בוא אלי פסוק נחמד: קול דכפין

17.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: קול דכפין

בארי צימרמן

 
.

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח

הָשַׁתָּא הָכָא

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

[מתוך "הגדה של פסח"]

 

עיסוקם המוזר של המבוגרים, קצת אחרי תחילתו של ה'סדר', באיזו לחמנייה מסתורית שאכלו אבותינו, עורר בי אי שקט עוד בילדותי הרחוקה במשמר השרון: לא מכבר נשתתקה לה המאפייה הענקית של הקיבוץ, אך זה יצאנו להפוגת שבוע שנתית מתוך ענן ריח הלחם הטרי, שהיה נח עלינו לאורך כל השנה, וכבר מגיחה אלינו הלחמנייה הזו לכלותנו? ואף היום, כחלוף כל כך הרבה שנים, אף שאני לא שם והמאפייה לא שם, הלחמנייה, שכבר מזמן התבגרה להיות "הא לחמא עניא", לחם העוני (דברים, ט"ז, 3), עדיין כאן, איתי, מוכנה ומזומנה לליל השימורים.

 

על פי נוסחי ה"הגדה" השונים המצויים בידינו, נכנסה הכרזת "הא לחמא עניא" בשערי ה'הגדה' היהודית, ונתקבלה על דעת רוב העם בתקופה מאוחרת יחסית, אולי במאה העשירית לספירה.

 

החוקר ישראל יובל, בספרו 'שני גויים בבטנך', מסביר את כניסתה המרשימה אל מרכז הבמה הטקסטואלית בצורך היהודי להתמודד עם הכרזת אחינו הנוצרים על הלחם שלהם, בחג הפסחא שלהם, כגילום סמלי של בשר גופו של ישוע. אם כבר מדגישים את עניין הלחם, לוחש המיעוט היהודי המדוכא לרוב הנוצרי המדכא, הבה נזכור שמובנו האמיתי קשור בגאולתנו הלאומית ולא במיתוס ההזוי שלכם. 'הפירוש הנוצרי ללחם העוני', מסכם יובל, 'הוא גאולת ישוע, ואילו הפירוש היהודי ללחם העוני הוא גאולת מצרים', כלומר, גאולתנו משעבוד מצרים.

 

הבה נעמיד, לצד הסברו המשכנע של יובל, גרסה משלנו למשמעותן של המילים הללו. שבעה שקרים לבנים כוללת הכרזתנו החגיגית, ושלושה מתוכם מצויים בפסוקה הראשון: "זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים". טוב, לא "זה" ממש, לא המצות הללו שקנינו בסופרמרקט, אלא כעין זה; ולא "אבותינו", אימא-אבא שלנו ממש, אלא כעין אבותינו; ולא ממש "בארץ מצרים" אכלנו אותן, כלומר, לא זה היה לחם שגרת יומם של אבותינו (ולכן היה צורך לצוות עליהם לעשותו במיוחד לפני צאתם, כיוון שלא היה מוכן להם קודם לכן), אלא עיקר אכילתו הייתה אחרי שיצאנו. ומיד השקרים הלבנים נמשכים והולכים בלי בושה: "כל רעב יבוא ויאכל", אנו צועקים אל רעבים בלתי-שומעים, "כל נזקק יבוא ויפסח", אנו קוראים אל הבלתי-נוכחים. משפחה נכבדה, אורחים יקרים, לו הייתם חפצים ברצינות בהאכלתם של רעבים, הייתם דואגים שבשעה חגיגית זו כבר יהיו ישובים סביב שולחנכם, ולא פוצחים בהזמנות שווא של הרגע שאחרי האחרון; ואם הזמנתם רעבים שכאלה והם כבר סביב שולחנכם, מדוע להזכיר להם דווקא עכשיו את רעבונם ואת היזקקותם? וכיוון שכבר כל כך התרגלנו לנוכחותו של השקר הלבן, צובט בלבנו ספק קל גם למשמע שתי ההכרזות המסיימות: "השנה כאן - בשנה הבאה בארץ ישראל; השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין." למה, מי מת? למה, מה קרה? כל כך הרבה שנים, לכל כך הרבה "אבותינו", זה לא קרה, ודווקא לנו זה יקרה? ברור כשמש: כשם שלא זה ממש ה"לחם" ולא אלה ממש "אבותינו" ולא זו ממש "מצרים" ולא "רעבים" שומעים ולא "נזקקים" מאזינים, כך גם לא ממש נהיה "לשנה הבאה" בארץ ישראל ולא ממש נהפוך ל"בני חורין", ורק דבר אחד לא יחול בו שינוי או פקפוק: "השתא הכא"; השנה אנחנו כאן. כלומר, הכרזת "הא לחמא עניא" צורפה אל ה'הגדה' כדי להפחית את עוצמת ההבטחה לגאולה, לצמצם את כוחו ההרסני של התסכול המתמשך, לאפשר לאדי האכזבה לפוג מעצמם, בלי שיצטברו לאיום מתפוצץ.

 

אמנם, לשמחתנו, שונים הדברים בימינו ובמקומותינו. בסדר הפסח הקיבוצי מרוככת העבדות הגולתית בשירה סוערת של "עבדים היינו עתה בני חורין", וגם היהודי הישראלי המצוי, שהגדתו המסורתית אינה מתחדשת, יודע כי למרות שפיו חוזר ואומר אותם שקרים לבנים, שדקלמו כל כך הרבה דורות לפניו בענייני "הא לחמא", הרי הוא הראשון שמקיים בגופו ממש את סעיפי ארץ ישראל והחירות, והופכם מחזון הזוי ליומיום מצוי. וזה מחייב לאחריות. כי בתוך היומיום הזה, שהוא נחמה גדולה וגאווה כבירה, צריך לדון בשאלת קיומם של לחם העוני ושל עניי הלחם שבכל ימות השנה, אלה שנדחקים אל מצרים חברתית-כלכלית ככל שאחיהם הולכים ומתרחקים אל תוככי הארץ המובטחת.

 

האם זקוק האדם השבע לאדם הרעב, שיהיה כשוט הדולק בעקבותיו ומזהירו לבל ייכשל וימעד? ואם "כל דכפין" יבואו באמת, אנה נבוא אנו מפניהם? בסיפור 'המוצא' מצייר לנו יוסף חיים ברנר תמונתם של פליטים יהודיים בתוך ארץ ישראל, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הנסים מדרום לצפון ונתקלים באטימות לבם של אחיהם היהודים. כמעט אחד ויחיד הוא המורה הזקן, הפועל למענם בכל כוחו המועט, תוך הזדהות נשנקת והולכת עם הרעבים והנצרכים. 'אם יבוא היום עוד טראנספורט חדש (של פליטים) נוסף על הראשון', הוא מהרהר בפחד, 'בתוך אי הסדר והאדישות שמסביב, אז א ב ד ת י !' עד היכן מגיעה אחריותי? מה יש בכוחי לעשות?

 

הזקן בסיפורו של ברנר מתמוטט אל תוך המצוקה, הופך מתומך לנתמך, מרופא מדומה לחולה אמיתי, נמחץ תחת האבן הכבדה של מצוקת האביון, ולקחו האפשרי של סיפור המופת הזה הוא, שלא בעני צריך להתעסק אלא בעוני, לא בפרט הנאנק אלא בכללי הסדר החברתי וחלוקת העבודה וההון.

 

לא כולנו מן המשתנקים. לא רבים שייכים לסוגי הכועסים והעושים, ולצערנו, מעטים בינינו נותנים כתף למאמצי השינוי הפוליטי, המערכתי. אך דבר אחד הוא בגדר יכולתו של כל אחד מאיתנו: להכהות את זוהר העושר, לתת כבוד למתפרנס ביושר יותר מאשר לעושה כספו בעושק, לשאוף פחות אל חברתם של שועי ארץ מנוולים ולהרים קרנם של העושים מלאכתם בהגינות ובצניעות. לא עלינו המלאכה לגמור, אך רק אם לא ניבטל ממנה, נהיה באמת בגדר מי שמתאמצים להפוך לבני חורין.

 

עדיין אנחנו כאן, במקום שבו קיימים עבדים בלתי-נראים ורעבים בלתי-נשמעים, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפני פסח ואחרי פסח, למען תונמך קומתם של משעבדים ויונמכו רעשי השבעים, כדי שייראו העבדים, ולאורך כל שנת החמץ והמרור יישמע קול דכפין, קולו של הרעב.
 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים