הישג או כישלון? עצרת 30 לשלום עכשיו בכיכר רבין

17.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

הישג או כישלון?

נועה יחיאלי

 
.

קפה בחינם, מכתב מהכלא ועוד חוויות מעצרת שלושים שנה לשלום עכשיו בכיכר רבין

 

בשדרות בן גוריון, בדרך לכיכר רבין שבה עמדה להתקיים עצרת חגיגית לציון שלושים שנה לפועלה של תנועת שלום עכשיו, לא ניכרה כל תכונה יוצאת דופן. רק בהגיעי לכיכר עצמה הבחנתי באוהל ההתכנסות הלבן ובצלילי מוזיקת העצרות הנוגה, שבלבלה אותי, האם לא יום חג הוא זה לנו?

 

"ואו, יש קפה בחינם", התרגשתי באזני חברתי העירניקית, כשהבחנתי בעמדת השתייה החופשית, אבל כשפניתי וביקשתי משקה קל, נעניתי שהבר סגור ושצריך להיכנס לאירוע שעומד להתחיל. כשנכנסנו לאוהל גם הבנתי למה: האוהל היה רחוק מלהיות מלא, וככל הנראה, הברמן קיבל הוראה מלמעלה לא לחלק יותר אף כוס אורנג'דה, שעלולה להותיר חבר תנועה כלשהו בחוץ.

 

בחנתי את הקהל. למראית עין, היו שם יותר צלמים מסתם אנשים, ובמבט שני היו שם מעט אנשים. פשוט מעט מאוד. הרהרתי לעצמי בצער, שאם אחרי שלושים שנה אפשר לדחוף בקלות את כל תומכי התנועה לאוהל לא גדול, הרי שהמצב לא מאוד מזהיר. ועוד חשבתי, שרימון אחד שייזרק פנימה עכשיו יחסל די בקלות את כל אותם התומכים האלה, ושלום על ישראל.

 

בין הדוברים הרבים שעלו לבמה היו שרת החינוך יולי תמיר, שר הפנים מאיר שטרית, חבר הכנסת דב חנין ועוד רבים וטובים. דווקא אברום בורג היה זה שהעלה בדבריו את השאלה הלא נעימה שניקרה במוחי זה מכבר: האם אנחנו הישג או כישלון? הלא מציינים יומולדת תלת-עשורי לתנועה, שמטרתה המרכזית, ניתן בהחלט לומר, היא הבאת השלום. והרי, בחגיגה הזו, לטעמי, עשויה לפגום גם מידה של עצב, ואפילו של ייאוש, אולי, כי כלום לא השתנה... כדי לעודד אותי ציין בורג, ששלום עכשיו היא האחראית לכך שבתודעה הישראלית, גם אחרי 41 שנה, הקו הירוק עדיין מסמן את "קו הבית". "הקו הירוק עדיין מבדיל בין מה נכון ומה לא, מה שלנו ומה שלהם", אמר. לעומתו, ג'ומס חידד את חשיבותו של ה"עכשיו" על פני ה"שלום":

 

"הרבה מסכימים שצריך שלום", אמר, "אבל עכשיו לא מתאים להם". אי הביצוע עכשיו עשוי לסכן, לטעמו, את עצם קיומו של השלום. שאלתי את חברתי, אם היא יודעת מי הוא ג'ומס, ואף על פי שניתן להאשים אותה בנטיות לשמאלנות, היא לא ידעה. "זה יושב ראש מרצ הנבחר", הסברתי לה בידענות, והמשכתי להסתכל בתסכול גובר והולך במסדר הדוברים, שעלו לבמה זה אחר זה. כל אחד מהדוברים ניבט אלינו משני מסכי ענק, אחד מכל עבר של הבמה, למרות זה שגם היושבים בקצה המרוחק ביותר של האוהל לא היו רחוקים באמת.

 

צלי רשף בחר לסיים את דבריו בקריאה לשחרור מרואן ברגותי מהכלא הישראלי, על מנת שיהיה פרטנר לדבר אתו. וכמו נענה לקריאתו, עלה לבמה כדורה פארס, לשעבר השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, וקרא את מכתבו של ברגותי מהכלא הישראלי. היה מפתיע ומרגש אפילו לשמוע, שברגותי שולח לנו את ברכתו ומחזק אותנו, ועוד יותר הופתענו מהנתונים שציטט, ולפיהם, על פי כל הסקרים ברשות, קיים רוב של מעל 70% התומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אז אם כל זה נכון, יש למעשה מנהיג פלסטיני פופולרי שרוצה לעשות איתנו שלום בתנאי גבולות 67', ועוד קורא לזה פשרה היסטורית. אז מחזיקים אותו בכלא, ואומרים שאין פרטנר? הבנתי נכון?

 

המסר של ברגותי זכה למחיאות כפיים סוערות, שנמשכו זמן כה רב עד שוויינגרטן נאלץ להמתין לפני שעלה בידו להזמין את הדובר הבא. כאשר יצא פארס, השר הפלסטיני, מהאוהל מספר דקות מאוחר יותר, הבחין הקהל בצאתו, וליווה אותו שוב במחיאות כפיים.

 

בשלב הזה בדיוק, כשאני ואף חברתי העירניקית כבר היינו די משוכנעות שצריך שלום עכשיו, בא דן אלמגור ודרך לנו הישר על היבלת. "אנשים הולכים ורואים בסינמטק סרט על הכיבוש", הלבין אלמגור את פניי ברבים מול הקהל המועט (שבשלב הזה כבר מנה כחצי ממספרו ההתחלתי), "מצקצקים ואומרים, 'זה לא בסדר, צריך לעשות משהו', וממהרים לתערוכה החדשה של צילומים מהכיבוש או להשקת הספר הסובלני החדש". מחאתי כפיים, אבל התביישתי. היה לי ברור שהוא מדבר עליי.

 

בדרכנו חזרה, בשדרות בן גוריון, חלפה לידנו לפתע שיירת רוכבי הרולר-בליידס של ימי שלישי. אחרי ארבע שנים בתל אביב אני כבר לא מתרגשת מהמראה המשונה של שעות הלילה בימי שלישי, שבהם מתאספים כל רוכבי הגלגיליות בעיר ונוסעים בשיירה ברחובות. אבל השבוע פתאום שמתי לב כמה רבים הם; המון אדם שטף בטור ארוך, מחליק לו בדממה. טור בלתי נגמר של עוד ועוד רוכבים, בודדים, זוגות, קבוצות, ציבור שלם החולק אהבה משותפת אחת. ולא יכולתי שלא לחשוב כמה רבים הם ומה מעטים, עדיין, אנחנו.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים