קולטורה: אמנות פלסטית ומחול

20.3.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

קולטורה: אמנות פלסטית ומחול

שוש גרץ, סיון שדמון

 
אמנות פלסטית: משחקי מלחמה

שוש גרץ

 

נשים עירומות ושריריות הן הדמויות המרכזיות בעבודותיה היפות של איילת כרמי, שהוצגו לאחרונה בתל אביב. אף על פי שהן מצוידות לקרב, נדמה שהנשים משחקות ב"נדמה לי"

 

בתערוכה "אלכסנטרופיה", של איילת כרמי (פעם בית השיטה, היום הרצליה), שנסגרה השבוע, צוירו הציורים ישירות על קירות הגלריה; כמו כן היו ציורים על מצע עץ וגופים פיסוליים. כרמי פיתחה במהלך השנים מעין מילון דימויים, העובר כחוט השני בתערוכותיה, וממנו היא רוקחת ומביימת סצינות תיאטרליות וצירופים עשירי דמיון. השחקנים הראשיים המשחקים בציוריה הם נשים עירומות - שריריות ובעלות שדיים וירכיים מלאים, מצוידות בכלי נשק קדומים - בתנוחות של כריעה דרוכה או של צעידה. בנוסף, בולטים ענפים חשופים, דגלונים משולשים ומלבניים של לוחמים מתקופות קדומות, חניתות וחרבות, ציפורים ואלמנטים השואבים את השראתם מהמופשט הגיאומטרי והאקספרסיבי - ריבוע, משיכות מכחול אקספרסיביות, התזות צבע ומריחת ה"ויש".

 

כבמאית של סרטי פנטזיה ובדיון יוצרת כרמי מאוצר דימויים זה סצינות, המתקיימות באזורי הדמדומים, וכמו כן דיסאוריינטציה; הצופה מתקשה למקם את הנשים המיניאטוריות בזמן ובמקום מוגדרים. תחושה זו מתעצמת לאור העובדה, שהסצינות המועלות בציוריה מבוצעות בהשראת סגנונות ציור שונים מתקופות שונות: אמנות הלניסטית, ציור דקורטיבי, ציור סכמטי, פיגורטיבי, מופשט גיאומטרי ומופשט אקספרסיבי. בנוסף, הנשים העירומות, הנדמות בוטחות בעירומן וחסרות עכבות ביחס לגופן, הן קפוצות שפתיים ואינן מישירות מבט לצופה; הן מצוירות בפרופיל או שהן בוהות בחלל או במה שנראה יותר כמבט רפלקסיבי השקוע בעצמו. גם כאשר הן מקובצות בשלישייה או בצמד, אין הם יוצרות קשר עין ביניהן ונראות כמו חתומות וסגורות כל אחת בעולמה היא. הנשים של כרמי, שאוחזות בידיהן כלי נשק קדומים ומצויות בתנוחות של דריכות לקרב עם אויב עלום, נראות למעשה כבלתי מזיקות ובלתי מאיימות. נראה שהנשים של איילת כרמי עסוקות במה שמכונה ברחובותינו ב"כאילו", ב"נדמה לי", בסימולציה של משחקי מלחמה.

 

היבט פסיכולוגי מעניין נוסף, העולה בתערוכתה של כרמי, הוא ההבדל או הפער בין ציור הדיוקן העצמי שלה לבין ציורי הנשים האחרות. בעוד שכל הנשים בציוריה - אשר מקורן בצילומים שבהם ביימה את תנוחתן - מופיעות בעירום ומצוירות בסגנון פיגורטיבי, המדגיש את שריריהן, את דשנותן ואת תנוחתן, הרי שבדיוקנה העצמי בוחרת כרמי לצייר אך ורק את פניה, כשעיניה פעורות לרווחה ובסגנון סכמטי קומיקסי. יתרה מזאת, את דיוקנה העצמי היא מציירת בתוך סכמה של שמש/הילה ו"שותלת" אותו בדגלונים של הגופים הפיסוליים.

 

התערוכה נקראת אלכסנטרופיה, שם שהוא הכלאה בין אלכסנדרה לאוטופיה, בזיקה לתבליטים מארון הקבורה של אלכסנדר מוקדון, שהיוו את מקור ההשראה לנשים המצוירות. ניתן לראות זאת בבירור בסדרת ציורים, המשחזרת בחלקה פרטים מהתבליטים ההלניסטיים מארון הקבורה של אלכסנדר מוקדון, ולפיכך, הנשים כאן, בניגוד לאלה המופיעות במרבית הציורים בתערוכה, הן בעלות צביון של פסל/תבליט; צביון קפוא, חרף תנועותיהן הדינמיות, הדרמטיות והלוחמניות.

 

בתערוכה זו, כמו בקודמותיה, איילת כרמי שומרת על קולה הייחודי בנוף האמנות הישראלי. התערוכה הנוכחית פתיינית ביופיה ומזמנת לצופה חוויה מענגת ואסתטית. שווה לעקוב אחריה ולראותה בתערוכות הבאות.

 

איילת כרמי - אלכסנטרופיה

גלריה 39 לאמנות עכשווית בתל אביב

 

מחול: גבולות הגבר

סיון שדמון

 

בשולי סצינת המחול המפוארת עושות להקות קטנות את מה שהגדולות מתיימרות: יוצרות מופע שלם, מקורי והדוק שמרגש ומשאיר טעם של עוד. החדש של בת שבע מול "ג'ורונה" כמשל

 

ועכשיו מגיע לבית גבריאל המופע "ג'ורונה". זהו מופע מלא רגש, כאב והומור, מאת ניב שיינפלד ואורן לאור, שניהם בשנות השלושים לחייהם. ההופעה שייכת עדיין לשוליים של המחול הישראלי שבו פועלות להקות קטנות, שזוכות לפרקים להכרה בינלאומית, ולרוב לתמיכה של מוסדות ושל קרנות. לצערי, רק הן מספקות מופעים שלמים ומרגשים באמת. לאחרונה הומלץ כאן על הלהקות של נועה דר ושל עידן כהן, שגם יצירתו מאופיינת באותה תעוזה מורכבת ומשכנעת.

 

כמה מילים על המחול הישראלי, שכידוע עושה היום חיל. הלהקות הגדולות מצליחות בארץ ובחו"ל, ומטבע הדברים הן המפורסמות והמדוברות. ההצלחה, הדרישה והציפיות לעוד מאותו הדבר יוצרות בסופו של דבר תהליך של אסתטיזציה מוגזמת. התחושה היא שזאת אמנם אמנות אותנטית, אך היא נוצרת בשיטה של סרט נע, ובתוצאה הסופית מבצבץ מבלי משים מכניזם של "הצלחה". כך להקת המחול הקיבוצית, וכך גם בת שבע במופע החדש שלה, "מקרובה קביסה" (כוריאוגרפיה: שרון אייל). אמנם יש בו רגעים מפעימים ממש, אבל ביניהם דקות ארוכות של קטעים סתמיים. אולי זו היומרה למלא חלל גדול כל כך (במה גדולה, יצירה ארוכה ולהקה גדולה). הקהל שגודש את האולם סמוך ובטוח כי יחזה ביצירה קליטה ומהנה, וככל הנראה, לציפייה בוטחת זו השפעה על הניסיוניות ועל התעוזה, או נכון יותר במקרה זה על היעדרן. אני מוכן להמר על חיסרון אובייקטיבי נוסף: הרקדנים הצעירים של הלהקות הגדולות הם שחקנים לא מספיק טובים.

 

מחול מודרני הוא קודם כול משחק, ומשחק הוא קודם כול הבעות פנים, והיחסים בינן לבין הבעות הגוף הם שיוצרים את האופי המייחד כל רקדן. בלהקות הגדולות חסר האופי הזה במקרים רבים.

 

לא כך במופע של ניב שיינפלד. שיינפלד, שנולד וגדל בחניתה, הוא רקדן וכוריאוגרף בעל ניסיון לא מועט, ובין היתר, עבד עם להקת המחול הקיבוצית. שותפו ליצירה ולחיים, אורן לאור, בא דווקא מתחום התיאטרון, וכותרת המשנה של היצירה שלהם היא "יצירה לחמישה רקדנים ולשחקן".

 

השחקן במופע הוא לאור, ודמותו היא זו שמעניקה ליצירה את שמה. "ג'ורונה" בספרדית פירושה "בוכייה" ולאור, בדמות דראג קווין, גבר המחופש לאישה, "דיווה", ללא ניסיון הסוואה אמיתי, נמצא כמעט לאורך כל היצירה על הבמה, ואף מוביל אותה בשירה; שירה מדומה, כמובן, "ליפסינג" בלשון הסוגה, כלומר, הנעת הפה בצורה שמחקה את תנועות הזמרת האמיתית, שמושמעת ברקע.

 

תופעת ה"דראג" זכתה לפרשנויות רבות, שרובן עוסקות בדימוי הגוף הנשי מול הגברי, במשמעויות התרבותיות והנפשיות של איפור, של לבוש ושל שפת גוף מינית, כמו גם בהערצת האם ובקנאת גברים בנשים.

 

וב"ג'ורונה" אכן מתקיים המתח הזה, כשהדמות המרכזית בין הרקדנים היא שיינפלד, שנמצא בצד השני של הסקאלה: גברי במובהק, אלגנטי, סולידי ושקט, אבל תמיד מעורר איזה חוסר נחת, ונראה כאילו הוא נמצא במקום לא מתאים. בין שני הקטבים רוקדות ארבע רקדניות הלהקה, וכל אחת מצליחה להציג עולם ומלואו בחלל שבו היא יוצרת. אולי זו ההדרכה של לאור בעל הניסיון בתיאטרון, וכנראה, בחירה מוצלחת במיוחד של הרקדניות-שחקניות, שכן השליטה בגוף, בפנים ובדקויות ההבעה האנושית בכללותה יוצרים את אחד המופעים הטובים שראיתי בכל תחום שהוא. הקהל באולם הקטן בתיאטרון נכנס ספקן ומוכן לאכזבות, אלא שנכונה לו אכזבה מסוג אחר: הנאה שלמה.

 

המופע המענג הזה, שיש בו לא מעט כאב, אך גם נחמה, מגיע בשבוע הבא לבית גבריאל.

 

בית גבריאל, שהוא אחד מבתי התרבות העשירים ביותר ובית הקולנוע היחיד באזור הצפון, מארח סדרה של מופעי מחול.

 

הפקות מחול נוספות מגיעות לפריפריה, ומפיקי מחול נוספים מרבים להופיע בה. כך ניתן היה לצפות במחול גם בכברי וגם ביפעת, האולם המרכזי בעמק יזרעאל. בנובמבר התקיימו הופעות מתוך פסטיבל "הרמת מסך" בגליל העליון, במחיר נמוך מאוד, וזאת בין היתר, הודות ליוזמה של עמותת הכוריאוגרפים. אבל לאור ושיינפלד דווקא מפיקים בעצמם את המופעים שלהם בפריפריה, ומקווים לגלות קהל שצמא ליצירות תובעניות יותר שאינן ברורות מאליהן.

 

ג'ורונה

ניב שיינפלד ואורן לאור

משתתפים: סיון גוטהולץ, נוגה גולן, קרן כרמון, עידית סולנג', ניב שיינפלד, אורן לאור

ה' 27.3 בבית גבריאל.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים