בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "תזריע"

3.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "תזריע"

בארי צימרמן

 

 

וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכוהנים. וראה הכהן את הנגע עמוק בעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטימא אותו" (ויקרא, י"ג, 1-3)

הצרעת - מחלת העור הקשה הידועה בימינו כ'מחלת הנסן' - אינה הורגת. היא מסמנת, היא ממרקרת, היא ממררת חיים אך אינה נוטלת אותם. על קדמונינו המקראיים היא הטילה פחד נורא. חיידק ה-Mycobacterium leprae, הידוע היום כמחולל המחלה, היה דק מכדי שיבחינו בו, וסיבה הגיונית להופעת הצרעת לא נמצאה להם, כך שפגעי הגוף הקשים (שינויי צבע וצורה, נפיחויות, זיהומים ודימומים) יצרו בתודעת הבריות קשר בל יינתק בין הסימפטומים הצרעתיים ובין נוכחותו המגיבה והמענישה של האלוהים. משרתי האל, הכוהנים בני אהרון, הם המופקדים בפרשתנו על אבחון הצרעת, על הבדלתה משאר נגעי גוף ועל תהליך הטיפול בה, שיש בו צדדים גופניים (כמו הרחקה ובידוד) וצדדים טקסיים-פולחניים. השינויים החלים בעור ("שאת או ספחת או בהרת") נבדקים על ידי הכהן, ואם הוא רואה ש"הנגע עמוק" הוא מכריז עליו כצרעת ומטמא את האדם הצרוע, כלומר, שולחו לבידוד.

 

מחלת הצרעת, על סוגיה השונים, ממשיכה להתקיים עד היום, בייחוד באזורי עולם נחשלי בריאות, אולם כוחה, כדימוי, עודו במותניה, גם באזורנו ובמקומותינו. לא מעטים אצלנו הגופים שדבקה בהם צרעת, וצורך דחוף יש בכוהן שיבוא ויטמא אותם, שמא יתחזק החיידק, ישמין ויבעט, יעקם את הישר ויטנף את הטהור. דוגמה אחת תימצא לנו בגיליון השבועי של עמותת 'תלמי גאולת עם ישראל', בהנהגתו של ניר בן ארצי ממושב תלמים, המחולק, בין שאר עלונים, בבתי כנסת רבים. שם מצאנו סיפור (לכבוד פרשת "צו" וחג הפורים האחרון), בשבחו של רבי העשיל מקראקא, שבעודו ילד בן שש שנים 'כבר היה בקי בתנ"ך. פעם אחת בסעודת פורים, הקריאו אביו את מגילת אסתר, וכשהגיע למאורע של בגתן ותרש (שרצו להרוג את אחשוורוש) שאלו אביו: מה ראה (רצה) מרדכי לגלות את סודם של בגתן ותרש לאחשוורוש? מה היה אכפת למרדכי אם היה אחשוורוש נהרג על ידם והיה העולם חסר גוי אחד? אבל הלא על ידי גילוי הסוד, ענה הילד תוך כדי שאלה, נהרגו בגתן ותרש, וחסר העולם שני גויים...'. רוצה לומר, מעמיק התלם לחרוש באדמת הנפש, שעיקר העיקרים הוא אובדנם של כמה שיותר 'גויים', וילד חכם ונבון חזקה עליו שיידע, כי כל המרבה לאבדם הרי זה משובח.

 

רבי יהושע השיל בר' יעקב מקרקא היה מגדולי רבני אירופה במאה ה-17. שמו הלך לפניו לא רק בקרקוב (שבה כיהן כרב) אלא אף בבריסק, עיר הולדתו, ובלובלין ובשאר קהילות יהודים, והוא היה ידוע בלשונו החדה ובחוכמתו כי רבה. לא לי לשפוט אם החידוד הגזעני הנורא המובא כאן אכן מפיו יצא, אך ברורה מאוד זהותו העכשווית של הפה המגלה קלונו לפני קוראי עלונו. אכן, אין ספק שלפנינו "ספחת או בהרת" ו"מראה הנגע עמוק". אל נמתין לכוהן. אל נענה אמן. נאמר בקול רם ובלי מורא: טמא! טמא!

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים