מרטין בובר: אסור שקיבוץ יהיה גדול יותר מהכרת איש את חברו

7.2.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

מרטין בובר

אסור שקיבוץ יהיה גדול יותר מהכרת איש את חברו

בארי צימרמן

 
.

למרטין בובר, היו בחייו מספר נקודות השקה עם התנועה הקיבוצית, לא רק שהשפיע עמוקות על החלוצים בגרמניה ולהגותו השפעה מעצבת במידה רבה לדרכים החינוכיות במיוחד בשומר הצעיר, אלא שבערוב ימיו הייתה משנתו השער דרכו עברו אנשי הדור השני בחפשם משמעות חדשה, שתחבר אותם לעבר המהפכני של אבותיהם. אברהם שפירא (פצ'י) היה בין פותחי השער הללו. מחר יצויין יום הולדתו ה-130 של האיש שהנחיל לעולם את המושג דיאלוג במשמעות המודרנית שלו. פרסום ראשון של פגישת חברים צעירים מקיבוץ אפיקים עם בובר שהתקיימה בשנת 1963 אורגנה ונרשמה על-ידי פצ'י

 

פתח את השיחה יעקב פורת (שהוא מחנך את חברת הילדים הבוגרת כיתות ט'-י"ב): אינני ילד קיבוץ, ולכן המבט שלי יותר מהצד. אני רואה דברים רבים שהחברים, החיים זמן רב בקיבוץ, והבנים שנולדו בו לא רואים. מצד אחד, אני רואה את הערכי, ומצד שני את יחסי האנשים ואת מגעם בחיי היומיום.

הצד הערכי הוא ברור, ואני רוצה לדבר על הצד השני. לדוגמה: אם חבר חולה, לא מתעורר אליו חברו, משום שישנה ועדת בריאות, שהיא תדאג. הפרט חש עצמו "משוחרר" מהתייחסות אישית-אנושית.

בובר: הכך היה גם לפנים? כדאי לשוחח עם הוותיקים ולשאול. ומה נשתנה מאז ועד עתה. שיחה של זה עם זה ושל איש עם לבו. השיחה יכולה לבוא רק מתוך גילוי לב גמור. אין זה מקובל, בייחוד לא אצלנו. מתוך השיחה יגיעו לנקודה מסוימת, שמתוכה מסתברת הנקודה שממנה נשתנה משהו.

פיני [בן סירה]: ברורים לי דבריך, אך לא מטרתם.

בובר: המטרה, שבשיחה תתגלה אותה אמת מרה שבדרך כלל אין בני אדם רוצים לשמוע, אבל כששומעים אותה היא משפיעה על חלק מסוים. אם תשפיע האמת על חלק מסוים, אז תהיה מחלוקת לשם שמים.

יעקב: במסיבה [אירוע חברתי] אומר חבר ותיק: "פעם לא היה לנו כלום והיה לנו הכול - ועכשיו יש לנו הכול ואין לנו שום דבר".

בובר: זאת מוצאים גם בחיים הפרטיים, שאדם טוב יותר בזמנים קשים. אין זה דבר קל, מפני שברור שתהיה התנגדות לדבר, התנגדות גלויה או התנגדות שאינה מתבטאת לקיום שיחה לבירור פשר ומקור השינוי.

אותם אנשים, שהבינו במה המדובר, עליהם להיאבק על גילוי האמת, על חישוף ההיסטוריה של המצב הנוכחי - איך היה, מה נשתנה, מה הם הגורמים. אני מרגיש, שדבר זה יכול להיות רק באווירה של גילוי לב גמור. כל עוד לא תכירו בעצמכם מה הם השורשים, כיצד תוכלו לשנות זאת אצל החניכים? כל פעולה אמיתית מתחילה בהכרה משותפת של האמת במובן ההיסטורי, כלומר, איך השתלשלו הדברים. ודבר זה, אם עשוי להצליח, לא יוכל להיעשות בלי "להכות על חטא" - זהו שבני אדם אינם נוטים אליו.

חדוה (פורת): הדבר שאתה מציע הוא קשה מאוד. החברים אינם זוכרים את הדברים הרעים, ולא רוצים לזכור.

בובר: קל להיכשל, אבל אפשר להצליח.

חדוה: הם לא יבינו שזה בגללם. כי הם תולים את השינוי לרעה בדור החדש.

בובר: הדור החדש הרי חונך בידיהם. זו רק ההתחלה. זו אינה הפעולה, זה תנאי להמשך שיבוא אחר כך

יעקב: יש כבר "מוצרים" גמורים של חינוך זה. בני קיבוץ בני עשרים-שלושים. יש כבר דמות של בן קיבוץ. בן קיבוץ מקובל ביושרו. הוא מצטיין בהקרבה, בתור קו כללי. מה שאין אצלם: היכולת להבין את השני. הוא יעזור לשני, אך לא יבין לו. אנחנו משתפים יתר על המידה ביומיום. אולי זה בשל כך. איננו יודעים להקשיב איש לרעהו.

בובר: והיש ידידות ביניהם?

יעקב: יש יחסי ידידות הדוקים.

פצ'י: אך זוהי יותר הבנה אילמת, תחושת איש את רעהו, ולא הבנה דו-צדדית.

זמרה: אני מבני הקיבוץ. היינו עשרים וחמישה בני כיתה, ולא היה לי כל ידיד ביניהם.

בובר: והרגשת צורך בידידות?

זמרה: אז לא הרגשתי, עכשיו אני מרגישה. שאלת יעקב באה מתוך כוונה לנסות לחנך אחרת, לפחות את הצעירים של עכשיו.

בובר: הדבר המכריע הוא, אם הנוער מוכן לשוחח. אם מישהו מתייחס אליו באמון, אם המחנך יעורר בחניכיו אותו דבר יקר ביותר, שאני קורא בשם אמון. אמון אמיתי במי שהם מאזינים לו. זהו האלף. האלף אינה האידיאה. זאת אומרת שבשעת ייאוש יבוא (החניך) וישאל אותם: "איני יודע לשם מה אני עוד חי". אין צורך שיהיה תמיד מגע אישי, אבל שתהיה תמיד אפשרות של מגע. בכל אדם יש משהו מיוחד שאין לבטאו, או ניתן לבטאו רק בשעות מסוימות, עומק המצוקה שאי אפשר לכנותה בשם כללי. וכאן המקום למה שקראתי בשם אמון.

יעקב: קרה לנו אסון חינוכי, עשינו את הילדים לשווים ובכך מנענו אותם מלפתח יחס של עזרה. אולי

גזלנו מהם את הצורך לתת, על ידי השוויון.

והרי דוגמה: יוצאים לטיול. לכולם צריכות להיות מימיות, ואם אחד לא הביא, הרי זה מפני שהתרשל להביאה. וחברו שואל, למה אתן לו אחר כך משלי? והיכן אני המחנך אעמוד במצב זה?

בובר: צריך להתחלק במים. אלה שהביאו מימיות יתחלקו עם כולם.

זמרה: נניח שאני לקחתי מימייה, ובטיול אמרו לי לתת גם לאחד שלא הביא. אבל הוא יכול היה להביא בדיוק כמוני! הוא ידע יפה כמוני שיהיה צמא מאוחר יותר. לא הביא, לא סחב - לא יקבל. שיצמא לו!

בובר: את נוהגת לפי "חשבונות".

זמרה: אבל מדוע שאתן לו? אם אנחנו "שווים" בכול, כלומר, גם בזכויות וגם בחובות, יכול היה לסחוב בדיוק כמוני מימייה כל הדרך. ואם נוח היה לו שלא לקחת כלום, זה עניינו שלו.

בובר: אני מדבר על היחס בין אדם לחברו.

בובר: אין לי עקרונות. יש מה שצריך לעשות עכשיו, וכאן. אין לי עקרונות. יש לי רק כיוון וחושים, פעולה בהתאם לסיטואציה.

חדוה: חיינו בקיבוץ מבוססים על עקרונות.

בובר: כשאני מחנך צעירים, אני מסביר להם שיש להם דברים שלמענם כדאי לחיות. למחנך אמיתי יש השפעה גם בלי מלים. ודבר שני: ראייה; לראות מדי פעם את הסביבה שלי, את התנאים, את הנסיבות. איך לחיות עכשיו. אפילו את עשרת הדיברות צריך לתרגם ללשון הנסיבות. אם מצווים עליי לכבד את אבי ואת אמי, מדי פעם בפעם, בנסיבות מסוימות, עליי לפרש כיבוד זה. והוא יהיה שונה, אחרת אי אפשר.

יעקב: יש דברים שאיננו יכולים לוותר עליהם.

בובר: עיניים פקוחות, זה מה שאני מציע, ולא עיקרון.

יעקב: ולפי מה אשפוט?

בובר: לפי ראיית המצב, לא אוכל לתת לך את הדבר בזול יותר.

יעקב: ביטוי רגשות בחברה אינו מקובל ואינו לגיטימי, והרגש מדוכא באי ביטויו.

בובר: אני נוטה לדעה, שבתוך הקיבוץ ייווצרו חוגים מצומצמים יותר ושאיש, נער או מבוגר, שיש לו משהו להגיד על עצמו ועל יחסו לאחרים - שיוכל לדבר על כך עם חוג מצומצם. כמה חברים בקיבוצכם?

יעקב: 650 חברים.

בובר: זה מסוכן. אמרתי בספרי, אסור שקיבוץ יהיה גדול יותר מהכרת איש את חברו. אחרת זה לא קיבוץ. עכשיו מובנים לי כמה דברים שסיפרתם. במספר זה - זוהי מפלצת חברתית ולא קיבוץ. זה אינו עוד יצור חברתי אורגני, זוהי הצטברות.

 

דברי הסיום של בובר: ניסיתי בשלושים השנים האחרונות לעקוב אחר התפתחות צעירים, וראיתי שלושה שלבים.כשעליתי לארץ ב-1938 היה הדבר הבולט ביותר המפלגתיות. מפלגתיות אמיתית ונמרצת, לא כמו עכשיו.

אחר כך בא שלב שני (הדברים אינם פשוטים - אני מפשט) דור אחר שעניינו היה במה שהם כינו "חיים". אני מדבר על אנשי העיר, אז עדיין לא היה לי מגע עם צעירי הקיבוץ. באמריקה היו קוראים לזה "קרייריזם". בני דור זה, אפילו אם השתייכו למפלגות - היו מעוניינים יותר בעצמם, בעבודתם, בייסוד משפחה.

בשנים האחרונות הרגשתי שעולה לאט לאט דור שלישי. הבחנתי במשהו שהפתיע אותי. אותם צעירים אינם יודעים מהו שבלבם. ואם הייתי בא לומר להם שזה דבר כזה וכזה, היו מכחישים זאת. רואים אצלם: .1 אי שביעות רצון - הזהו העולם האנושי? .2 יש גבול לעולם אנושי זה, ומסביבו עולם רחב שאיבד אנושיותו. ומכאן תחושת חיפוש שיש עמה חוסר אונים. זהו השלב השלישי, שבו אנחנו נתונים עכשיו. עדיין אי אפשר לתאר ולהגדיר את זה, כמו שאפשר היה להגדיר את הראשון כמפלגתי ואת השני כאינדיבידואליסטי.

אי שביעות הרצון של דור זה, קל להבין אותה. הם מרגישים שמשהו רקוב ואין בני הנוער מצביעים (על) מה. אבל זה מעיק. גובר אי הסיפוק. ויש געגועים, געגועים בלי שם. הדברים הם במצב גולמי, אבל משהו כנראה התחיל לצמוח. זו עדיין לא תנועה, רק כיסופים.

השינוי המכריע יבוא רק בעוד שניים-שלושה דורות. ובתוך לבי אני מרגיש עצמי בן בריתם של הנכדים שלי, ואולי של הנינים שלי...

 

הערה: לצורך הכתבה, נערכו בסטנוגרמה קיצורים שונים.

 

----------------------------------- עד כאן הסטנוגרמה--------------------

 

קל להיכשל, אבל אפשר להצליח. הקיבוץ הוא אי כישלון למופת"

 

אמירה זו של בובר נחרתה בתודעה הקיבוצית, אף על פי שהגיע לארץ מאוחר, כש"עמדות" ההנהגה הרוחנית בתנועות הקיבוציות כבר היו מאוישות

 

בשנת 1938, אחרי חמש שנות פעילות חינוכית-תרבותית-יהודית בגרמניה הנאצית, מרטין בובר בן החמישים עלה ארצה והתיישב בירושלים. השתקעותו בארץ של הפילוסוף הנודע, שהגותו נגעה בלבבות רבים והשפיעה השפעה עצומה על נוער יהודי במרכז אירופה לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, הייתה פועל יוצא של פעילות ציונית ארוכת שנים, שתחילתה עוד בימי חייו של הרצל. הכרעתו לעלות ארצה (ולא, למשל, להיקלט כפליט יהודי-גרמני באיזו אוניברסיטה אמריקנית) היוותה חיזוק משמעותי ביותר לאיכותה המתפתחת של האוניברסיטה העברית, שהשכילה לקבל אל שורותיה איש רוח בעל פרסום עולמי.

 

בקיבוצים שונים היו אז לא מעט חברים, שדרכם ארצה שורטטה על ידי נאומיו, כתביו ואישיותו המשפיעה של בובר, אך כניסתו המאוחרת כל כך אל הזירה הציונית הטריטוריאלית לא הותירה לו סיכוי להשפעה ישירה על המתרחש, מה עוד שעמדות ההנהגה הרוחנית בתנועות הקיבוציות כבר היו מאוישות: טבנקין שלט בגזרת "הקיבוץ המאוחד", "חזן/יערי" הנהיגו את גזרת "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" וסביבם, משפיע ומרתיע, ריחף ברל כצנלסון. בתנועות הקטנות יותר, "חבר הקבוצות" ו"הקיבוץ הדתי", לא התקיים סגנון אדמו"רי כזה, אך גם בהן ישבו מורי דרך והלכה. ביטוי אחד שטבע בובר ביחס לקיבוץ בשנות הארבעים של המאה העשרים, בספרו "נתיבות באוטופיה", עשה קריירה גדולה. הקיבוץ, אמר בובר, שלא כקומונות רבות ברחבי העולם, לא נכשל, ועל כן אפשר להגדירו כ"אי כישלון למופת". "קל להיכשל, אבל אפשר להצליח", הוא אומר לאנשי אפיקים בשיחה שלפנינו, ובאמירה זו מהדהד, אולי, גם אותו "אי כישלון למופת", שהיה לרבים משום נחמה קטנה. כדרכה של סיסמה שהוצאה מהקשרה, נעשו בה שימושים מגוונים לאורך השנים, ברוחו או בניגוד לרוחו של יוצרה.

 

עדנה מאוחרת

 

רק בתחילת שנות השישים, עת בובר כבר בא בימים, שבע כבוד וכיבודים בינלאומיים (ועגמת נפש מתמשכת כתוצאה מן הפער בין כבודו בעולם לנמיכות השפעתו בחברה הישראלית), זכה הפילוסוף הזקן לאיזו עדנה מאוחרת ביחסיו עם התנועה הקיבוצית. שושבינה של עדנה זו היה סטודנט צעיר, חבר קבוצת יזרעאל, אברהם שפירא שמו, המוכר יותר בכינוי פצ'י, מי שייסד בתחילת שנות השישים, במסגרת מחלקת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים, כתב עת צנוע בשם "שדמות למדריך". הגיע פצ'י בן ה-26 ב-1961 אל ביתו של בובר בן ה-83, בתיווכו של הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן. השניים שקעו בשיחה בת שעתיים וחצי, שבה, כדברי פצ'י השבוע, נגלה אליו "בובר שמאחורי הזקן". מתוך שיחה זו ואחרות שבאו בעקבותיה, צמחו מפגשי השיחה של אנשי התנועה הקיבוצית עם בובר, שנרשמו על ידי פצ'י בעת התרחשותם. שתי סטנוגרמות פורסמו ב"שדמות" (מס' 7-8 ומס' 20), האחת בחיי בובר והשנייה אחרי מותו. הסטנוגרמה המופיעה כאן (בקיטועים) לא פורסמה מעולם, להוציא כמה קטעים שהביא פצ'י בקיץ 1965, אחרי מותו של בובר, בדו-ירחון "אמות" (בעריכתו הנפלאה של שלמה גרודזנסקי), בתוך רשימתו "פגישות עם בובר".

 

נקודת משען חלופית

 

שנות השישים של המאה העשרים (עד מלחמת ששת הימים) היו שנות האינרציה של מייסדי התנועה הקיבוצית. הרגליים החלוציות הרעיוניות, שעל כתפיהן קמו התיישבות ומדינה, האטו ריצתן, מחמת גיל ושחיקה, ואנרגיות מתחדשות לא נוצרו. הממלכתיות המתעצמת של המדינה, מצד אחד, והתרחבותה של שכבת הדור השני, זה שנולד אל הקיבוץ ולא בחר בו מלכתחילה, מן הצד השני, גרמו ללחצים חברתיים וערכיים בתוך התנועות הקיבוציות. ההנהגות "ההיסטוריות" לא שמעו היטב את הרחשים הללו, ומששמעו לא ידעו מה לעשות בהם, חוץ מאשר לנזוף ולהשתיק. כרגיל, מי ששמעו היו אלה שהמצוקה פקדה אותם עצמם; אנשים רגישים, בעלי מודעות ערכית אותנטית, מחנכים, יוצרים, מורים ומדריכים. בעוד שבמרחביה ובמשמר העמק יושבים עדיין, במלוא אונם הרוחני, מאיר יערי ויעקב חזן, ובעין חרוד (וב"אפעל") זורח יצחק טבנקין, בוחר אברהם שפירא הצעיר, שגדל בחיפה והצטרף לקבוצת יזרעאל מתוך בחירה אידיאית, להתחבר אל מי שלא עלה ארצה באחת מן העליות החלוציות, שלא "הגשים" בקיבוץ, שאינו מחויב למצעים מפלגתיים או לתקנונים ולעקרונות קיבוציים. מרטין בובר, האנרכיסט הישיש, היה, לאורך שנים ספורות, לפני פטירתו, לאחת מנקודות המשען החלופיות, שבהן ראה אברהם שפירא את הסיכוי להסטת התנועה הקיבוצית מן המסלול הקופא והרה האסון, שבו נעה תחת שרביטם של בוניה ושל מייסדיה.

 

בלון חמצן רוחני

 

הקריאה בחוברות "שדמות" הראשונות, בין 1960 ל-1967, מהממת היום כמעט כפי שהייתה אז. האופי הבובריאני, הדיאלוגי, המחפש והתוהה, המעדיף שאלות טובות על תשובות טובות, שומר עד היום על ארומה חריפה של חירות רעיונית. בעוד שרבים וטובים בתנועות הקיבוציות דאז ראו ברוחות החדשות הללו סימני ניוון וכישלון, ידעו צעירות וצעירים לא מעטים, בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה, לזהות כאן את בלון החמצן הרוחני שבעזרתו אפשר להמשיך ולנשום. המפגשים עם בובר שימשו לחבורה זו כתחליף, לא רק למפגשים עם מנהיגי רוח חיים (ובלתי רלוונטיים) אלא כמפגש לא ייאמן עם דור המייסדים המת, עם א.ד. גורדון, עם יוסף חיים ברנר, עם ברל כצנלסון. בובר החי השמיע באוזני מאזיניו הצעירים משהו ממה שנגע באופן כה מלהיב במאזיניו היהודים במרכז אירופה של תחילת המאה העשרים, והמשהו הזה עשה את שלו.

 

בראייה לאחור אפשר לומר, ששיחה זו ודומות לה, כמו גם כלל מפעלו של אברהם שפירא ב"שדמות" ומסביב לה (ודווקא בשנים העובריות ההן, שלפני מלחמת ששת הימים ו"שיח לוחמים") היו בין הגורמים החשובים שסייעו ביילודו של המהלך הרוחני, הידוע היום כרנסנס היהודי, שגם אם מידותיו מועטות הרי השפעתו מהדהדת. כך זכה בובר, בשנותיו האחרונות, לתלמיד מובהק, שהצליח להשמיע את קולו של הפילוסוף הדיאלוגי באוזני אותם נינים שלהם ייחל.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים