עונת מעבר - הגלריה בנחשון פועלת שוב ובמוזיאון וילפריד ישראל בהזורע מתחלפים האוצרים

14.2.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

עונת מעבר

סיון שדמון

 

הגלריה בנחשון חוזרת לפעילות המבורכת שלה, ובמוזיאון וילפריד ישראל (הזורע) מתחלפים האוצרים

 

חילופי גברי בהזורע. שיר מלר-ימג'וצ'י החליפה את גבי מענית כאוצרת ראשית במוזיאון וילפריד ישראל בהזורע. מלר, בוגרת לימודי אמנות ומוזיאולוגיה בחיפה ובאנגליה, היא תושבת עין הוד, נשואה לאמן היפני נובויה ימגוצ'י ואם לשניים.

 

בעבר עבדה בתחום החינוך וההדרכה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, במוזיאון הכט ובמוזיאון חיפה לאמנות. כיום היא מרצה למוזיאולוגיה באורנים חיפה ובאוניברסיטת תל אביב. היא עבדה גם במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, ואצרה את התערוכה "מעבדאדא".

 

בשנתיים האחרונות אצרה תערוכות שונות, רובן עם זיקה לאמנות המזרח הרחוק. "בטיול של אחרי הצבא, בשנות השמונים, ביליתי שלוש שנים במזרח, בין היתר כשנה במנזר זן", היא מספרת על התחלת הקשר. "למדתי את טקס התה היפני, ושם גם פגשתי את בן זוגי".

 

גבי מענית, שאותו היא מחליפה, ממשיך בעבודת אוצרות והפקה במוזיאון בתפן ובמוזיאון ישראל בירושלים. יחד הם תכננו את התערוכות לשנתיים הקרובות, ובין היתר, מתוכננת תערוכת אמנות הודית עכשווית ועתיקה, וגם רטרוספקטיבה לאמנית שושנה היימן. למלר שורשים קיבוציים חזקים: אביה, המוזיקאי והמנצח עמוס מלר (עין החורש), שנפטר לפני שנה. אחותו הזמרת עירית צנטנר מהמעפיל, הסולנית של שלישיית המעפיל. אמה דפנה מרגולין, ילידת תל יוסף וציירת.

 

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, השוכן בקיבוץ הזורע, נוסד ב-1951, והוא אחד המוזיאונים הוותיקים בארץ. המוזיאון התבסס תחילה על אוספיו של וילפריד ישראל, בנו של סוחר יהודי אמיד ממוצא גרמני ונינו של מי שהיה הרב הראשי באנגליה. בתקופה הקשה של עליית הנאציזם, קשר וילפריד קשרים חזקים עם חברי תנועת ה"ורקלוייטה" ("אנשי המעשה"), אשר ייסדו בהמשך את קיבוץ הזורע. בעוד וילפריד מתגייס בתקופת המלחמה למען הוצאת יהודים מאירופה, ומצליח להציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים, הוא משלם בחייו שלו: באחת משליחויותיו ב-1943, מופל מטוסו על ידי הצבא הגרמני. בצוואתו הוריש לחבריו בקיבוץ את אוספיו. מנהלת המוזיאון היא אליסיה דביר, וצוות המוזיאון מונה חמישה עובדים.

 

להמשיך מחדש

 

אחרי שנה של הפסקה חזרה לאחרונה יעל קיני להפעיל את הגלריה בקיבוץ נחשון. קיני הפעילה את הגלריה במשך 12 שנה, והצליחה להפוך את הגלריה למרכז שוקק ומוערך בשדה האמנות הישראלי. "את ההפסקה לקחתי מטעמי התדלדלות רעיונית ורצון לתת לפרויקט לנשור ממני, ועכשיו אני מרגישה שכוחותיי התחדשו", היא אומרת. קיני, בשנות השישים לחייה, בוגרת לימודי פילוסופיה, תיאטרון וספרות כללית בתל אביב, עוסקת בטיפול בשיטת אלכסנדר. היא נשואה לישראל ואם לשתי בנות, והגיעה לקיבוץ בשנות השמונים. את הגלריה היא פתחה באמצע שנות התשעים, בעידודה של מירה מאיר. בתחילה הוצגו בה עבודות של אמנים תושבי הקיבוץ, ולאט לאט המעגל גדל, והגלריה עלתה על מפת האמנות הארצית. "היתרון בפרובינציה הוא הריחוק היחסי מהביקורת, והעזתי להפעיל את האינטואיציות בחופשיות", אומרת קיני. עוד היא מספרת, כי התמיכה במוסד פחתה עם התחלת ההפרטות, והגלריה המשיכה לתפקד הודות לקבוצה קטנה של אוהדים, המתעקשת להמשיך להביא את האמנות לפריפריה "דווקא בתקופה הזאת". לאחרונה נדחתה בקשתה לתמיכה כספית מהקיבוץ.

 

התערוכה שפתחה מחדש את הגלריה היא "לרשום בחלל הריק" של לזלי רובין קונדה, ואחריה (ב-8.3) תעלה תערוכה תחת הכותרת "אימא". 16 אמנים יציגו עבודות שיהיו "שתולות" בתוך הקירות שעליהם רשמה רובין.
 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים