את שרצתה להגיד - נעמה מגרי"ל מספרת על 4 סבתותיה, שהנחילו לה את האהבה למטבח

6.3.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

את שרצתה להגיד

נעמה מגריל

.

נעמה מגרי"ל מספרת על ארבע סבתותיה, שהנחילו לה את האהבה למטבח. "כל אחת מהן הגיעה ממקום אחר. אחת ממקום של מסורת ואחת ממקום של רעב; אחת שדמעות של שכול זולגות מעיניה לתוך התבשיל ואחת שמתייחסת לבישול כאל אמנות. אבל כולן כאחת בישלו ממקום של נתינה ושל אהבה. בישול שמביע רגש ובא במקום מילים, לפעמים במקום חיבוקים, במקום הבן שנפל, ולהבדיל, במקום הבעל החי לו בעולם משלו. במקום קרבה רגשית בלתי אפשרית ובמקום כל מה שיכלה להיות והחיים לא נתנו לה". 

 

ארבע סבתותיי יחד, בתערובת בלתי הגיונית, עשו את שלהן והנחילו לי את האהבה למטבח. הריחות, הטעמים, המגע הישיר עם האוכל, הסיר, המים הזורמים בכיור; התבלינים, הצבעים, מגבות הידיים הבלויות מרוב שימוש וכביסות, דמעות חיתוך הבצל, הריכוז והשקט הנפשי, הפורקן שבא אחרי... אבל יותר מכול: יצירתיות וחופש. חופש בלי סוף.

 

במטבח אני ממציאה את החוקים ומחליטה מתי להפר אותם. במטבח אני אדון לעצמי, עושה ניסויים, שוכחת ומנסה שוב ושוב, וחוזר חלילה. העיקר לעשות, ליצור, לערבב, להוסיף ולגרוע, לקלקל ולזרוק, להתחיל מהתחלה, לאכול, לירוק, להריח, לנשום ולהרים פתאום את הראש ולהיווכח שחלפו עברו חמש שעות; ללכת לישון ולדעת שתכולת הסיר תישמע לי, תתחבר ותתערבב כמו שציפיתי, תתרכך ותתבשל. האש תעשה את העבודה בזמן שאני אישן. וכשאקום אמצא כי היצירה הושלמה לתפארת, ומחכה לי על הכיריים. זהו. לכבות את האש. להניח לתבשיל להצטנן. לטעום. להכניס למקרר ולהירגע. המקרר מלא, הלב מלא. עכשיו יש מה לתת.

 

את זה למדתי מכל ארבע הסבתות. כאילו תיאמו זאת ביניהן, נולדה כל אחת מהן בארץ אחרת, למשפחה עם מסורת קצת אחרת, דוברת שפה אחרת. כל אחת מבשלת באופן אחר, שנובע מהמקום האחר, שכל אחת מהן הגיעה ממנו. זו ממקום של מסורת וזו ממקום של רעב; זו שדמעות של שכול זולגות מעיניה לתוך התבשיל וזו שמתייחסת לבישול כאל אמנות. אבל כולן כאחת בישלו ממקום של נתינה ושל אהבה. בישול שמביע רגש ובא במקום מילים, לפעמים במקום חיבוקים, במקום הבן שנפל, ולהבדיל, במקום הבעל החי לו בעולם משלו. במקום קרבה רגשית בלתי אפשרית ובמקום כל מה שיכלה להיות והחיים לא נתנו לה".

 

לכל אחת מסבתותיי סיפור חיים מרתק ונוגע ללב, וכל אחת מהן מכניסה אותי לעולם שלם: שפות, ריחות, טעמים, צבעים, רגשות מקצה לקצה, געגועים בלי סוף וחיבור קוסמי חזק ממני לעבר שלי, של משפחתי, של העם שלי, של סביבתי ואולי של איזו היסטוריה רחוקה, של עולמות אחרים, שם אין התחלה ואין סוף והכול סובב במעגלים.

 

הראשונה: סבתא שמחה - שמחה מזרחי ירושלמי

 

שמחה היא סבתי מצד אמי. כשנפטרה, בת 62 בלבד, הייתי רק בת שתים-עשרה. אף פעם לא ראיתי אותה כבוגרת, אף פעם לא דיברתי אתה כבוגרת, כאישה לאישה. לצערי, גם לא הספקתי ללמוד ממנה די. דומה, שמה שעבר ממנה אליי הגיע בדרכים שונות ומסתוריות.

סבתא שמחה היא הצברית היחידה מכולן. ילידת ירושלים. סיפור חייה ומותה המרתקים והטרגיים הוא חלק בלתי נפרד מחיי, טבוע בי עמוק, וכולל מחלה תורשתית קטלנית, שאף הורישה לחלק מילדיה ומנכדיה. השכול פקד אותה כשאיבדה בת ובן במלחמות ישראל; הבת, רותי, הייתה בת עשר ונרצחה בפרעות בירושלים. הבן, אברהם, התגייס בן שבע-עשרה לצה"ל ונהרג בשייח-ג'ראח במלחמת השחרור. בן זוגה לחיים נבחר עבורה בדרך ייחודית: בהיותה רווקה צעירה היא נישאה לגיסה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, על מנת לגדל גם את ילדיו, ילדי אחותה שנפטרה.

הסירים של סבתא שמחה היו תמיד מלאים. כל אחד מבניה וגם בנות זוגם, שהיו קופצים לביקור ללא התראה מוקדמת, מצאו אצלה את המאכלים האהובים עליהם: קובה עם במיה וקובה "שוונדר" (סלק), חמצמצה וסגולה; קובה ברוטב קישואים וממולאים. לכל אחד סיר המטעמים שלו. שמחה בישלה מגיל צעיר מאוד, וקרסוליה היו נפוחים תמיד ורגליה כואבות בשל העמידה הממושכת במטבח. בעת הבישול הייתה כורכת מטפחת סביב צמותיה הארוכות הלבנות.

 

הסבתא השנייה: שרה טיקוצקי מגרי"ל

 

^שרה הייתה סבתי מצד אבי שנפל במלחמת ששת הימים, בגבעת התחמושת. שרה נולדה בכפר קטן ליד ביאליסטוק, פולין של תחילת המאה העשרים. מיום שאני זוכרת את סבתא שרה היא הייתה אם שכולה, ואחי ואני מילאנו מאז ומתמיד את החלל הנורא שנפער בלבה כשאיבדה את בנה.

הימים היו ימי צנע כשגידלו היא וסבי, משה, את שלושת בניהם. לא פעם סיפרה לי איך הייתה מחלקת את הביצה האחת שקיבלה בין כל הילדים. שרה, פולנייה אמיתית ולא מפונקת כלל, ידעה להסתדר עם מה שיש. היה חשוב לה שיידעו שהיא "בעלעבוסטע" אמיתית, כלומר: בית נקי, ילדים מסודרים ומחונכים, שלחייהם הוורודות מבריאות מעידות כי הם זוכים לקבל אוכל טוב.

שעות היינו יושבים אצלה במטבח, אחי ואני. היא הייתה מספרת על אבא שלנו, הג'ינג'י השובב, ותוך כדי זה עורמת על מגש לביבות מטוגנות. אנחנו בזקנו עליהן סוכר ואכלנו עד האחרונה שבהן. כתוספת היינו שותים לפחות ליטר של מיץ עגבניות שריסקה ביד והוסיפה לו, איך לא... חצי קילו סוכר...

את השניצלים שהכינה אכלנו בלי סוכר, אבל עם הרבה פירה. מטרתה הייתה אחת: להאביס את הנכדים. כשהיינו חוזרים הביתה, לקיבוץ, שאלה, נו? איך הילדים? הבריאו, נכון? תראו את הלחיים, תראו את הפולקע'ס...

סבתא שרה הייתה בשלנית מעולה. לשבת הייתה מכינה חמין עם קיגל, ואופה עוגיות "מענדעלברויט", קשות ויבשות, כנהוג בפולניה. לפעמים, היינו מקניטים אותה ואומרים, שכאשר תיגמר התחמושת, נזרוק על האויב כמה מהעוגיות שלה.

מדי שנה בשנה היינו נוסעים ביום ירושלים לבית הקברות בהר הרצל, וסבתא הייתה מביאה אתה לשם כריכים, פירות, ירקות, שתייה ועוגות.

מעולם לא שמעתי אותה אומרת שהיא אוהבת אותי. בעצם, מעולם לא שמעתי אותה אומרת למישהו שהיא אוהבת אותו. את אהבתה הביעה בתבשיליה.

 

הסבתא השלישית - רחל גוטפרוינד ידידיה

 

סבתא רחל אימצה אותי, כשם שבנה אילן אימץ אותי בהיותי בת חמש בערך. היא קיבלה אותי כמו שקיבלה את כל נכדיה לפניי ואחריי: במטבח. החדר הקטן, החם והיפה הזה היה עולם ומלואו. הדבר הראשון שבלט במטבחה היה החלון הגדול שמעל לכיור, שנשקף ליערות הכרמל ולגינה הקטנה והמטופחת. המטבח היה שטוף אור וגדוש בחפצים, שכל אחד מהם יצירת אמנות בפני עצמה.

רחל הקפידה על כל פרט במטבח האוסטרו-הונגרי שלה, ואת מאכליה יצרה ביד אמן. הכול עשתה במו ידיה.

הכול בחרה בקפידה, ניקתה, ליטפה, חתכה, בישלה ותיבלה, ואף תפרה בחוט ובמחט.

בשעה שש בערב הגישה את הארוחה לבעלה, סבא יונה, ששב מן העבודה. לצד הצלחת וכלי האוכל האחרים הייתה מניחה מפית בד צחה, מעומלנת ומגוהצת. היא לא גדשה את הצלחות יתר על המידה, אך מעולם לא נשארת רעב.

כשאני עוצמת את עיניי היום, במרחק של כמעט ארבעים שנה מאז, אני עדיין רואה בעיני רוחי את כבד העוף על המחבת, את המרק הצח מתבשל, את ה"גולגעלעך" (בצקניות) המפורסמים שלה, את החמוצים מעשה ידיה, את השניצלים הקטנים שכמותם לא טעמתי מעולם ואת המטבח הנקי, המצוחצח, שאורו כמעט מסנוור, כמו בחלום. וסבתא רחל עומדת בו לבושה במיטב בגדיה, מטופחת ואלגנטית כאילו היא ניצבת על במה ובידה שרביט. מנצחת על תזמורת. עוד רגע ייכנס הקהל והקונצרט יחל.

 

הרביעית: סבתא שמחה אהרוני

 

שמחה זו, אם בעלי, היא בעצם הסבתא של ילדיי. כמו את כל סבתותיי, גם אותה הכרתי במטבח. לשמחה שלושה בנים, ואף לא בת אחת להעביר לה את סודות הבישול. היא גדלה בבגדד של אמצע המאה הקודמת, בת למשפחה אמידה שחיה בבית בן כמה קומות, שמשרתות ועוזרות סייעו בניהולו. כשעלתה לארץ והתחתנה השתנו חייה כליל. באין לה בת להשיח עמה, זכיתי אני לשמוע ממנה סיפורים רבים: על ילדותה המאושרת, על אמה ועל אחיותיה, על העלייה לארץ, על חיי הנישואין הקשים, על הבדידות המוחלטת שלה הורגלה ועל הנחמה שמצאה במטבח.

שמחה לא מבשלת מתוך מתכון כתוב כלשהו. כשאני רוצה ללמוד ממנה, אני חייבת לעמוד לצדה "ולראות בעינכ", כמו שהיא אומרת לי. "מלח את שמה ככה", היא מראה את קצה אצבעה. "קמח כמה שתופסת". "זה שמים במחבת כזאת" "זה בסיר קטנה". הכול מתוזמר להפליא. כשאני אוכלת, היא שואלת "נו? איך? טעים לך, בדאלק?" תמיד כשאני אוכלת את המאכלים האלה, אני חושבת במבטא עיראקי כבד.

 

ואני... מה אני ומי אני? ראיתי בעיניי, שמעתי את רחש הבישולים באוזניי, הרחתי, טעמתי ומיששתי במו ידיי. הסבתות שלי חיות בתוכי. כשאני במטבח אני תוהה, אם אני מבשלת מתוך געגועים, או כדי למלא חסכים, חורים שחורים, ואולי דווקא כאמנית קפדנית יוצרת. האם אני מאוהבת?

 

אני מתגעגעת לסבתותיי היקרות, וחושבת עליהן לעתים קרובות. הלוואי שהייתי מקדישה זמן רב יותר לשיחה עמן. הלוואי שיכולתי לשוחח אתן יותר כבוגרת, כאם; להקשיב להן ולשמוע את רחשי לבן, להיות שותפת סוד וחברה, אישה לאישה, בשלנית לבשלנית.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים