מלחמה כזאת כבר לא תהיה

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

מילך חזר משירות בן ארבע שנים בצבא הבריטי וחיוך על פניו. הוא הפגין שביעות רצון, לחץ בחום את ידי החברים, וחיבק את כל מי שפגש בשבילי הקיבוץ.

 

מה הופך אותו לאדם כל כך פתוח, ידידותי, המשדר סיפוק לכל עבר, ניסו חבריו לקיבוץ להבין, והתקשו במתן הסבר מניח את הדעת. והרי בזיכרון המקומי נחרתה צלקת עמוקה המתקשה להגליד, שנוצרה באותו לילה רווי מתח, שבו נערכה ההגרלה מי מחברי הקיבוץ יחויב להתגייס לצבא הבריטי, כדי לסייע במלחמה באויב הנאצי. כולם ידעו שארבעת החברים שעלו בגורל והיו אמורים להפוך לחיילים בצבא הוד מלכותו, הצליחו באמצעים שונים ומשונים להשתחרר ממחויבות זאת, ובמקומם הלכו אחרים ששמם לא עלה בגורל. אחד מהאחרים הללו היה מילך, והנה, אחרי ארבע שנים של מלחמה, חוזר הבחור וחיוך תמידי, ממזרי, שפוך על פניו? החידה העסיקה את המתרחצים במקלחת המשותפת, אשר ניסו להבינה ולפענחה אבל הרגישו כמגששים באוויר, בלי שתימצא להם אחיזה לפענוח החידה.

 

שניים מידידיו הקרובים של מילך, טוביה וזליג, שמו לב לכך שחברם, שהשתחרר רק לפני ימים אחדים, נוהג למלמל כאילו לעצמו את המשפט, "מלחמה כזאת לא הייתה ולא תהיה לעולם". השניים התקשו להבין, איך מי שחזר אחרי ארבע שנים של מלחמה מגלגל מפיו מין משפט מוזר שכזה, כמו ניגון חסידי הנובע מנשמתו של החסיד.

 

ערב אחד הזמין טוביה, שהכיר את מילך עוד מעיירת הולדתם, את ידידו ללגום כוסית של ברנדי שהצליח להשיג בדרכים משלו ממחסן המצרכים של הקיבוץ. אחרי שרוקנו השניים מספר כוסיות, האדימו פניהם וזיעה כיסתה את גופם. ואז זרק טוביה את השאלה לחלל החדר, מפלבל בעיניו על סף הירדמות. תגיד מילך, מדוע אתה כל הזמן חוזר על המשפט, "מלחמה כזאת לא הייתה ולא תהיה לעולם"? והרי לפי מיטב ידיעתי השתתפת בקרבות, לידך נפלו אנשים ובעיקר נאלצת להיעדר מהבית במשך תקופה ארוכה.

 

אתה טועה, מלמל מילך כאילו לעצמו. במשך כל המלחמה הייתי מוצב בכפר קרואטי קטן, ותפקידי היה להכין ארונות קבורה ללוחמים הקרואטים, בני הכפר, שנפלו בחזית. כל הגברים, הראויים להיקרא כך, בכפר שבו מוקמה הנגרייה, גויסו בכפייה לצבא הגרמני. מצאתי את עצמי גבר יחיד, כשמסביבי עשרות נשים רעבות למגע אנושי, כולל יחסים שבינו לבינה, וניצלתי את ההזדמנות עד תום. הן נהנו וגם אני נהניתי. ייתכן שבכפר, שבו שירתתי בצבא הוד מלכותו, מתרוצצים כיום כמה וכמה מבניי שלעולם לא יידעו שאני אביהם.

 

כל לילה, המשיך מילך לתאר את הוויית המלחמה שלו, הייתה אחת מהן באה אל המגורים שלי כדי להעביר אתי את הלילה. ותאמין לי, טוביה, הן היו מאהבות נפלאות. אז ברור לך שמלחמה כזאת לא הייתה, ויש להניח שכבר לא תהיה, הלא כן? דממה נפלה בחדר לאחר שמילך חשף את סודו, ובמוחו של טוביה, שהיה אחד מאלה שהצליחו להשתחרר מחובת השירות בצבא, עלתה דמותה של אשתו העייפה תמיד, וזיק של קנאה בחברו ניצת בו ולא הרפה. לאחר דקה או שתיים אסף טוביה את עצמו, והציע למילך ללגום כוסית אחרונה לפני שיפנו וילכו לבתיהם. השניים מלאו את הכוסות, הקישו לחיים, גרגרו את המשקה מעשה שתיינים מקצועיים, ופנו איש איש לדרכו.

 

יומיים לאחר מכן התקיימה בקיבוץ מסיבה לכבוד חזרתם של מילך ושל שניים מחבריו מהשירות הארוך בצבא הוד מלכותו. החברים תפסו את מקומותיהם בחדר האוכל, שהיה מואר ומקושט לכבוד המאורע החגיגי. מזכיר הקיבוץ נשא ברכה לכבוד השבים הביתה; ראובן, ששירת בחיל החפרים השיב בשם החיילים; ישראל, האקורדיוניסט המקומי, החל כמעט באופן ספונטאני לנגן באקורדיון שהיה תלוי ברישול על כתפו; מעגלים של הורה סוערת, שבה נטלו חלק כמעט כל הנוכחים במסיבה, ביטאו את שירת היחד, את היפה ואת הצודק, שהציפו את חדר האוכל המקומי. מהורה סוערת עברו המשתתפים לריקודי זוגות, כאשר רוב החברים תפסו את מקומם על כיסאות שניצבו ליד הקירות, במרחק מטרים ספורים ממעגל הרוקדים.

 

בתחילה היה מילך מוצף באושר על שהקיבוץ, ביתו, מצא לנכון להקדיש ערב יפה ושמח כל כך לו ולחבריו, שיצאו בשם הקיבוץ להילחם נגד הצורר הנאצי ושבו בשלום לביתם. לפתע צדה עינו את אשתו, מירטה, מפזזת במרכז מעגל הרוקדים, כאשר לצדה רוקד בהתלהבות רבה צדוק, בוגר חברת הנוער שהתחנכה בקיבוץ, שרק לפני ימים אחדים התקבל לחברות מלאה בקיבוץ. ריקוד רדף ריקוד, והשניים המשיכו לסובב במעגל פניהם מבהיקים מזיעה וזוהרים בזוהר מיוחד שאין לטעות בו.

 

ואז, לעיני כל הנוכחים, הוביל צדוק את ידו המיוזעת אל גבה של מירטה והחל להניעה בעדינות, כאילו הוא מעסה נקודה מסוימת במעלה עמוד השדרה של שותפתו לריקוד. שם הייתה נקודה אינטימית, שפעם ידעוה רק מילך ואשתו המפזזת לה כעת בזרועותיו של הגברתן הצעיר. מילך הבין באחת שהצעיר שחום העור, הבנוי לתלפיות, שותף גם הוא למידע האינטימי, ועצב גדול של נבגד מילא את יישותו. הוא קם, ושלח פיהוק מעושה לעבר החברים שישבו בחבורות, מצפים לכיבוד שאמור היה להיות מוגש בתוך דקות אחדות. אחר עזב את חדר האוכל, והלך לחדרם המשותף, של מירטה ושלו.

 

אבישי גרוסמן, עין שמר, נשוי, אב לשלושה וסב לארבעה, כותב סיפורים קצרים על הקיבוץ. עד כה ראו אור ארבעה ספרים מפרי עטו.

 

לסיפור זה שפורסם באתר הסיפורים

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים