מוות פתאומי - מוות מיותר - נירה שרמן-סידס ז"ל נפטרה מסרטן המעי הגס. ד"ר לבקוביץ מציע דרכי מניעה

6.3.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

מוות פתאומי - מוות מיותר

אורית פראג, עידית פלך

 

באמצע הקריירה שלה, ללא כל התרעה מוקדמת, התברר לנירה שרמן-סידס, כי היא חולה בסרטן המעי הגס. היא לא עישנה ולא שתתה, תרגלה יוגה, גידלה עם בעלה את שלושת ילדיהם בהרמוניה ובאווירה של טבעיות ופתיחות; נהנתה ממעגלי חברים אוהבים, ועשתה חיל בתחום הקולנוע הדוקומנטרי ובהפקות מורכבות. אישה שידעה לארגן את חייה למופת, ורק קצם של החיים הללו שבר זאת. מותה הגיח באופן שטני ומהיר. הפרידה הייתה קשה

 

נירה שרמן-סידס נולדה בפברואר 1960, ומתה 44 שנים אחר כך מסרטן המעי הגס, ימים ספורים לפני ציון יום הולדתה. היא לא נקברה במושב טל שחר - שבו חיה עם בעלה, אליה סידס, ועם של שלושת ילדיהם: לילי, זוהר ונרי - אלא בקיבוץ להבות הבשן, שם נולדה וגדלה. קברה נמצא לצד הקברים של הוריה, חיה'לה ושמוליק שרמן. רקפות רבות פורחות שם עכשיו. ביום ההלוויה שלה, לפני ארבע שנים, הביאו כל חברותיה עשרות שתילי רקפות וטמנו את פקעותיהן סביב קברה. חלק גדול מהן השתתפו במסע מיוחד להודו, שנירה הצטרפה אליו כבימאית וצלמת; מסע שארגנה טל בשן, מומחית לבניית בתי בוץ בקהילה. קשרי האהבה שיצרה עם הנשים בקבוצה היו מיוחדים במינם, ולפני מותה הן היו באות במשמרות להיות אתה, לשבת לצד מיטתה. "היא גייסה מעגל שלם של חברות סביבה, לתמוך בה לפני המוות", מסבירה ראלי מרגלית, חברתה הטובה.

 

כשחלתה, הייתה נירה בשיא הקריירה שלה. היא עמדה בראש מיזם ענקי - הפקת תצוגות מולטי מדיה למוזיאון "יד ושם" - שעסק לא רק בסרטים אלא בלוגיסטיקה מורכבת שכללה גם מיצגים וכל תצוגה שהייתה כרוכה במולטי מדיה, שעשתה "בהינף יד ובתחושת שליחות", כפי שמתאר זאת אליה, בעלה.

 

לאחר מותה היה צורך לארגן במהירות צוות של חמישה אנשים שיחליף אותה בכך. ממוסד "יד ושם" פנו אליה בעקבות המלצתו החמה של בוריס מפציר, מנהל שירות הסרטים הישראליים, שהתפעל עד מאוד מנירה ומאישיותה המיוחדת. היא הייתה המפיקה האהובה עליו. לצד פעילויותיה אלה, לקחה חלק פעיל ב"סרטי לילי", חברת ההפקות שלה ושל אליה. שניהם עבדו בשיתוף פעולה: אליה ביים והיא ערכה, ואחר כך התערבבו התפקידים. את סרטיהם יצרו יחד, ובנוסף נתנו שירותי הפקה ועריכה לחברות זרות, תחום שבו ממשיך היום אליה לבדו. חלק גדול מהעבודה התנהל מתוך בית המשפחה הקטן בטל שחר, שלצדו מדשאה גדולה מאוד ועץ תות רחב נוף, נותן צל, תוך שהם מגדלים את ילדיהם באווירה טבעית, מוקפים חברים.

 

ללא התרעה

 

למחלה של נירה לא היו כל סימנים מוקדמים. "אם בכלל היו סימפטומים, הרי הם היו כאלה שפירשנו בדיעבד, ולא כאלה שהתריעו כי יש צורך בבדיקה כלשהי", מספר רמי שרמן, ממעגן מיכאל, אחיה של נירה. "יום אחד התנפחו ידה השמאלית והבלוטות תחת בית השחי, והיא הופנתה מייד לאסף הרופא. שלושה שבועות אחרי כן הרופאים הציגו את האבחנה: סרטן המעי הגס מפושט בבטן. היו להם התלבטויות, אם לנתח אותה או לא, כי הייתה חסימת מעיים, או להתחיל מייד טיפול כימותרפי. היא נכנסה לבית החולים ב-1 או ב-2 בספטמבר. בנוסף לטיפולים היא החלה להשתמש גם ברפואה תומכת, משלימה, אך לשווא. היא נפטרה בלילה שבין ה-12 ל-13 בפברואר, חמישה חודשים לאחר גילוי המחלה בגופה".

 

ש: פרק הזמן הזה היא זכתה להקלה כלשהי?

ת: "לאורך כל הזמן הזה היו מעט רגעים של תקווה, אך נירה לא זכתה לתקופת רוגע של התאוששות, של גיוס כוחות חדשים. זה היה תהליך ארוך, שהוביל לירידה הדרגתית אך קבועה בתפקוד היומיומי בעבודה, בחיק המשפחה. בשלב מסוים, בינואר, בהרגשה שאין הרבה מה להפסיד, כי ממילא פתרון לא נמצא והרפואה הרגילה לא הביאה לתוצאות, נסענו לגרמניה, למקום שאליו הגיעו לוחמי השייטת. אבל זה היה מאוחר מדי, פיזית ונפשית".

 

אוטו דידקטית

 

נירה ואליה, איש-קולנוע דוקומנטרי, הכירו בשנת 1987. היא החלה לעבוד בטלעד בתפקיד זוטר. עד מהרה גילו שם את יכולותיה וקידמו אותה, עד שהפכה למפיקה מוערכת בעלת סמכויות נרחבות. "היא הזמינה אותי על בסיס של פרילאנסר, לעשות סדרה של חמישה סרטי טבע, בטלעד, וזאת הייתה העבודה הראשונה שלנו", הוא מספר. במשך תקופה מסוימת עבדה בטלעד, עד שהחברה החלה לפעול כזכיינית בערוץ 2 והיא החליטה לעזוב, כי לא אהבה את האווירה שנוצרה במקום. בדיוק אז נולדה בתם הבכורה לילי, והם הקימו חברה משותפת, "סרטי לילי".

 

"חיי המשפחה שלנו היו מעניינים ומאוד לא שגרתיים. לעתים היינו המון יחד, ולעתים פעלנו בנפרד. וכל הזמן הזה נירה השתכללה בתחום הקולנוע, אוטו דידקטית קלאסית שלמדה בכוחות עצמה את המקצוע. היו לה חושים קולנועיים חדים, והיא ידעה לתרגם את המציאות לשפה קולנועית ואת השפה הקולנועית לשפה המובנת לצופים. כל זה בלי ללמוד לימודים פורמליים.

 

"הסרט הראשון שעבדנו עליו היה 'כאילו סוף כזה', סרט שליווה תלמידי י"ב בבית הספר רנא-קסן," ממשיך אליה לספר. הסרט זכה להצלחה גדולה והוקרן פעמים מספר בערוץ 2, כשהוא מצליח לרגש עד מאוד, כי ברקע שלו עמדה העובדה הקשה על ריבוי החללים, שהיו לבית הספר הזה במלחמות ישראל. הסרט השני שעשינו יחד היה "מבחן האש הנורא". "נסענו שנינו למצרים וצילמנו אותו לבד". הם עשו יחד גם סרט על כת השומרונים, שנקרא "גלימות לבנות וג'ינס כחולים", וסרט על כוח הקסם האפל של "הבלו-הול" בדהב. "במקביל לעבודתנו המשותפת, נירה הוזמנה להפיק הפקות ענק מורכבות, כמו למשל, הפקת שידור מתוך צוללת קטנה במעמקי המים, שהוקרן באופן ישיר בגרמניה, או שידור ישיר לקונצרט של הפילהרמונית במצדה, שהוקרן בכל העולם, מוסיף אליה".

 

ש: הייתה לה אישיות מיוחדת. אני מבינה, שאנשים נטו לשאוב ממנה כוחות.

ת: "כן, היא הייתה ההפך הגמור מדמות המפיקה העצבנית שמעשנת בשרשרת, לועסת מסטיק וחובשת משקפי שמש גם בלילה... הצוותים אהבו לעבוד אתה, כי היו לה רעיונות לפתרונות טכניים, סבלנות, נועם הליכות בשילוב עם היגיון מאוד בריא ועם יצירתיות. היא הייתה מתרגלת יוגה, וסיימה קורס לדולות זמן קצר לפני שמחלתה התגלתה. היא לא עישנה ולא שתתה. דיברנו על הגדלת המשפחה. הכול היה לוקס. לכן, כשזה בא, זה היה מוזר מאוד. אני זוכר שהראינו את הצילומים לרופא קרוב משפחה, והוא הביט בהם ואמר, שיש לה עוד חצי שנה לחיות. הסתכלתי עליו וגיחכתי. אחר כך אמרתי לאחיה, שנירה עוד תרקוד על הקבר של הרופא".

 

לפני כמה שנים, במסגרת פסטיבל מיוחד שערכו בערוץ שתיים לסרטים קצרים, הופיע גם "אימהות", סרט שנירה יצרה וערכה בשיתוף עם סאוסן ג'ובי, מוסלמית מרמלה, הנשואה לעיאן, ערבי נוצרי, שאימו אירית. שניהם בעלים של חברת הפקות פלסטינית בשם smartframe, ואליה מספר, כי הוא ונירה הכירו אותם במסגרת עבודתו, ונוצרה ידידות ביניהם.

 

"היינו נפגשים, יוצאים לאכול יחד בירושלים. ואז במלחמת המפרץ השנייה, הציע מישהו שנירה תעשה סרט על אימהות. היא פנתה אז לסאוסן, והציעה לה לעשות סרט שיש בו סיפור כפול על אימהות משני הצדדים, פלסטינית ויהודייה שהמלחמה זרה לשתיהן. סאוסן צילמה וערכה את הסרט שם, ואנחנו פה, והקטעים המצולמים עברו אלינו. בסצנת הסיום של הסרט נירה באה אל המעבר, ואינה יכולה לפגוש את סאוסן, כי נאסרה עליה הגישה לישראל.

 

ש: ואז הגיעה המחלה.

ת: "ואז התחילו הטיפולים הכימותרפיים. במקביל, עטים עליך כל הידעונים והצפעונים ונותנים לך מיני ריבות בטעם של לווייתנים וקוסמים ומרפאים ונוכלים למיניהם. ובית החולים עצמו גם הוא לא היה שמחה גדולה. אחר כך לקחו אותה לגרמניה והיא חזרה כשהמערכות קרסו. ואז היא אמרה, 'תעשו בי מה שאתם רוצים, רק שלא יכאב, וידעתי שנירה נגמרה לי".

 

קבוצת תמיכה

 

נירה וראלי מרגלית, מוזיקאית, צ'לנית ומלחינה בת קיבוץ גן שמואל, הכירו זו את זו והתחברו במהלך השירות הצבאי. אחר כך נמשכה ידידותן, ומרגלית שעברה לירושלים הלהיבה את נירה לעלות גם היא לירושלים. נירה מצאה עבודה בחברת ההפקות טלעד, בטרם הצטרפה זו כזכיינית לערוץ שתיים.

 

"היא החלה שם כנערת מים או עוזרת של מישהו, ובהמשך התקדמה והפכה למפיקה. הייתה לה יכולת בלתי רגילה להזיז מערכות מסובכות ורבות תחומים; להיכנס לתוך פלונטר ולדעת איפה בדיוק למשוך את חוט ההתרה. בסופו של דבר, הגיעה לשליטה בכל ההיבטים של הפקת סרט. גם צילמה וגם ערכה".

 

ש: את רואה קשר והמשכיות בין החיים שלה ובין דרך ההתמודדות שלה בתקופת המחלה?

ת: מרגלית: "במצב הנורא הקיצוני של סרטן, של מוות הולך ומתקרב, האדם מזעיק לעזרתו את קרוביו, ונירה הזעיקה אותנו והקימה קבוצה. היה חשוב לה שיהיו אתה. זה היה מאוד מעניין. בקבוצה הזאת היו בעיקר חברות בנות, אבל גם כמה בנים, ניצן ורמי אחיה. היינו מגויסות לעזרתה בצורה מוחלטת. ברור לי, שהיא שאבה מהקבוצה הקטנה הזאת, ומהאינטימיות המדהימה שנוצרה בה. ארגנו מעין שיבוץ של סידור עבודה, שאני הייתי אחראית עליו. וזה עבד".

 

ש: מה היא הייתה לך?

ת: "היא הייתה היועצת שלי. היא הייתה נורא חזקה בדברים שאני חלשה בהם. היא אמרה שאני מאוד חזקה בתוכן. אבל אז, בתקופת המחלה שלה, אימצתי לעצמי בתוך המצב הרגשי כל כך והמייאש כל כך את הגישה שלה, שהיא יותר מעשית. מה שעמד על הפרק כל הזמן היה איך מארגנים את מחר. כשנירה החלה להיות רגשית ואובדת עצות, הייתי אומרת לה, אל תכילי את כל הבלגן, תסתכלי על הצעד הבא. השתדלתי לעזור לה בסגנון שלה".

 

ש: איך אתן, החברות, התמודדתן עם המצב?

ת: "כשזה התגלה לא ידענו שהמאבק במחלה אבוד מראש, או שידענו ולא הבנו. למשל, אני לא ידעתי, וכשראיתי שנכנסים לשגרה של מלחמה בסרטן והיא עוברת טיפולים פעם בשבוע, זה התפרש בעיניי כאיתות לעורר אותנו להתקרב אליה. חשתי שאנחנו חייבות להיות קרובות, אבל נורא מהר המצב החל להתדרדר, והיא התייסרה וסבלה מאוד מכאבים פיזיים. אני עברתי תהליך של התקרבות אליה, שגם שינה את פניו בהדרגה. בהתחלה הרגשתי שאנחנו כמו אחיות, אבל ככל שהמחלה החמירה הרגשתי שהיא הבת שלי. התחלתי להגיד לה "מתוקה שלי" וללטף אותה.

 

ש: זכית להיפרד ממנה?

ת: "כן. הרגשתי שהפרידה האמיתית בינינו הייתה יומיים וחצי לפני מותה. ואז גם הרגשתי שהתפקיד שלי הסתיים. כשהיא מתה, אליה התקשר להגיד לי לבוא לבית חולים. נכנסתי וראיתי אותה מתה. היא נראתה די שלווה, וזה עשה לי טוב. קשה ככל שזה היה, לידה הרגשתי הכי נוח. תמיד הרגשתי לידה הכי נוח שאפשר. לכן לא עייף ולא הרתיע אותי להיות אתה בבית החולים. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. בחג השבועות הקמנו לזכרה בטל שחר ספסל מבוץ. טל בשן ניצחה על הבנייה שלו, והוא מקושט ויפה. כולם בירכו אותו, שכמה שיותר זוגות יתיישבו עליו כדי להתנשק".

מוות מיותר

עידית פלך

סרטן המעי הגס הוא המחלה הממארת השנייה בשכיחותה בקרב נשים וגברים בישראל, לאחר סרטן הריאות המוביל ברשימה. למרבה האבסורד, שיעור הנשים המתות מסרטן המעי הגס גבוה יותר משיעור הנשים שנפטרות מסרטן השד. הנתונים מבהילים: כל יום מתים בישראל כחמישה חולים ממחלה זו, ובכל יום מתבשרים כעשרה אנשים כי לקו במחלה. רובם מתים בתוך כחמש שנים. כמה חבל. כמעט את כל מקרי המוות הללו ניתן למנוע. בקלות. סרטן המעי הגס, הפוגע באנשים במיטב ימיהם, אינו שולח כל סימן מקדים או אותות אזהרה, ולרוב, הגילוי מגיע מאוחר מדי.

 

ד"ר שלמה לבקוביץ, מנהל "שמיר" - מידע רפואי לתועלת הציבור, מוביל את המאבק לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס בישראל, ולוחם להכנסת בדיקת הקולונוסקופיה לסל הבריאות. המטרה העומדת לנגד עיניו היא הורדה דרמטית של עקומת מקרי המחלה בארץ. זה מה שקורה כיום בארצות הברית. שם רואים תוצאות מעודדות ביותר. לבקוביץ, 53, נשוי ואב לארבעה ילדים, יליד תל אביב, גר בקריית טבעון. הוא בוגר בית ספר לרפואה בטכניון, אך לא עסק ברפואה. מייד בתום לימודיו, לפני כשלושים שנה, פנה למחקר, לפיתוח ולהמצאה של מכשירים רפואיים. זאת, משום שכאיש חיל האוויר לשעבר התחום הטכני קסם לו.

 

ההליכה על קו התפר שבין הרפואה להנדסה מרתקת אותו, וזה שנים שהוא עוסק בייעוץ לחברות העוסקות בפיתוח רפואי. אל תחום הגסטרונומיה נחשף לפני שנים מספר, לאחר שקודם לכן פעל בארצות הברית בתחום הקרדיולוגיה, בפיתוח לב מלאכותי.

 

בארץ היה ממקימי חברת GIVEN העוסקת בפיתוח גלולת מצלמה, שנבלעת על  ידי הנבדק ומצלמת את הנעשה בתוך מערכת העיכול שלו, עד ליציאתה מחוץ לגוף באופן טבעי. בנסיעותיו הרבות בעולם ובמפגשיו עם מאות רופאים נוכח לדעת, שהמחלה הדרמטית ביותר במערכת העיכול היא סרטן המעי הגס.

 

ש: מהו בדיוק המעי הגס ולמה דווקא הוא נפגע?

ת: "המעי הגס הוא הקטע האחרון של המעי. מטר וחצי של מעי "מזוהם", שכמעט כל מחלות מערכת העיכול מתרכזות שם. אנחנו לא יודעים להגיד למה, אך העובדה ידועה."

 

ש: ואתה טוען שזהו סרטן מיותר?

ת: "כן. בניגוד לשאר הסרטנים, את הסרטן הזה ניתן למנוע ב-90% מהמקרים. לא לטפל, לא לרפא, אלא למנוע, וזה מה שמניע אותי במאבק".

 

ש: מה פירוש למנוע?

ת: "מי שייבדק בבדיקת קולונוסקופיה אחת לעשר שנים, החל מגיל חמישים ויימצא בריא, יוכל לסמן P וב-99% מהמקרים יש לו עשר שנים שקטות קדימה. אנחנו מדברים על בעיה שיש לה פתרון. פשוט מיותר למות היום מסרטן המעי הגס".

 

ש: אם זה כל כך פשוט, מה הבעיה?

"הבעיה טיפשית ומרגיזה ומקוממת, ואינה קשורה לכסף. זו פשוט הזנחה פושעת של משרד הבריאות. שרי הבריאות מתחלפים חדשות לבקרים, ולא קם שר בריאות שיוביל את המערכה, כי כל אחד שמשמש בתפקיד זה יודע, שכשאשר יגיעו התוצאות החיוביות של המאבק, לא הוא, אלא הבא בתור אחריו יקטוף את פרי ההצלחה".

 

ש: מה צריך שר הבריאות לעשות?

ת: "צריך להכניס את הקולונוסקופיה כבדיקת סקר במסגרת הרפואה המונעת. צריך לאלץ את קופות החולים לרדוף אחרי המטופלים, ולא לחכות שהם יגיעו לבד להיבדק. צריך לנהל מסע תעמולה בסדר גודל של הקמפיין "אם שותים לא נוהגים", כדי להחדיר לציבור את המודעות לבדיקה ולחשיבותה המכרעת במניעת המחלה".

 

ש: אז בכל זאת נכנס לתמונה העניין הכספי.

ת: "לא. למרבה האבסורד, קופות החולים עצמן הבינו את הפרדוקס הטראגי, וחלקן (מכבי, מאוחדת) עורכות את הבדיקה חינם למי שמבקש. עלות הבדיקה, במחירון, למטופל היא 1,100 שקל. לקופת החולים עולה הבדיקה 600 שקל בלבד. עלות הטיפול בחולה אחד בסרטן המעי הגס, לקופת החולים, עומדת על 350,000 שקל! לכן, יש קופות שכבר עשו את השיקול הכלכלי, ומעדיפות לערוך בדיקות חינם ולמנוע את המחלה, מאשר לטפל בה מאוחר יותר. הבעיה היא, שהציבור לא יודע את העובדות, וכאן צריך להיכנס משרד הבריאות לתמונה. כיום נבדקים בארץ שניים עד ארבעה אחוזים מכלל המבוגרים מעל גיל חמישים. זהו מספר אפסי".

 

ש: ומה בדבר הבדיקה לגילוי דם סמוי המקובלת היום?

ת: "זו בדיקה שטוב יותר לעשותה מאשר לא לעשות כלום, אך ברוב המקרים כשיש דם בצואה, זה כבר שלב מתקדם של המחלה. לא ניתן להשוות את ערכה לחשיבות של בדיקת הקולונוסקופיה, שמזהה את האפשרות לחלות במחלה ולמנוע אותה לחלוטין".

 

ש: מהי בדיוק בדיקת הקולונוסקופיה, ומדוע היא מעוררת רתיעה בציבור?

ת: "קולונוסקופיה היא בדיקה חודרנית הנעשית בטשטוש, ללא כאב. הרופא מחדיר דרך פי הטבעת צינורית דקה, שבקצה שלה מצלמה זעירה, ומנווט אותה דרך המעי הגס. הבדיקה נמשכת כ-20 דקות, ובמידה שהרופא נתקל בדרך בפוליפ, הוא פשוט מוריד אותו בעזרה פינצטה, והנבדק אינו מרגיש כלום. הפוליפ התמים הזה, אם אינו מוסר, עלול לגדול בקצב אטי, כמילימטר בשנה, ואז מסיבה שאינה ברורה, אצל חלק מהאנשים יתחיל לדמם ויהפוך לסרטני. לעומת זאת, אם יוסר, תימנע המחלה. לאחר הבדיקה הנבדק נשאר להשגחה כחצי שעה ומשוחרר לביתו".

 

ש: נשמע פשוט. אז למה הציבור לא מציף את המרפאות?

ת: "כיוון שמדובר בנושא שלא נעים לדבר עליו. אצל חלק מהאנשים יש מחסום פסיכולוגי מלהתעסק באזור פי הטבעת. אז נכון, זה מגעיל ומעצבן ומביך, הכול מובן, אך אדם בוגר צריך להבין את החשיבות ולהתעלות מעל אי הנעימות. גם ההכנה לבדיקה, הכוללת שתייה של חומר מרוקן מעיים, גורמת רתיעה. כמו כן, הנסיעה לרופא והזמן שהולך לאיבוד גורמים גם הם לאנשים לוותר על הבדיקה ולהסתפק בבדיקה לזיהוי דם סמוי. אני מאמין, שאנשים - לו רק היו מודעים להבדל בין הבדיקות, הבדל בין חיים למוות, לא פחות ולא יותר - היו מגיעים יותר להיבדק".

 

ש: ואם יבואו? קופות החולים ערוכות לכך?

ת: "בהחלט כן. מערך הרפואה הגסטרונומי בארץ יכול לעמוד בכך. ההנחה היא, שאם תהיה היענות של חמישים אחוז מהציבור מעל גיל חמישים, הרי שהדבר יסתכם בכ-40,000 בדיקות לשנה, תוספת של ארבע בדיקות לרופא, לשבוע. בהחלט משהו שניתן לעמוד בו במערך הקיים".

 

כל רופאי הגסטרו בארצות הברית ממליצים על בדיקת הקולונוסקופיה כבדיקת סקר מועדפת. מספר הבדיקות שם מאז אישור הקונגרס ב-2002 עלה באופן דרמטי, והם מתקרבים ל-40% נבדקים מכלל האוכלוסייה, כ-14 מיליון בדיקות לשנה, כשהתחזית היא 20 מיליון בדיקות עד שנת 2020. ואכן, בארצות הברית הצליחו לכופף באופן משמעותי את עקומת התמותה מהמחלה. מדינות באירופה - כמו: גרמניה, פולין, איטליה, לוכסמבורג ועוד - כבר מפעילות תוכנית לבדיקת סקר.

 

בישראל הוגשה הצעת חוק פרטית ביוזמת ח"כ דוד אזולאי מש"ס וח"כ יצחק גלנטי מהגמלאים, שניהם חברים בוועדת הבריאות של הכנסת, שנרתמו למאבק להכנסת הבדיקה לסל הבריאות.

 

בציבור ידוע יותר מאבקם של החולים לקבלת את תרופת ה"אווסטין", אך למרבה הצער, תרופה זו יכולה רק להאריך חיים ולא להציל או למנוע את המחלה.

 

לבקוביץ נחוש להמשיך במאבק עד לסיומו המוצלח, ואת כל כולו הוא מקדיש כעת רק לנושא זה. "ילדיי אומרים כבר שנים, שאבא מתפרנס מחרא", הוא אומר בחיוך.

הוא קורא לאחיות המרפאות בקיבוצים ובמושבים להירתם למאבק, ומדגיש עד כמה חשוב שכל אחת במרפאה ביישוב שלה תעלה את המודעות ותקרא לחברים לעבור את הבדיקה, תסביר, תעודד ותדחוף אותם לנהוג כך.

 

המעוניינים ללמוד ולהכיר את בדיקת הקולונוסקופיה, ולקבל תשובות לכל השאלות מוזמנים להיכנס לאתר www.shamir ניתן גם להזמין תור לבדיקה דרך אתר זה. 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים