זה הסיפור שלנו - תחרות סיפורים לפסח של "הדף הירוק"

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

זה הסיפור שלנו

אורית פראג

.

גיליון שכולו סיפורים על הקיבוץ - קישורים לסיפורים בהמשך 

 

כארבעים סיפורים נשלחו לתחרות הסיפורים של "הדף הירוק" בחג הפסח תשס"ח.

 

מהר מאוד הבנו, כי לא תהיה זו תחרות סיפורים רגילה, ולא נעניק לקומץ נבחר עיטורים אולימפיים ומדליות זהב כסף וארד. לפיכך, בחרנו מתוכם קבוצה מובילה - שבעה-עשר סיפורים - שהיו בעינינו היפים ביותר.

 

בחלקם הגדול יש ניסיון להעלות מתוך הזיכרונות את הקיבוץ של פעם, ובכך יש אמירה מעניינת, יאמרו האנתרופולוגים: אפילו אנשי הקיבוץ עצמם, כאשר הם מבקשים לספר על הקיבוץ, הולכים אל ימים אחרים, קדומים הרבה יותר.

 

בכל הסיפורים שנבחרו נמצאת מידה של ביקורת או אירוניה או הומור גרידא באשר לרקמת היחסים שבין היחיד לחברה. הדבר בולט במיוחד בשלושת הסיפורים הראשונים.

 

"אשר", שנכתב על-ידי ג'רי קנטור ממשמר העמק, הוא סיפור שלא נשלח לתחרות, אלא נלקח, על פי בקשתנו, מתוך הספר "קסם אור הירח". לכאורה, מובא כאן סיפור בנאלי על כישלון קליטתו של צעיר שהגיע לקיבוץ מיוון. צעיר שלא היה אולפניסט ולא נחשב מתנדב באופן רשמי. ההוויה העממית בקיבוץ קלטה אותו, אך הממסד הדומיננטי דחה אותו. יחד עם סילוקו של אשר מהקיבוץ, הסתלקו משם גם שירי האהבה היווניים, שירי הערש והאווירה שאפפה אותו כששר. ולאחר זאת חדל גם הוא לשיר.

"הכול נגמר, חשבתי, כאילו מישהו מת". במילים אלה מסתיים הסיפור, ועוצמתן מכריחה אותנו לקרוא את הסיפור קריאה מחודשת ולהבין, כי מתחת לסיפור הגלוי מתקיים, ברובד נוסף, סיפור סמוי אודות הזרמים התת-קרקעיים שגרמו לסילוקו של אשר מהקיבוץ. פחדים קמאיים ודעות קדומות שעוררה אישיותו המורכבת והייחודית של אשר, השוני שהביא עמו מהדימוי הרצוי של הגבר הישראלי המחוספס היו בעוכריו מול מכתיבי הטון הקיבוצי.

 

"הגיבנת של ישי", סיפורו של אמנון ורנר, מציג לעומת זאת, צד חיובי מאוד של החברה, וכביכול, עומד בסתירה לסיפור הקודם. יש בו עדות ליכולת המופלאה של החברה הקיבוצית לקלוט בתוכה חריגים. הפשטות הטבעית שבה קיבלו את ישי, הפכה את הגיבנת שלו למטפורית בלבד.

 

שני הסיפורים, של ורנר ושל קנטור, מעידים כי לא ברור מהו הקוד שקובע, מתי ידחה הקיבוץ את חריגיו ומתי יחזקם, ובכל מקרה, זאת סגולתה של הספרות: היא אינה נזקקת להסבר מלומד וכללי. כוחה טמון בסיפור טוב שיגרום להתרגשות.

 

הסיפור של עמרם גורדון, "גם ללב יש לילה", שעל שמו נקרא הגיליון כולו, מתחבר לאירוע היסטורי - מותו של סטלין בשנות החמישים - ומתאר את סיפורו של היחיד, אשר מרד בדרכו שלו בדתיות הלוהטת של קדושת הקומוניזם.

 

שכנותו של האחרון עם הסיפורון, "כשר בכל מחיר", של רחל ברנהיים - המתארת בהומור דק ובגעגוע, את התקופה, שבה רבנים עצמו עיניהם מחילול הקודש שנעשה על ידי הקיבוצניקים - היא מקרית ואינה מקרית בעת ובעונה אחת.

 

שני הסיפורים, "קיפוד הנפש" ו"אייל+ מעיין = אהבה", שנכתבו על ידי אותו כותב צעיר, המופיע בשם עט ספרותי, מכילים את סגולות הסיפור הקצר, ומביאים חוויות אותנטיות ואוניברסליות, המסופרות בתמציתיות גבישית נוגעת ללב.

 

"שלח את עמי" ו"מלחמה כזאת לא הייתה ולא תהיה עוד" הם סיפורים רומנטיים. בראשון, סיפורו של עמי בארי, מובאת הרומנטיקה כשהיא רק מניצה. בשני, סיפורו של אבישי גרוסמן, היא מוצגת דרך האהבה, השניות והכאב במעשיו של אדם ודרך התוצאות המתעתעות של המציאות.

 

סיפורים אחרים, "היינו כחולמים" של ירמי בן-צבי ו"אשליות מתוקות" של יוסי ברג, מציגים בלשון ארוגה בהומור רב את הכמיהה העצומה לפלאי ולמפעים, שאינם מצויים בחיי השגרה. במיוחד פועל הדבר בסיפורו של ירמי בן-צבי, כאשר פיצוץ בצינור מים מביא את מרבית הציבור להתמוגג ולהתרפק על הרעיון של נהר בלב המשק, אך כמו תמיד, נמצאים כמה אנשים מעשיים, שמחזירים את החולמים אל קרקע המציאות, לטוב ולרע.

 

סיפור נוסף של ג'רי קנטור הוא "שאול המלך והתנור של סיגל", שאף הוא כקודמו מספר סיפור גלוי וטוען דרכו טענות סמויות בלי לומר אותן במפורש.

 

"טילון" הוא הסיפור היחיד, המתחבר במפורש לקיבוץ של ימינו, ומלגלג על הדילמות שקורעות את התנועה הקיבוצית מנקודת מבטו של חתול נאמן. "טיסה ארוכה" הוא קטע מתוך סיפור ארוך במיוחד ושונה משאר הסיפורים שבגיליון זה בכך, שהוא דומה יותר למסה המנסה להבין את גבולות המשמעת הקיבוצית. הגיליון מסתיים במשל שכתב בארי צימרמן לפני כעשר שנים על הציבוק (זו לא טעות אלא משחק אותיות עם המילה קיבוץ).

 

גם "ביצים" וגם "געגועים" הם סיפורים שמשרטטים דמויות מנקודת המבט של המתבונן מהצד. לידם מופיעות דמויות של שניים ממספרי הסיפורים, שמשרתים אותנו כל השנה, הלא הם הצלמים, דוד עינב ובועז לניר, שמספרים את סיפורי הקיבוץ בתמונות.

  

רפי שפירא

 

מקום של כבוד אנו מייחדים לסיפורו של רפי שפירא מקיבוץ עין שמר.

 

כשהתפרסמה ההזמנה לשלוח סיפורים למערכת, רפי התקשר אלינו ושאל, אם סיפוריו מתוך הספר "מסעותיי אל מחוזות החך" יוכלו להשתתף בתחרות, ונענה בחיוב. לפני שבועיים נפטר רפי באופן פתאומי. הוא היה איש אהוב במיוחד על מבוגרים ועל צעירים; איש חינוך, שלזכותו נזקפים מעשים רבים של טוב לב ופעולות של אחווה ונתינה לקרובים ולרחוקים.

 

אנו מקדישים לו גיליון זה, ומשתתפים בצער המשפחה וכל אוהביו.

 

סיפור של רפי, "תודעה מעמדית", פותח את הגיליון ומציב באור אירוני - ומה שחשוב יותר, באירוניה עצמית חדה - את אחת התמונות האופייניות לקיבוץ בשנות החמישים והשישים, כאשר האידיאולוגיה עיוותה במידה לא מעטה את השיפוט של השכל הישר ושל הסולידריות האנושית הטבעית.

 

כתיבתו של שפירא מתאפיינת בחמלה ובאהבה המשולבות בסיפוריו, גם בביקורתיים שבהם. הסליחה לטבע האדם ולתופעות הנובעות ממנו בחברה הקיבוצית, היא אופיינית לכתיבת החצר הקיבוצית, ומציגה אולי ז'אנר ייחודי שגם מספר את תולדות חיינו במקום הזה וגם שווה לחקור אותו בסוגו.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים