מכתבים למערכת "הדף הירוק"

מכתבים למערכת "הדף הירוק"

  

תחום החינוך חשוב מדי

אברמלה פרנק, גן שמואל

 

בתגובה ל"תלונות נגד מנהל בי"ס גוונים", 21.2

 

"במקום ששם עף הרבה בוץ משהו עלול להידבק בך" (אמרה עממית).

לדאבוני, אירועים קשים בבית ספר גוונים של המועצה האזורית מנשה, בחודשים האחרונים, יצאו לעיתונות. באורח פלא קורה שאני - בשנת שבתון - משחק תפקיד מרכזי בכתבתו של נחמן גלבוע העוסקת בבית הספר. הכתבה - שמסיבות מובנות לא רציתי לקחת בה חלק - מלאה מסתורין ואעסוק בו מעט. עם זאת, לא הייתי נדרש לתגובה לולא היה תחום החינוך כה חשוב, ואי לכך הצורך לנתקו ככל האפשר מ"משחקים פוליטיים" זרים. וזהו בקצרה סיפור המעשה: בסוף שנת הלימודים הקודמת יצאתי לשבתון מתוך כוונה שלא לשוב לניהול גוונים. חשבתי לעצמי ש-11 שנים (לא קלות...) הן זמן ראוי ויש מקום לרענון. כיון שצוות ביה"ס גילה דאגה רבה לגבי ההמשך, הבטחתי שאם תהיה בעיה קשה - ויפנו אליי - אשקול בכל זאת לחזור. "חברים בגן שמואל ובקיבוצי המועצה תולים את הסיבות למתיחות בגוונים באישיותו ובהתנהגותו של פרנק", כותב גלבוע. מי בגן שמואל (אני יודע דווקא על עמדות אחרות של חברים בגן שמואל)? אילו קיבוצי מועצה (בגוונים לומדים, בנוסף לגן שמואל, תלמידים מכפר גליקסון ומרגבים. האם משם אמרו את הדברים לכתב?) מהי "אישיותו והתנהגותו של פרנק", שהצליחה להפיק ככה את המתיחות בגוונים? "הלו, זה עיתון?" זוהי כתיבה רכילותית ברמה שאפילו מקומון קיבוצי צריך להישמר ממנה.

די מוקדם, עם כניסתו של המנהל החדש, החלו לצוץ קשיים. באופן לא מפתיע, אנשים שהיו קשורים לקשיים הללו והיו בלתי מרוצים - פנו אליי. לא השארתי בביה"ס "אנשים נאמנים לי" (כלשון הכתבה), כי המורים בבי"ס גוונים אינם "קבלני קולות", לא שלי ולא של אחרים. מדובר באנשים בעלי יכולות גבוהות, עצמאים ודעתניים, שלא היו מרוצים מן ההתנהלות החדשה. יש להניח שיש כאן גם מרכיב (קטן? גדול?) של קשיי הסתגלות לשינוי. לא נקטתי עמדה, אלא במקרה אחד כשניסיתי ליזום תהליך גישור מול המנהל החדש, כדי להביא לרגיעה.

למותר לציין, שלא אני הייתי אמור לנהל את התהליך הזה.

לשיאים חדשים מגיעה הכתבה בדיווח על "ההטבות החריגות" שניתנו ל"נאמנים של פרנק". לא בכדי, הכתב אינו מביא כל פרטים מעבר לרכילות, כיוון שאין לו - ולא יהיו. יש מקרה אחד שכדאי לספר עליו: הקציתי 11 שעות שבועיות לרכזת החינוך הערכי בביה"ס, משום שחשבתי שהתחום הוא מרכזי לעבודתנו החינוכית ומשום שהיא הצדיקה כל שעה ודקה שניתנו לה. המנהל החדש רצה לקצץ בשעות הללו, ועל רקע זה (גם כן) נוצרה מתיחות.

אלה "ההטבות החריגות".

במהלך התקופה המשברית היו אליי פניות רבות, כולל ממשרד החינוך, לחזור לניהול, שאותן "שכח" הכתב (שבוודאי יודע!) לציין. הבהרתי, שאבחן את הנושא אם תהיה פנייה מסודרת. זו לא באה, ולכן אמרתי לכתב שכנראה לא אשוב.

אני מתנצל בפני הקוראים על שייגעתי אותם בדברים נטולי חשיבות ציבורית כאלה, אבל אני סבור שהם צריכים לדעת כיצד עובד עיתונאי שמביא להם ידיעות מדי שבוע. אני מקווה בעיקר, שהצלחתי להעביר לקוראים את המסר החשוב באמת, שחינוך אינו "שוק פוליטי" ועלינו לשומרו ככל האפשר מלהגיע לשם.

עיתונאים - בדקו אותנו בזכוכית מגדלת

 דורון ליבר, מצר

 

בתגובה ל"תלונות נגד מנהל בי"ס גוונים", 21.2

 

שלושה חודשים מאז הבחירות לראשי המועצות האזוריות ובמוא"ז מנשה, כפי שגם מדווחת העיתונות הקיבוצית, מאוד לא שקט. הסיבה לכך היא שראש המועצה שזכה בבחירות ברוב זעום, לא הפנים, לדעתי, את מה שכמחצית הציבור במועצה ניסה לומר לו. יתרה מכך, אני חושש שדפוסי עבודה מגונים ממשיכים להתקיים.

קחו למשל את נושא הרכב הוועדות, הניסיון להכתיב הרכב,שכלל את תומכיו בלבד, לא עבר בניסיון הראשון, אך בניסיון השני הצליח.

אני שואל את חברי מליאת המועצה, האם הם שלמים עם נוהל בחירת הוועדות? האם ראו את הצעתו של ראש המועצה בזמן ישיבת המליאה או לפניה? האם נכון שנושא כה חשוב עלה לדיון רק בסוף הישיבה לאחר מספר שעות דיונים, כאשר כולם היו כבר מותשים ומפוהקים, או שמא היה זה בראש סדר הדיונים? האם הם מרוצים ושלמים עם ההצעה שאושרה? לצערי, את השאלות הללו אני שואל לאחר מעשה, אך יש מקום לתהות מהו המנגנון לבחירת סגן ראש מועצה. האם העובדה שיש היום פיצול בין המושבים היא אמתלה טובה לזרוע סכסוך וריב, במקום   לגבש הסכמה? מהו ההליך הראוי?

אני מצפה ממנהיג ציבור, הרגיש להלכי הרוח בציבור, לחבק את המועמדים השונים ולא לדחות את מחצית הציבור מעליו. במועצה האזורית משגב, למשל, פוצל תפקיד הסגן בשכר לשניים וקיבלו אותו ערבי ויהודי, חצי בחצי. במועצה האזורית מטה אשר הייתה התמודדות דמוקרטית על תפקיד הסגן, מדוע לא ייעשה כן במועצה האזורית מנשה? הרי אנו חיים כאן בכפיפה מוניציפאלית אחת קיבוצים, מושבים וכפרים ערביים. האם לא מין  הראוי שיהיו לנו נציגי ציבור המקובלים על הרוב ?

בקדנציה הרביעית שלו, עם רוב זעום של 144 קולות, על ראש המועצה לכבד את ציבור התושבים שלא תמך בו, אך מרגיש כבעל זכויות במועצה שיש להתחשב בדעתו. בחירות אינן תחרות ספורט שבה יש רק מנצח אחד. במשחק הדמוקרטי הזה השתתפו אלפי תושבי המועצה, ועל ראש המועצה להקשיב ולהתחשב במיעוט הגדול שלא תמך בו, ולתת לו ייצוג של ממש במוסדות המועצה.

אני מקווה שהעיתונאים ימשיכו לבדוק אותנו בזכוכית מגדלת, ולא ייתנו לנו מנוחה.

השמאל שאינו שמאל ציוני

משה מאירי, בית השיטה

 

בתגובה ל"סילוף עובדות זדוני" 14.2

 

אם אני לא טועה, כבר מזמן, אם בכלל, לא הופיעה בעיתונות הישראלית הכתובה, כתבה כל כך אמיתית וחשובה ובעיקר אמיצה. אמיצה, מכיוון שנכתבה בעיתון שנחשב כחלק מהשמאל הישראלי, זה שמגדיר את עצמו כשמאל האמיתי, השפוי וכדומה, אך כבר מזמן איננו שמאל ציוני, אלא הולך ומתדרדר בעקבות ה"פוסט-ציונים" למיניהם, והופך את מה שהיה פעם השמאל החלוצי-ציוני לבדיחה עצובה, חסרת כל השפעה וחשיבות במדינה.

לעצם הכתבה אין הרבה מה להוסיף, כי כל מילה שבה אמת לאמיתה. חבל שרשימה חשובה כזאת צריכה להופיע באיזה עיתון נידח למדי, ולא בעיתון גדול יותר, כמו למשל "העיתון לאנשים החושבים", שהפך כבר מזמן לביתם של כל שוללי הציונות באשר הם, ובעיקר של אנשי האקדמיה, בייחוד התל אביבית, שמה שהם יודעים זה רק להוציא לרעה את שמה של מדינת ישראל ברחבי העולם.

אפשר כמובן לשאול היכן נמצאת מערכת ההסברה הישראלית, שלא השכילה להראות לעולם, שהפליטים האמיתיים היחידים בארץ ישראל הם אותם היהודים שגרו במדינות ערב עד שנת .1948 הם אלה שגורשו בכוח ורכושם הופקע, ולא אותם ערבים שנמלטו במהלך המלחמה שהם יזמו, ואם חס וחלילה היו מנצחים בה, לא הייתה קיימת בכלל בעיית פליטים.

אפשר גם להוסיף, למשל, את ההתנגדות המוחלטת של כל הפלסטינים הערבים להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולדרוש שתהיה מדינת כל אזרחיה,שזה שם קוד להרס המדינה, ועוד אינסוף נושאים.

האיש נותן את כל לבו

רותי מינצר, מרחביה

 

בתגובה ל"מכתב גלוי לגברי ולוולולה: החזירו את אבישי טבת" 7.2

 

בסבלנות רבה חיכיתי ועדיין אני מחכה בציפייה גדולה לריאיון פרידה, שאני מקווה ומאחלת לכם שתערכו עם אבישי טבת, כי מגיע לו. מגיע לו הרבה יותר על ימים, לילות ושנים רבות שהסתובב ברחבי הארץ הקשה שלנו, עמוסת החיילים הנפגעים, ההורים השכולים, המשפחות המודאגות, הי"בתניקים המתגייסים לצה"ל. הוא סובב בארץ ונתן את כל לבו, מסירותו ואהבתו להרגיע, לעודד, להיות איתם איתנו, ללא תמורה.

ועכשיו כשסיים ונפרד, כל מה שנתתם אתם היה מכתבי פרידה ממנו במכתבים למערכת שלכם, והמה מכתבי הורים שכתבו את הכאב ואבישי היה שם לצדם וממשיך להיות גם כשכבר סיים את תפקידו ופינה את המשרד.

ואיפה התודה? לא רק שלכם אלא גם של המערכת המשרדית שעבורה ובתוכה פעל. רק ביקורת שמעתי עליו, והוא בצניעותו הרבה לא רצה לדבר על כך איתנו, ההורים השכולים, כדי לא להכאיב ולכאוב.

בשיחה עם עובדת סוציאלית ממשרד הביטחון בטבריה שמעתי ממנה, שהאיש ראוי לכבוד ציבורי. ואיפה אתם? ואיפה אתם? איפה הקבה"א? איפה התנועה הקיבוצית על מנהיגיה, פקודיה ונושאי דגלה?

אולי אני מתפרצת לדלת פרוצה, אולי ניסיתם ואבישי סירב. וכן, זה ממקום של צער וכאב על כך שאיש מופלא כמוהו מזוכה במילה טובה מעל דפי העיתון הרשמי של התנועה.

צר לי ואני עדיין מצפה ומקווה למילים טובות ופרידה ראויה כי מגיע לו ולכולנו.

החברה חטובת האיברים

אברהם יסעור, מרחביה

 

בתגובה ל"אני ואתה נשנה את העולם" גיליון לכבוד בובר, 7.2

 

זה היה רעיון גדול להקדיש מקום נרחב למרטין בובר במלאת 130 שנה להולדתו.

הסיפורים שקיבצתם מאלפים וידועים, וחבל שבכלל לא התייחסתם לרלוונטיות של רעיונותיו למאה שלנו. אפשר פשוט להזכיר לפחות את שלושת הפרסומים הבאים: כאן ועכשיו, בהוצאת מרכז מרטין בובר 1982, בובר הקיבוצי והרעיון השיתופי (100 שנה להולדת בובר), הוצאת המרכז האוניברסיטאי הקיבוצי באוניברסיטת חיפה, ובובר - ייחוד וחברותא, בהוצאת המרכז האוניברסיטאי בחיפה.

ומעניין גם הפירוש לאמרתו של בובר, ש"הקיבוץ הוא אי כשלון למופת". אורית פראג מזכירה את הצורך שמציין בובר ליכולת לומר "אתה" לאדם מוכר, לעומת התרחבות התהומות שבין אדם לאדם, באכזריות ובשתלטנות. בובר היה ער מאוד לתחום החברתי, וראה כרצוי וראוי את "החברה חטובת האיברים" (חברותא) לעומת התעצמות היסוד הפוליטי (עוצמה ושלטון) ובחפשם אחר מרחב בעולמנו הלא מושלם, האבל מהגודש הפוליטי, מצאת את הקיבוץ כתחום של "אי כשלון למופת" ואידך זיל גמור.

 

לכתבה על מרטין בובר, "הדף הירוק", 7.2.08
לכתבה על מרטין בובר, "הדף הירוק", 7.2.08
לכתבה על מרטין בובר, "הדף הירוק", 7.2.08

על תום לנטוש

אלי נצר, דליה

 

עם פטירתו של חבר הקונגרס היהודי אוהד ישראל מובהק, תום לנטוש, נסתיימו חייו של אדם מרתק ומוכשר ונקטעה קריירה מזהירה, שהחלה בקן השומר הצעיר בבודפשט ונמשכה עד הקונגרס האמריקני.

תום לנטוש היה חבר השומר הצעיר בהונגריה באמצע שנות השלושים, והיגר לארצות הברית לפני השואה. לאחר חילופי המשטר בהונגריה ב-1989 עסקתי בהקמתה מחדש של תנועת השומא הצעיר, שפעילותה נאסרה במשטר הקומוניסטי. הצטרפו אלינו חניכים רבים, אך לא היה לנו מקום לפעילות. תום לנטוש ביקר לעתים קרובות

בבודפשט, והיה יקיר המשטר החדש, שחיפש את קרבתו וביקש את עזרתו.

ידעתי על עברו התנועתי, ורציתי גם אני להיעזר בו. באחד הימים שבהם ביקר לנטוש בארץ, הצלחתי ליצור אתו קשר וביקשתיו לסייע לתנועה לקבל מועדון ראוי בבודפשט. לנטוש נענה מייד. אף אשתו אנט הציגה עצמה כחברת התנועה לשעבר, והציעה את עזרתה. לנטשו כתב מכתב לראש עיריית בודפשט, גאבור דמסקי, ובו הציג עצמו כחבר השומר הצעיר בעבר, שהתנועה יקרה ללבו וביקש אותו להעמיד לרשותה מקום ראוי לשמש כמועדון. בעקבות מכתבו, הוזמנתי ללשכת ראש

העיר והחל תהליך חיפוש אחרי קן מתאים. בינתיים קיבלנו מקום לפעילות מן הקהילה היהודית, ולא היה צורך בעזרת העירייה.

תום ואנט לנטוש נהגו לשלוח אליי במשך שנים ברכות לראש השנה האזרחית עם תצלומיהם, תצלומי בני המשפחה והכלבלב שלהם.

עם מותו אבד לנו ידיד אמת.

 
 


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים