משקל וניסתה להאיץ את האופניים. היא ידעה שחובה לעצור את יעל, שכבר לא מרגישה את האדמה מתחת לרגליים.

 

יעל הגיעה אל המצוק ואפילו לא עצרה. ציפורה ראתה אותה פורשת ידיה ועפה אל התהום. משה התמוטט אל הארץ מטרים ספורים מקצה המצוק וגידי שכב על הסלע, צרח "יעלי" והחל לבכות.

 

המוני אנשים הגיעו ללוויה. ליד הארון פסע בעלה של יעל, שקט, בראש מורכן. אחר כך הלכו כולם לבית הקטן וישבו על הדשא לניחום האבלים.

 

ציפורה, שעברה בטיול הרגלי בשעת בין הערביים ראתה את גידי חוזר לבדו מבית הקברות. "תראי", אמר לציפורה, "יעל השאירה לי מכתב במשרד", והושיט לה נייר מקופל. "תשמרי לי עליו. אין לי אפילו איפה לשים אותו".

 

ציפורה חזרה לביתה, הדליקה אור במרפסת וישבה אל השולחן. היא הוציאה את הפתק הקטן מכיס חולצתה והחלה קוראת:

"אני כמו הים בשירו של אבות ישורון, שאליו הולכים הנהרות והוא אינו מלא לעולם.

'זה סוד גאות ושפל.

זה סוד

תורת הגעגועים'.

ואני עייפתי מגעגועים.

 

עינת רוזנברג, נשואה ואם לשניים, גרה במולדת בשכונת ההרחבה. גדלה כילדת חיל אוויר בנהלל וביפעת. אשת משאבי אנוש. כותבת בעיתון של מולדת. הסיפור הוא חלק מקובץ של שלושה-עשר סיפורים, "סופו של יום", שיצא לאור בהוצאת סער, 2008.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים