בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "פקודי"

6.3.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "פקודי"

בארי צימרמן

 
.

"וְהָאֲבָנִים עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה--עַל-שְׁמֹתָם:  פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט." [שמות ל"ט, 14]

 

שתים-עשרה אבנים מונחות על חזהו של אהרון הכהן, אבן לשבט אבן לשבט, מראובן לבנימין, מצבות קטנות, אנדרטאות זוטא, אתר זיכרון וחותם יד כל אדם בו. אכן, היו ימים בעמנו, שבהם זהותו השבטית של אדם קדמה לזהותו הלאומית: גדעון ממנשה ושמשון מדן ושאול מבנימין ודויד מיהודה וירבעם מאפרים. אך אף על פי שהשתנו הזמנים, נותר רישומם של השבטים בחיינו, כפי שלימדנו עגנון בפתח סיפורו הנפלא "ולא ניכשל": "לעולם אל ישנה אדם בתפילה מנוסח אבותיו, שתפילתן של ישראל עולה לשערי שמים. ושנים-עשר שערים שם, נקראים שערי תפילה, כנגד שנים-עשר שבטים. וכל אדם מקובל מאביו, שקיבל מאבותיו, שקיבלו מראש שבט שלהם בנו של יעקב אבינו עליו השלום סדר תפילתו. כשעמדו בניו של יעקב בתפילה, תיקן הקדוש ברוך הוא שנים-עשר שערים ברקיע, וכל שער ושער מכוון כנגד כל שבט ושבט, לפי שיעור מידתו".

 

השבטיות, בנוסח עגנון, היא מהותו הפנימית של האדם, שורש נשמתו של אבינו הקדמון, אחד משנים-עשר בניו של ישראל. אומנם, רבים מן השבטים הוגלו ממקומותיהם ואבדו במדבריות הזמן מאז נכבשה ממלכתנו הצפונית (במאה השמינית לפה"ס) על ידי ממלכת אשור, אך גם אם אבד גופם, רוחם לא נמחקה. נוסח האבות הוא השומר צעדינו בלכתנו ביער עבות של שבילי זהות מתפצלים, עצי באובב מאיימים וסבכי אין מוצא. ואם תאמרו, ובצדק תאמרו: והיכן כאן האותנטי? איה חירותי לעצב זהותי כראות עיניי ולא כראות עיני הוריי? מדוע עליי להיות נאמן לעבר ולא להווה? אם כך תאמרו, דומני שאוכל לענות לכם בשמו של עגנון, המסיים כך את הפסקה הראשונה בסיפורו: "נמצא שכל המשנה מנוסח שהתפללו בו אבותיו, שהתפלל ראש שבטו, מבלבל את השערים ותפילתו נכנסת בערבוביה. וכבר נענשו דורות האחרונים שהחליפו את נוסח התפילה והכניסו אנדרלמוסיה בעליונים ובתחתונים, והרבו מחלוקת בישראל והתישו כוחן של ישראל למטה ולמעלה. ועדיין לא חזר העולם לתיקונו".

 

אי-הנאמנות לקוד השבטי, אומר עגנון, סופה להביא לתשישות ולאנדרלמוסיה ולבלבול. יכול אדם לנפח עצמו בכל כך הרבה חמצן אותנטי, עד שמרוב איכותו יינתק חוטו והוא יינשא אובד דרך וכיוון אל תוך שמים ריקים. דווקא מי שיודע לנשום אוויר פסגות רוחני ראוי לו שיהדק אחיזתו בקרקע אחוזתו, בנוסח אמותיו ואבותיו.

 

בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920), בחיפה, בליל ייסודה של "ההסתדרות הכללית", עלה יוסף חיים ברנר על הבמה ודרש את הפסוק התהלימי המפורסם "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כיוון שחלק מן הוויכוח בין המפלגות המייסדות נגע בשילובה של המילה "גם" בתוך נוסח ההחלטה, שאל ברנר בדרשתו (כפי שמעיד עמנואל - בתרגומו של מרדכי קושניר - בספר שבחי ברנר הקרוי 'מבחר דברי זיכרונות'): "מה כאן הגם? מה הוא בא להשמיענו?" ותשובתו: "אכן, זוהי רבותא גדולה, הנה יש שגם אחים יכולים לשבת יחד. יש ופועלים בארץ ישראל יכולים גם יכולים להתאחד".

 

כך, אם כן, התפלל ברנר, שהוא מעין ראש שבט שלי ושמא אף שלכן ושלכם, ויחד עמו (ועם משורר התהילים) איני משנה מנוסחו וחוזר ואומר: הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים