בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע: "ויקרא"

13.3.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: פרשת השבוע: "ויקרא"

בארי צימרמן

 
.

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם: וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, לַיהוָה לְחַטָּאת. וְהֵבִיא אֶת-הַפָּר, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה; וְסָמַךְ אֶת-יָדוֹ עַל-רֹאשׁ הַפָּר, וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה., (ויקרא, ד', 4-3)

 

"הכוהן המשיח יחטא", והפרים נכנסים לכוננות שחיטה. מלחמת הפר קצרה פה מאוד: הכוהן מביא, סומך ושוחט. אין חילוץ עצמות ברחובות פמפלונה, אלפי עיניים לא נלטשות, לא תימצא כאן התעמרות טקסית וצעדי ריקוד מסובכים. הכול נגמר מהר, חזק ובאופן אלגנטי. ובכל זאת, גם אם רב השוני בין הזירה הספרדית לתורה היהודית, אנחנו שנינו מאותו הפר.

 

בתורה הפרים מכפרים. האדם חוטא והפר מחטא. הפרים רצים כאן בזירה האתית - חטא ועונש, שגגה וכפרה, עוון וסליחה; בפמפלונה הם רצים בזירה האסתטית, לנוכח עיניה המצטעפות של לידי ברט אשלי, הגיבורה שבורת הלב ושוברת הלבבות של ארנסט המינגווי הענק ב"וזרח השמש".

 

אצלנו אין קהל צופים, אין ג'ק וברט וביל ומייק ורוברט. אצלנו השחיטה היא לפני צופה אחד, "לפני ה'".

 

עניין הקורבנות היה ועודנו כאב ראש גדול. למה צריך מלכו של עולם את ריבואות הנשחטים הללו? רבנו משה בן מיימון, לפני אלף שנה כמעט, הסביר שריבונו נאלץ להורות להקריב קורבנות, מחמת שכך היה המנהג בכל התרבויות הסמוכות לנו, ולא בא בחשבון 'שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת.' ('מורה נבוכים', תרגם: מיכאל שוורץ). ומאז אנחנו מקריבים, אם לא בסכין אז בלשון. כל עוד היו בתי המקדש קיימים, העלינו זבח ומנחה לפחות שלוש פעמים ביום, ומשחרב השני אנו מקפידים להזכיר את סדר הקורבנות בתפילתנו, מקווים ומייחלים (מי יותר ומי פחות) לקימומו של בית מקדש שלישי, על מזבחו ועל שחיטותיו.

 

בלשונו של הרמב"ם אפשר לומר, שחידושה של שחיטה קדושה בירושלים הוא "דבר שאין להעלות על הדעת", אך תלוי הדבר מאוד בזהות מי שלדעתו שואלים היום. לא מעטים היהודים בדורנו, שחזון אגני הדם וערימות הדשן מפעם בחזם, ועד שלא יסמוך "כוהן את ידו על ראש הפר ושחט את הפר לפני ה'", לא יירגעו. מי שבטוח כי הוא ניצב "לפני ה'" לא יירתע מכל נבלה, והסיכוי לזכות, סוף סוף, בכפרת הכפרות בדמות "פר בן בקר תמים", עלול להצית אש גדולה.

 

מלמעלה, אחרי שעשה שלום במרומיו, צופה ריבונו בנערים המשחקים לפניו. רוח ערב קרירה מזיזה ענן, מצננת יין לבן בכוסו. אנחה קלה עולה בו, מחוללת כלאחר יד רעידת אדמה צנועה בגינאה החדשה. למרות שמשך בחוטי אנוש רבים למען תתקבל עמדתו של בן מימון על כלל קהל היהודים, עדיין נותרו בקרבם עקשנים גדולים, ששום דבר חוץ מקיומם המדוקדק של חוקי התורה לא יניח את דעתם. תפילתם עולה לפניו: "יהי רצון מלפניך, אדני אלהינו ואלוהי אבותינו, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך. ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".

 

למה הם כל כך כבדים, שואל ריבונו את עצמו, למה העקשנות הזו, ממי הם ירשו את הדקדקנות המעצבנת הזו? למה שלא ירפו קצת, יתרככו, יסללו כביש עוקף, יגידו אחד בפה ויחשבו אחד בלב? יצירתיות, הוא אומר לעצמו, פתיחות, שירמו קצת, אותי ואת עצמם. ריבונו מתנמנם קמעא בין עב לעב. מי שעושה שלום במרומיו, הוא אומר, אולי, לעצמו, יעשה שלום גם במרמיו.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים