בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "תצוה"

14.2.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "תצוה"

בארי צימרמן

 
.

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. (שמות כ"ז, 20)

 

השאיפה אל המאור הגדול, אל הסנוורים הזוהרים, שיכו בחושך ויגרשוהו אחת ולתמיד, ימיה כימי האדם. האמונה כי יגיעו ימי האור, והתנועה הפעילה לזירוז בואם, הן עצמן בבחינת אור-של-בינתיים בחייהם של מאמינים ומזרזים, שאף אם אינם זוכים לראות בהתגשם חזונם, מאיר הוא עצמו את עולמם הלילי. לעתים, מרוב געגועי אור, שמחים המאמינים אף בהתגברותו של החושך, והם סבורים שככל שתרבה האפלה כן תזדרז לבוא הגאולה. אכן, ידועים גם המקרים שבהם דבקותו של אדם באור המסנוור של הגאולה הגדולה, הצפויה להתגשם בעתיד רחוק, משכיחה ממנו, בעודו שרוי באפילת ההווה, את חובתו כלפי האורות הקטנים, הבלתי חזוניים, של ימי הקטנות.

 

"למה זה, כפי ששמתי לב", שואל סטפן טרופימוביץ' ב'שדים' של פיודור דוסטוייבסקי (תרגם: גרשון חזנוב), "למה זה כל אותם סוציאליסטים וקומוניסטים קנאים, הם בה בשעה גם עד כדי כך קמצנים, חומרנים ורכושנים; ואפילו ככל שהבן אדם סוציאליסט גדול יותר, ככל שהרחיק לכת באמונתו, כן הוא רכושן גדול יותר...". אכן, שאלה נכבדה.

 

הנר, שעליו מצווים בני ישראל בפסוקנו הנחמד, מתמודד עם בעיית היחס שבין האור העתידי לאור העכשווי. מצד העכשיו הוא "נר" אחד, צנוע, בלבד. לא אבוקה, לא משואה, לא כתובת אש, לא מדורת ענק. רק נר. מצד החזון הוא "תמיד", כי מה שמתמיד לנוע יתניע, בסופו של דבר, גם את אש העתיד. נר התמיד דוחה מעל פניו את הנוסחה: הכול, או לא כלום. דווקא בממשלת הלילה יש חשיבות עליונה למאור הקטן. "צדק צדק תרדוף", אומרת התורה, והדרשן החסידי מפרש: יש לרדוף בצדק אחרי הצדק. לכן, מציין פסוקנו, האור צריך ל"שמן זית זך כתית", לאנשים זיתיים, זכים, המוכנים לכתת עצמם למזמרות ולחרבות, לכתת רגליהם כדי להגיע עדיו, לתת את נפשם למען יעלה.

 

כזו, למשל, הייתה, בתקופת העלייה השלישית, 'קבוצת השרון', שעליה סיפר עודד ארצי בחוברת ע' של 'שדמות' (1979): "נוסדה ב-1923 כחבורת בניין בחיפה, שחלמה על התיישבות בשרון. במשך כמה שנים התגלגלה כחבורה בגליל התחתון, יבנאל, בית גן, ולקראת יישוב עמק יזרעאל המערבי עלתה להתיישבות על גבעת רמת דוד ב-1926/7. הם הקפידו מאוד על קבלת חברים חדשים.

 

הקבלה - פה אחד, ומקבלים רק 'אדם עם מטען', שיש לו 'יחס לעבודה' ורגש לאומי. בדרך כלל, גם צריך להיות רוסי. משום היותם חבורה אידיאית מאוד, ומשום הדקדוק הרב בקבלת חברים, כונו 'שמן זית זך', כלומר - סנובים." בתחילת שנות ה-,50 עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, יצר השמן הזך הזה, יחד עם מתפלגי גבת ואחרים, את קיבוץ יפעת.

 

אל תהיה עיננו צרה בסנוביות מסוג זה. גם היום, מי שרוצה להעלות נר, טוב יעשה אם יברור היטב את זיתיו ואת שמניו, אם יחקור אודות מי שמגדיר עצמו כ'אדם עם מטען', ואולי אינו אלא, בעצם, על פי אבחנתו של סטפן טרופימוביץ': 'רכושן'. חזון האור הגדול, מדיני או חברתי, אקולוגי או פסיכולוגי, שבשמו דוגלים כה רבים, אסור שיתיר להם לכבות, בעודם בדרך, ברגל גסה, אורות פעוטים של אחווה ושל סולידאריות וקרבת לבבות. אל ל"נר" הבוער כעת להכחיש את ה"תמיד" המתמהמה, שמא לא יבוא.
 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים