סיפור על צבים

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

"ספר לי סיפור על צב", אמר ילדי בן החמש.

"פעם היה צב קטן, שהיה לו שריון זכוכית...", התחלתי.

"אני לא רוצה סיפור על צב אחד", אמר ילדי בן החמש. "אני רוצה סיפור על הרבה צבים".

"אחרי הסיפור על הצב הקטן עם שריון הזכוכית יבואו סיפורים נוספים על צבים אחרים", אמרתי לילדי.

"אבל אני רוצה סיפור אחד על הרבה צבים", הבין ילדי בן החמש יותר ממה שציפיתי.

"קשה לספר סיפור אחד על הרבה צבים", הרהרתי בקול, "אך בוא נבדוק אם אני יכול".

 

"בעמק אחד, לא רחוק מן ההר, לא רחוק מן הים, שכן ציבוק אחד, שהוא היישוב הקטן שבו גרו הצבים. ודאי תשמח לדעת", ציינתי באוזני ילדי, "שמצויים בעולם כמאתיים ועשרים סוגים שונים של צבים, ובציבוק הקטן בעמק חיו לא פחות מחמישה-עשר מינים שונים של צבים, כולל צבי מים!"

"לכולם היה שריון?" שאל ילדי בדאגה.

"בהחלט", נשמעתי נחרץ ביותר אפילו באוזניי שלי, "ומי שהשריון שלו התקלף או נשבר או סתם חטף מכה, החברים שלו בציבוק היו מרפאים אותו ועוזרים לו להשתריין מחדש".

"למה לא קנו להם שריון חדש?" התעניין הילד.

"שריון זה לא אוהל או בית", הסברתי לו. "אוהל אתה מעביר ובית אתה הורס ובונה חדש, אבל השריון מחובר אליך, הוא חלק ממך. אם אתה מסיר את השריון, אתה מסיר אתו גם חלק מגופו של הצב".

"בלי השריון הצב לא יכול לחיות", ציטט הזעיר מטיול הטבע האחרון.

"יותר נכון", סיכנתי בפזיזות את סמכותה הפדגוגית של הגננת, "מי שמוריד לצב את השריון, בעצם הורג אותו".

 

טון אלים משהו התגנב אל הסיפור. הפסקתי. שתינו מיץ. אחר כך המשכתי.

 

"הציבוק הזה בעמק ההוא היה באמת משהו מיוחד. לפני שנים רבות, אחרי שהבינו שסכנות גדולות ורבות אורבות לכל צב וצב, החליטו הצבים להתגונן יחד מפני מה שאיים עליהם. כל אחד מהם נתן חלק מן השריון שלו, ומכל החלקים הם עשו, במאמץ רב, שריון אחד רחב וגבוה שהגן עליהם מפני שמש, גשם, רוחות חורף וחמסיני קיץ".

"אבל זה כואב לתת חלק מן השריון שהוא חלק מן הגוף שלך", הוכיח ילדי בקיאות בחומר הנלמד.

"נכון", הסכמתי עמו, "זה כאב. אבל הצבים היו בטוחים שהכאב הזה הוא זמני, שכל צב וצב יחלים מכאבו הפרטי, יצמח שריון חדש, ובינתיים ועד עולם יגן עליהם השריון המשותף מכל פגע ויאפשר חיים טובים יותר לכל הצבים, כולל הצבים הקטנים שרק נולדו, או צבים חולים, חלשים או פצועים".

"אני לא הייתי נותן חלק מן השריון שלי", החליט ילדי, "אני לא רוצה שיכאב לי". עיניו מלאו דמעות.

"מי שלא רצה לתת", אמרתי לו, "לא נשאר בציבוק, או בכלל לא הגיע אליו. ובקשר אליך", שכחתי לרגע שמדובר בצבים, "אל תדאג, אימא ואני נותנים בינתיים מן השריון שלנו".

 

הנמען הקטן היה שרוי בתהליך ניגובי ארוך, וסכנת הנמשל חלפה מעליו והייתה כלא הייתה.

 

"חלפו עברו השנים, לעתים בקצב של צב ולעתים בקצב של צבי. הצבים הטילו ביצים, ומן הביצים בקעו צבים קטנים ונחמדים.

בציבוק שררה שמחה גדולה, והצבים ההורים האמינו שבגלל השריון הגדול המשותף שחיפה על כולם, הצבים הצעירים הם הזן המאתיים עשרים ואחד, הצב הציבוקי, שהרצון שלו לתרום חלק מן השריון לטובת הציבוק הוא אבר בגופו, ממש כמו הראש או הרגליים".

 

עיני ילדי נעצמו. הוא נרדם. אבל הסיפור נמשך והלך.

השנים המשיכו לזרום באין מעצור. צבים זקנים עברו לעולם שכולו טוב, וצבים צעירים הרחיבו ראש ושריון. הציבוק הלך וגדל, אך השריון הגדול, המשותף, שמעליו, הלך וקטן.

הסתבר שהנכונות לתת חלק מן השריון הפרטי לטובת השריון הכללי לא עברה בירושה, או, במילים אחרות, הצבים הצעירים הם גם נכדים ונינות ולא רק בנות ובנים.

הצבים המבוגרים רצו שהצבים הצעירים יישארו בציבוק הזה שבעמק, לא רחוק מן ההר, לא רחוק מן הים, ולא ינדדו אל ארצות צב אחרות.

כל מיני הצעות הוצעו, כל מיני תוכניות הועלו. הציבוק היה כמרקחה, ואפילו הוזמן ובא - תמורת 200 ק"ג שריון עובר לסוחר - קיפוד מיוחד מן העיר, מומחה לצבים בכלל ולציבוקים בפרט, לתת עצה טובה.

הקיפוד הגיע, רחרח, מישש, טעם והתעטש. זה לקח הרבה זמן-צב והרבה זמן-צבי.

ובינתיים המשיכו הצבים המבוגרים והזקנים לתת מדי שנה חתיכת שריון פרטי לשריון הכללי. כל שנה זה כאב יותר. היו צבים שפשוט נעשו חולים מן הניתוח הזה.

הצבים הצעירים רצו להישאר בציבוק שבו בקעו מן הביצה, אבל לא רצו לתת חלק מן השריון. הם לא רצו שיכאב להם. הם לא הבינו למה מגיע להם שיכאב להם. הם לא חשבו שמגיע להם שיכאב להם. להפך. הם הסתכלו על הצבים המבוגרים, ההורים שלהם, וראו את השריון הציבוקי שלהם, ובו עקבות החיתוכים והניתוחים והכאבים.

הם ממש לא רצו להיות כאלה.

 

ואז הם שכרו צבי-חוץ.

 

בארי צימרמן, מורה, משורר ודרשן. נשוי, אב לחמישה, חבר גבעת חיים איחוד וחי במאור, הוציא כמה ספרי שירה והגות.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים