לוחם לשלום - ח"כ רן כהן מתמודד מול ג'ומס על ראשות מרצ

14.2.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

ח"כ רן כהן

לוחם לשלום

טל אלמליח

.

בעוד חודש וחצי יתקיימו הבחירות לראשות מרצ, ורן כהן, אף שברור כי סיכוייו מול ג'ומס קטנים מראש, אינו מאבד תקווה. כולם במרצ חברתיים, הוא אומר, אבל רק אני מנהיג חברתי

 

רן כהן, איך אתה מסביר את העובדה, שאתה מפסיד פעם אחר פעם את המפלגה, ושהמפלגה מפסידה בוחרים?

"ביילין הצליח בשנת 2003 לאחר ברית, ברית שקיימת גם היום. זו הברית ג'ומס-ביילין, שהייתה גם ב-2004. ביילין לא היה נבחר בלי ג'ומס.

 

זו ברית פוליטית או אידיאולוגית?

"לא יודע. תשאל אותם. אני מעורב בזה, ולכן לא בא לפענח את זה. היא גם לא לגמרי מעניינת אותי. מה שאני יודע זה שב-2004 מרץ הפסידה צ'אנס גדול לעשות תפנית ושינוי בכך שהיא לא בחרה בי. זה היה שנה לפני עמיר פרץ, ונוצר מומנטום שהנה קם שמאל חברתי אמיתי. זה היה יכול לחולל רנסנס במרצ. לצערי הרב, התאגדו כוחות רבים שניסו והצליחו למנוע את הבחירה בגלל סיבות פוליטיות ואידיאולוגית".

 

אז יש במרצ שמאל לא חברתי?

"ג'ומס הוא חברתי, אבל אני מנהיג חברתי. את הבשורה הזו והסיכוי הזה לא רצו. אני לא לגמרי יודע למה, אבל עובדה שהעדיפו את ביילין בהנחה מוטעית, שיוזמת ז'נבה תביא לנו המוני מתפקדים ומצביעים. התוצאה הייתה, שחברים שלנו ומצביעים שלנו עזבו אותנו. אני מעריך שזה לא היה קורה לו אני הייתי מוביל.

 

קיבוצניק, קצין ועירקי

 

כהן נולד בשנת 1937 בעיראק, ועלה לארץ בשנת 1950. הוא נכנס לחברת הילדים בגן שמואל, וכבר מראשית ימיו שם התבלט כמנהיג חברתי. שנה-שנתיים אחרי שהגיע לקיבוץ כבר מצא את דרכו לוועדת התרבות של המוסד; אחר כך היה ראש הקן התנועתי, ובצבא, כמו כולם רצה להיות טייס או צנחן. הוא נכשל במבדקים לטיס, וגויס לתותחנים. אז החלה נחישותו להתבלט. הוא נאבק בבירוקרטיה הצבאית והצליח לבסוף לממש את רצונו ולהצטרף לצנחנים כקצין סיוע ארטילרי, ביחידת תותחנים מוצנחת. לאחר שהשתחרר ב-1960 בדרגת סגן, הוא חזר לקיבוץ, שם מילא תפקיד של מזכיר קיבוץ והחל להיות מעורב בפוליטיקה התנועתית כחבר צעיר במרכז מפ"ם.

 

את דרכו לפוליטיקה הארצית החל אחרי מלחמת ששת הימים. במלחמה, כמילואימניק, שימש קצין הסיוע הארטילרי של גדוד 890 של הצנחנים ונלחם בסיני. כשחזר מהמלחמה, והוא אחד מהחברים צעירים הבולטים במפ"ם, חיכה למו"מ על חוזה שלום תמורת השטחים הכבושים. הוא נדהם, כשנודע לו, כי ממשלת ישראל, שמפ"ם הייתה חברה בה באותה העת, השיבה בשלילה להצעת שלום מחוסיין תמורת החזרת הגדה המערבית לידי ירדן וקבלת מעמד מיוחד לירדן בירושלים המזרחית. רצה המקרה, ובאותו זמן החליטה ההסתדרות, שגם בהנהגתה ישבו נציגי מפ"ם, לבטל את הפגנת ה-1 במאי שנועדה למחות על הפערים החברתיים בחברה הישראלית, כדי לא לגרום נזק לממשלה. כהן לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות מפלגתו. הוא הכניס לתוך מעטפה את פנקס החבר שלו במפ"ם, ורשם מכתב קצר שבו הדגיש, כי אינו רוצה להיות עוד חבר במפלגה שאין בה מאבק לשלום ולסוציאליזם. את המעטפה שלח למאיר יערי. פרישתם של כהן ושל שאר מתנגדי ההצטרפות של מפ"ם למערך הייתה לפרשה כאובה. כהן וחבריו הואשמו על ידי יערי כמי "שנועצים סכין בגב המפלגה". בהזדמנות אחרת, כותב פרופסור זאב צחור בביוגרפיה של חזן, אחרי שכהן הקים את תנועת שי"ח (שמאל ישראלי חדש) קרא לו חזן "בוגד", ואחר כך נאלץ להתנצל בפניו.

 

"כשעזבתי את מפ"ם, אמרו לי החברים שאני מטורף", הוא נזכר היום. "הייתי המועמד האידיאלי מבחינת המפלגה להיכנס לכנסת מטעמה; קיבוצניק, קצין ועיראקי. השבתי להם שלהיות חבר כנסת מטעם מפ"ם זה לא דבר שמעניין אותי, כי מטרתי להילחם כדי להציל את המדינה משיני הכיבוש. כך הגעתי לפוליטיקה". את שי"ח

 ב-1969, את סיעת 'מוקד' הקים עם מאיר פעיל בשנת 1973, וב-1977 היה שותף להקמת סיעת 'של"י' איחוד של תנועות שמאל שונות - לקראת הבחירות לכנסת התשיעית.

 

במלחמת יום הכיפורים שירת כהן כסמג"ד תותחנים, ולקח חלק בקרבות בראס סודר ואף בחווה הסינית. במלחמת לבנון היה סמח"ט ופיקד על שמונה גדודי ארטילריה מסביב לביירות. אחרי המלחמה נקרא על ידי הרמטכ"ל דאז, משה וחצי (לוי), לחצי שנת שירות קבע במטרה להקים את אגד התותחנים המוצנח הראשון.

 

ב-1984 הצטרפה של"י בראשותו לר"צ של שולמית אלוני. כהן נבחר לכנסת בפעם הראשונה, ומאז הוא מכהן בה ברציפות. הוא היה סגן שר הבינוי והשיכון בממשלת רבין ב-1992, ושר התמ"ת בממשלתו של אהוד ברק ב-1999. עיקר פעילותו בכנסת היא כ'מגן החלשים': יו"ר השדולה לזכויות הילד, יו"ר השדולה לדיור ציבורי, יו"ר השדולה למען אנשים עם מוגבלויות, יו"ר השדולה למאבק באובדנות ויו"ר ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים.

 

להחזיר מנדטים למרצ

 

כהן טוען, כי כפי שפעילותו משקפת, הוא צריך להיות הדמות שתוביל את מרצ לבחירות הבאות.התדמית הציבורית של מפלגה מוכתבת על ידי תדמיתו של העומד בראשה, הוא מסביר. ומרצ, אם היא רוצה להיות רלוונטית, צריכה אותו בראש. לדבריו, האי רלוונטיות של מרצ החלה בימי יוסי שריד כראש המפלגה, ובעיקר בזמן ממשלת ברק, החל מ-1999. "שריד הביא המון כבוד למרצ כפרלמנטר מבריק, אבל הוא מעד בעימות עם ש"ס, כשהיה שר החינוך וגרם למרצ לעזוב את הממשלה בראשות ברק. זה התחיל לדרדר את חשיבותנו בציבור. לאחר מכן נפלה ישראל לאינתיפאדה ולפיגועים, והשילוב של האי רלוונטיות של מרצ עם הטרור הפלסטיני גרמו לאיבוד שישה מנדטים בבחירות 2003. יוסי שריד לקח את האחריות והתפטר. זה היה צעד אצילי. הבעיה היא, שהאי הרלוונטיות של מרצ נשארה גם בתקופת ביילין. אין לי אתו שום בעיה, חוץ מזה שאתו לא נוצר שינוי ולא נחלצנו מהנפילה. לצערי, זה נעשה בתמיכת רוב מרכיבי הקיבוץ הארצי".

 

אתה יכול להצביע על הבדל בין המצע שלך, של ג'ומס או של גלאון, או שההבדל הוא לחלוטין פרסונלי?

"כולנו מסכימים על מצע פורמאלי אחד, שזה המצע של מרצ. מה שמבדיל אותי מהם זה שני דברים: ראשית, אני היחיד שמרים הלכה למעשה, תמיד, כמעט שלושים שנה, את שלושת הדגלים של מרצ: שלום, צדק חברתי, וזכויות אדם ואזרח. וכל אחד מהם, בלי לפרט, מתמקד בדגל אחד או שניים לכל היותר. דבר שני זה, שמפלגת שמאל חייבת להיות קודם כול חברתית ועממית ולדבר עם האנשים בגובה העיניים. לעסוק בפרנסה, בחינוך, בדיור, ברווחה, בסביבה. אנשים צריכים להרגיש את זה, אחרת השמאל לא יכול להיות נטוע בעם. אני עמדתי על המתרסים של אתא ושל סולתם, ושם הרמתי את נס הדגל החברתי. המפעלים האלה נאבקו על קיומם, ואני הייתי שם עם יאיר צבן, לא עם זהבה ולא עם ג'ומס. כך גם עם האחיות במאבק שלהן, עם ארגוני הנכים, וכמובן עם כל דיירי חוק הדיור הציבורי. שם כף רגלה של מרצ לא דרכה מעולם. ובבחירות 1999 המעשים האלה שלי הם שהביאו לנו את המצביעים. בדוק שזה הוסיף למרצ 45 אלף מצביעים. ג'ומס וזהבה הם לא מנהיגים חברתיים, והציבור לא ילך אחריהם כמו שילך אחריי. אני אביא אנשים מהליכוד ומש"ס".

 

זה לא נשמע לך קצת הזוי שמרצ תביא מצביעים מש"ס ומהליכוד?

"זה מוכח שהבאתי מצביעים. בין הבחירות של 96' לבחירות 99' היו קלפיות בשכונות שעלו מאפס מצביעים למרצ לעשרות. מרצ קיבלה בשכונות שישה-שבעה אחוזים מהקולות".

 

אתה מוצא את עצמך בוויכוח בתוך מרצ, במה להתמקד בבחירות הבאות?

"הוויכוח האמיתי הוא בזה שאני מאמין, שכולנו חושבים שצריך לעשות עשייה חברתית, אך יש כאלה שחושבים שעושים את זה, כי זה אידיאולוגיה בלבד, והם לא מאמינים שהמוחלשים באמת יבואו איתנו. אני לא מוכן להשלים עם אמירה כזו. אני נאבק כאילו אני בטוח שהם יבואו אתנו. יש בי אמונה שהאנשים האלה יבואו אתנו".

 

אם אתה לא נבחר מה משמעות הדבר בשביל מרצ?

"לא רוצה לדבר במונחים של קטסטרופה. יהיה מה שהיה עד עכשיו. ניסינו דרך אחת עד עכשיו, ומי שהחליט ללכת עם ביילין המשיך אותה. יש לי הערכה מי ייבחר אם לא אני, וברור לי שנמשיך בדרך הזו, של ביילין, אם לא אני אבחר, ולצערי, לכן נגזר דינה של מרצ להתכווץ. וצר לי על החברה הישראלית. ישראל צריכה את מרצ. בלי מרצ חזקה של עשרה ואפילו שנים-עשר מנדטים, חבל עלינו".

 

האם דפוסי התמיכה של הקיבוצים במועמדים מתסכלים אותך?

"ב-2004 פעל נגדי כל בית הקיבוץ הארצי, אבל חברי הקבה"א נתנו לי תמיכה גדולה יותר מכל סקטור אחר במפלגה: זכיתי אצלם ב-51%. יש לחברי הקבה"א שתי תכונות חשובות: הם סובלים מאותן צרות של שאר האזרחים, דאגה לפרנסה, פנסיה, דיור, רווחה, חינוך, סיעוד וכו'. לכן, לחברי הקבה"א אני משדר את אותה מנהיגות שהם זקוקים לה. מה שעוד חשוב שיש לקבה"א זה חופש מחשבה, ולעומת התקופה שאני הייתי צעיר בקיבוצי, כשהלכו אחרי 'החצר' והייתה עדריות, יש היום חירות לבחור את מי שדרוש למרצ".

 

שד עדתי?

"לא היה ולא נברא. מעולם לא העליתי שום שד עדתי. זה קשקוש. מעולם לא קופחתי. לא אסכים גם להתבייש בכך שמוצאי מעיראק. אני סוציאליסט ורגיש לא כי אני עיראקי ולא למרות זה".

 

מה לגבי וינוגרד?

"ממצאי הדוח הם קשים ביותר. ההחלטה על היציאה למלחמה הייתה חפוזה ולא אחראית ולכן גם התנגדתי לה. לגבי מבצע 60 השעות - לא השיגו בו שום הישג צבאי או מדיני. אלה כתבי אישום למקבלי ההחלטות. אחרי חלוץ ופרץ אין ברירה לאולמרט אלא להתפטר, אחרת מדינת ישראל תפסיק להיות מדינה שבה יש למנהיגים אחריות על חיי אדם".

 

בידול חיוני

 

אתה חושב שלקראת הבחירות הבאות ולנוכח החשש מהימין, מרצ צריכה להתאחד עם מפלגת העבודה?

"לא. בידול בין שתי המפלגות חיוני והכרחי משתי סיבות: מרצ שומרת על הקוטב השמאלי האידיאולוגי ככוח פוליטי. מה שפעם נחשב לדעות קיצוניות - כמו צדק חברתי מול הפרטה, מדינה פלסטינית וזכויות אדם - נתמך היום על ידי הרוב היהודי. לכן קיומה של מרצ אל מול הסופרמרקט הרעיוני שמימינה הוא חשוב. סיבה שנייה היא, שלחוד נשיג יותר מצביעים מאשר יחד. ב-92' - אם מרצ הייתה עם מפלגת העבודה - לא היינו מקבלים 56 מנדטים, וגם לא 50. שונאי מרצ היו בורחים מהעבודה ולהפך".

 

אז יש גישה שרואה את מרצ כמגדלור רעיוני, ומנגד אין גישה שרואה את מרצ, תיאורטית, כמפלגת שמאל רחבה?

"מפלגת שמאל רחבה זה רעיון יפה, אבל קריאתו של בן אהרון בשנת 1963 "עוז לתמורה בטרם פורענות", שביקשה לאחד את השמאל כדי לעצור את עליית הימין, נגמרה בסוף בעליית הימין. אם היום מרצ הולכת לחוד ממפלגת העבודה, תוך שהיא מדגישה את דגליה החברתיים, היא יכולה להביא יותר מצביעים.

 

"כדי שהשמאל ימצה מקסימום פוטנציאל הצבעה עבור שתי המפלגות האלה, ובגלל הבידול, נכון הוא שאני אעמוד בראש מרצ. ברק מייצג סגנון אחר - הוא ביטחוני ואני חברתי. ביחד וכל אחד לחוד נצליח להביא לתוצאה המרבית עבור השמאל. בבחירות הבאות ייפלו 22-25 מנדטים מקדימה ומהגמלאים. אם נאפשר שרוב עצום של הקולות הללו יעבור לימין, זה יהיה אסון.

 

מרצ צריכה לקחת שניים-שלושה מנדטים מכל אלה, וכך גם העבודה, ואז יש סיכוי לממשלת מרכז שמאל עם העבודה ועם קדימה. אף אחד ממנהיגי מרצ לא יביא את מאוכזבי קדימה. זה בדוק בסקרים. ג'ומס וברק יושבים על אותה משבצת, והסחף יהיה לעבר מפלגת העבודה. אני יכול להביא אנשים שיצביעו בגלל הדגל החברתי.

 

איך אתה מנהל את מסע התעמולה שלך?

"התחלתי כבר לחרוש את הסניפים. אגיע לכל מקום שבו יש מתפקדים ויזמינו אותי. בקרוב אבקר בבית קמה, במעברות, במצר, ביד מרדכי, וכמובן בגן שמואל, ברוחמה ובהעוגן. תומכים בי חברים מרכזיים בקיבוצים: חנן ארז (הזורע), יגאל וילפנד (עין השופט), יואב בן נפתלי ודורון ליבר (מצר), אברמ'לה פרנק ושלומית אלוני מגן שמואל, דליה ונדב בר אמוץ ממעברות, וולאדי מורגד מעין דור ורבים אחרים. יש כמעט 14 אלף מתפקדים במרצ - מהם 5,000 בקבה"א, 6,000 עירונים ו-3,500 ערבים. הכי חשוב זה להיפגש עם האנשים ולשכנע. אני מאמין במפגשים אלה".

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים