הציונית החדשה - ספר של ד"ר אסתר כרמל-חכים מרמת השופט על המנהיגות הציוניות הראשונות

31.1.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

הציונית החדשה

לאה ענבל-דור

 
.

הן היו נשים חלוצות, הן צברו ידע מקצועי רב, הן יצרו יש מאין, הן סימנו אופק חדש בארץ ישראל, אך קולן ופועלן לא בא לידי ביטוי כשנכתבה ההיסטוריה של תולדות היישוב. ד"ר אסתר כרמל-חכים מספרת על המנהיגות הראשונות שהיו לנו ומתקנת את הסיפור הציוני על-ידי עבודת הדוקטורט שלה שהתמקדה בחנה מיזל, מקימת "חוות העלמות". עתה חברה אליה יעל בדיחי, סטנדאפיסטית, והן עורכות יום עיון מזן מיוחד שבו השומעות מתוודעות לתיעוד מחודש של אימותיהן אימהות האומה, שהשתלבו בעשייה הציבורית ובין השאר, הניחו את היסודות לארגוני הנשים

 

קבוצת נשים, רכזות חברתיות של המינהל לחינוך התיישבותי, ישבו מרוכזות מאוד מול המרצה, ד"ר אסתר כרמל-חכים, מרמת השופט והסטנדאפיסטית יעל בדיחי מנטף. השתיים ריתקו אותן ביום עיון תרבותי ומחדש, ויצקו בהן תחושה של כוח ושל המשכיות. בתום ההרצאה המאלפת, שרה ודיברה יעל בדיחי על חלוצות, על אימהות ועל נשים המתגעגעות לאהוביהן.

 

כרמל-חכים, במסגרת הרצאתה, סיפרה מתוך איזו הגדה נכחדת, אולי מיתולוגיה רבת פנים ואירועים, שרק מעט מזעיר מתוכה שרד עד ימינו, והנה, היא שבה ומתגלית מקץ שנים רבות. היא דיברה אל קהל המאזינות לה בהתלהבות, כממלאת שליחות; ביקשה למסור את הרעיון לנוכחות, כמי שנושאת לפיד ומצווה להעבירו הלאה. "אנחנו ממשיכות איזו עוצמה", אמרה ונמנתה בקול רם ובמהירות שמות נשכחים של נשים. הרשימה נשמעת כלחן ישן: נשים ציוניות, חלוצות, שמפעל חייהן הותיר עקבות עמוקים בתולדות היישוב; נשים בעלות חזון, נחישות וחוכמה; נשים שצברו ידע מקצועי רב, שיצרו יש מאין אופק חדש בארץ ישראל, אך קולן ופועלן לא בא לידי ביטוי בכתיבת ההיסטוריה של תולדות היישוב. הן נשתכחו מלב. "אין רחוב על שמן, אין מצבת לזכרן".

 

כרמל-חכים ובדיחי הכירו זו את זו לפני כחצי שנה, כשהוזמנו על ידי מירי ריינהרט, אחראית על שוויון בין המינים במשרד החינוך, ליום עיון משותף: חכים - להרצות על הדוקטורט שלה, ובדיחי - לשיר את שירי המשוררת רחל. כרמל-חכים חשה, כי למרות זה שלמדינה ימלאו בקרוב שישים שנה, מקומן של הנשים נפקד בהיסטוריה של היישוב ובזמר העברי. לפיכך, ביקשה מבדיחי לבדוק לעומק, איך מוצגות נשים בזמר העברי. בדיחי, שהייתה בעבר מורה לתנ"ך ולגיאוגרפיה, הרימה את הכפפה, ערכה מחקר ועל בסיסו בנתה מופע יחיד על שירי נשים, ובו היא מופיעה ביום העיון המשותף שלהן. לדבריה, בזמר העברי, גם כשגברים כתבו את השירים, מוצגות הנשים ברוך ובאהבה ובמבט צנוע. הנשיות במיטבה. בדיחי מתגוררת בנטף, ובמרפסת הענקית שבביתה היא מארחת קבוצות מטיילות, שמגיעות לצפות בה במופע המציב את הנשים בקדמת הבמה.

 

כרמל-חכים, החוקרת, היא חברת רמת השופט, מרצה באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי ארץ ישראל ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל. בין תחומי התמחותה: נשים וארגוני נשים בתנועה הציונית וביישוב ונשים בקיבוץ. היא אם לטל, ליאור, יעל ואיילת.

 

"שלהבת ירוקה"

 

בימים אלה מתפרסמת עבודת הדוקטורט של כרמל-חכים בספרה "שלהבת ירוקה" (הוצאת יד טבנקין), העוסק במפעל חייה של החלוצה העברייה החקלאית המקצועית, ד"ר חנה מיזל. מיזל הקימה בכנרת ב-1911 את "חוות העלמות". מטרת החווה הייתה לחנך ולהכשיר את הנשים לעבודה חקלאית - גידול ירקות וטיפול בבעלי חיים; ולניהול משק בית - עבודות מטבח, ניקיון וכביסה. היה זה רעיון חדשני, מפוכח, מהפכני, אך עול מימושו רבץ על כתפיה בלבד. אפילו ארתור רופין, שתמך ברעיון, לא עזר להגשימו. זאת אף על פי שהייתה הבנה ביישוב, שיש לגוון את המשק החקלאי, על ידי גידול ירקות ומשק חי, ולהכשיר את הבחורות להיות איכרות המסייעות לאיכרים בעבודתם. כל מחזור לימוד נמשך שנתיים. החווה התקיימה עד ,1917 ובשש השנים הללו למדו בה כשבעים נשים. שנים לאחר מכן, הקימה מיזל מוסד חקלאי נוסף לנשים בנהלל, המתקיים עד היום כבית ספר אזורי.

 

מיזל, גיסתה של מניה שוחט וחברתה הטובה של רחל המשוררת, הייתה אגרונומית ואשת חזון התיישבותי ופמיניסטי. היא עלתה לארץ בשנת 1909 עם אליעזר שוחט, לימים בעלה, ונמנתה עם מייסדי נהלל. לימים, שולבו רעיונותיה ברעיון "מושב העובדים", שהיא ובעלה היו ממחולליו.

 

"הרציונל של הספר ושל ההרצאה", אומרת כרמל-חכים, "הוא לרדת לעומק ולהמשכיות פועלן של האימהות ושל הסבתות. אם נדע מה הן עשו למען המדינה, נוכל לתבוע את זכויותינו היום - בזכות ולא בחסד. קצרה היריעה מלמנות את מספר הנשים הציוניות, החלוצות. הרשימה ארוכה (ר' מסגרת) ועדיין אינה שלמה. אלה היו נשים חזקות, מנהיגות ששילבו הון וחזון. הון של ארגוני נשים מחו"ל, (למשל, אגודת נשים יהודיות למען העבודה התרבותית בארץ ישראל שנוסדה ב-1907 והיו לה סניפים בקנדה, באירופה, באנגליה; מההון שלה הוקמה חוות העלמות בכנרת. סניפיה הצטרפו מאוחר יותר לוויצ"ו, שהקימה בתחילת המאה העשרים את בית הספר למשק בית ולחקלאות בתל אביב, ואת משקי פועלות בעפולה ובנס ציונה). כך השתלב ההון עם החזון של צעירות בארץ ישראל, ובזכות זה התאפשרה כניסתן של נשים למימוש האידיאל הציוני".

 

"חוות העלמות" ובית הספר החקלאי לצעירות בנהלל, שייסדה חנה מיזל, היו מסגרות נפרדות של נשים.

 

העובדה שנשים אלה למדו במסגרת נפרדת עזרה או החלישה אותן?

"נשים השרויות בינן לבין עצמן במוסד אקדמי חינוכי מתגבשות לכוח, וזה גם תורם להן בכיוון של שינוי עצמי ואישי. במיוחד בגיל שמונה-עשרה. למשל, הילרי קלינטון ומרילין אולברייט למדו בקולג' לבנות. המשימות המשותפות, הפעילות המשותפת, הלימודים המשותפים, השותפות למען אידיאל, נשים בינן לבין עצמן - בכך מקופלת חוכמת דורות. יחד הן מוצאות מעשים ומגיעות להחלטות שמבשילות וממתינות להגיח החוצה. התלמידות של 'חוות העלמות' בכינרת, שייסדה חנה מיזל היו למנהיגות תנועת הפועלות. הן למדו עברית, שלהקנייתה נודעה חשיבות רבה בהשתלבות החלוצות בחיי הציבור ובאספות. בחווה התוודעו הצעירות גם לרעיון של התיישבות הקבע וההשתרשות - אידיאל חדש לחלוצות, שראו עד אז את הייעוד האמיתי שלהן בכיבוש העבודה. גם תקופת לימודיהן של הצעירות בנהלל הייתה משמעותית ביותר לרבות מהן. היא השפיעה על השקפת עולמן ועל עבודתן. רוב התלמידות היו חברות או השתתפו בהקמת יישובים רבים. רבות מהן הדריכו במשקי פועלות, ונחשבו לבעלות מקצוע בחקלאות. מעבר לתרומה הכלכלית שהייתה לעבודתן, הן תרמו רבות לחיזוק מעמדה של האישה בתוך היישובים עצמם".

 

"אתן לך דוגמה נוספת: 4,000 נשים מארץ ישראל שירתו ביחידות נפרדות בצבא הבריטי. מלבד מקצוע ושפה, הן פיתחו במהלך שירותן כישורים רבים: מנהיגות, עצמאות, ביטחון עצמי. חמש קצינות הח"ן הראשונות של צה"ל היו בוגרות 'חיל עזר לנשים'.

 

יש סיפור מאלף ולא ידוע על סוניה פרס, ששירתה בצבא הבריטי וכבר אז אפשר היה לראות את התנהגותה הייחודית, את גילויי העצמיות והעצמאות שלה ואת העובדה, שאינה מוכנה "ללכת לפי הפרוטוקול", כפי שבעלה העיד עליה פעם. היא הייתה אחות והוצבה במצרים. תפקידה כ'נייטיב' היה להחליף מצעים ולסדר את המיטות. אלא שלילה אחד הגיעה קבוצה גדולה של פצועים לבית החולים, והאחות התורנית ביקשה ממנה לסייע לה. כשהגיעה בבוקר האחות הראשית, האנגלייה, היא גערה בה והורתה לה לחזור לעבודתה השגרתית. סוניה לא ניאותה לחזור לעבודות הניקיון, והביעה נחרצות את רצונה להמשיך בעבודה עם הפצועים. האחות גערה בה בגסות, וסוניה פשוט הרימה יד וסטרה לה. בגלל תקרית זאת, העבירו אותה מבית החולים למחלקת מכונאות רכב, שם הייתה נהגת של משאית כבדה.

 

"בהקשר של נשים חזקות, אני חושבת על גולדה מאיר. אני יודעת שזוכרים לה את מחדלי מלחמת יום כיפור ואמירות שונות על ה'פנתרים' ועל הפלסטינים, אבל האם מישהו זוכר כי ב-1948 היא אספה 50 מיליון דולר, סכום עתק שהיה כאוויר לנשימה למדינה, וכל זאת במהלך שלושה חודשים בלבד, כשהיא מנצלת את קשריה הקודמים מתקופת היותה שליחה בארצות הברית חמש-עשרה שנים קודם לכן? מישהו יודע, כי במהלך שליחותה זו סייעה לפתח עשרות סניפים של 'ליגת החלוצות', שעמדו אחר כך לימינה כשנזקקה נואשות לסיוען? צריך לזכור את כל התמונה כולה: מאיר הייתה מופת לאם חד-הורית, שעשתה קריירה והשיגה את העמדה הפוליטית הבכירה ביותר, תוך ניצול כל כישוריה; היא שימשה מקור השראה לנשים בארץ ובעולם. ואני שבה וחושבת על שרשרת הנשים הציוניות והחלוצות ואלה שהיו פעילות בתנועת הפועלות. לעתים שוכחים, כי ארגוני נשים הם שהקימו את רוב שירותי הרווחה בארץ: טיפות חלב, מעונות יום, בתי חולים, בית הספר לרפואה בירושלים. ב-1947 ביקרה בארץ משלחת של האו"ם, וקבעה כי ארץ ישראל היא המקום הבריא ביותר במזרח התיכון.

 

מדוע בחרת בחנה מיזל כנושא למחקרך?

"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, הגעתי לסיפור חייה של מיזל באמצעות רפרט שנתבקשתי לעשות על 'חוות העלמות'. קראתי אז מחקר של פרופסור מרגלית שילה מאוניברסיטת בר אילן, חוקרת ארץ ישראל ופורצת דרך בתחום המחקר ההיסטורי של הנשים ביישוב, שכבר בשנות השמונים חקרה את הנושא ואף ערערה על מיתוס השוויון. כשקראתי את המחקר שלה, ניעורה בי סקרנות סביב דמותה של מיזל וכתבתי עליה עבודה סמינריונית. לא קיבלתי אישור לכתוב עליה תזה לעבודת המסטר, אך כמה שנים מאוחר יותר עשיתי עליה דוקטורט, שבהמשך אף אושר גם באוניברסיטת חיפה. כשחיפשתי עליה חומר, גיליתי כי הארכיון שלה זרוק בחדר הקיטור בבית הספר בנהלל. למעשה, הצלתי אותו, והיום הוא מסודר בארכיון של המועצה האזורית עמק יזרעאל. פרופסור שילה ניאותה להנחות אותי בדוקטורט, שאותו סיימתי בשנת 2003, כשלצד המחקר ההיסטורי אני מוסיפה ללמד אנגלית בבית ספר אזורי מגידו. אהרון עזתי מ'יד טבנקין' המליץ להוציא את המחקר כספר, וכך, בהמלצתה, בעידודה ובהנחייתה של פרופסור סילביה פוגל ביג'אווי, יוזמת הסדרה 'מגדר וקיבוץ', ובעריכתו הנאמנה של יעקב סתר, יצא הספר לאור לפני כחודש. עם זאת, עליי לציין שכל המחקר סביב נשים בתנועה הציונית וביישוב הוא עדיין בחיתוליו, ויש חשיבות עליונה להביאו לתודעת הנשים והציבור. אני לא שוקטת על השמרים, ובחודש הבא, ביוזמתי ובשיתוף עם פרופסור שולמית ריינהרץ, מייסדת וראש המכון לחקר האישה היהודייה באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית, יעלה לאינטרנט אתר בשם 'לשים נשים על המפה'; יהיה בו מידע על יישובים הקרויים על שם נשים ומידע על הנשים שעל שמן הם קרויים.

 

אני גם השתתפתי בכתיבת ערכים באנציקלופדיה של נשים יהודיות, שיצאה לפני שנה על תקליטור באנגלית, שיזם משה שלווי, בעלה של אליס שלווי, כלת פרס ישראל. לקחתי על עצמי לכתוב על הנשים שעלו לארץ מאנגליה - ויצמן, זיו, רומנה גודמן - אך התניתי זאת בכך שהוא יכניס לאנציקלופדיה נשים מהאזור שלנו: חנה מיזל, סנטה יוספטל, אמה תלמי ושולמית הורנהוט, הטייסת הראשונה, חברת האצ"ל.

 

מהיכן נובע הלהט הפמיניסטי שלך?

"אני בת קיבוץ שער העמקים, והיום חברת קיבוץ רמת השופט, ובאמת האמנתי שיש שוויון. האמנתי במיתוס הזה, עד שיצאנו אישי ואני לשליחות בקנדה, מטעם 'השומר הצעיר'; אז התפכחתי. שלחנו חניכים של השומר הצעיר לסמינר לקיבוץ בארץ, והנה, את כל הבנות שלחו לבית ילדים ולעבודות מטבח, ואת כל הבנים שלחו לעבודות חקלאות. הבנות קבלו על מר גורלן, ואני הבנתי שגם הקיבוץ הוא בעצם חברה מגדרית, עם חלוקת תפקידים ברורה וציפיות ברורות לגבי מה שגברים ונשים צריכים לעשות. חזרנו מהשליחות והנושא לא הפסיק להעסיק אותי. ב-1970 עשיתי רישיון נהיגה, והייתי החברה השלישית בלבד בעלת רישיון בקיבוץ. איך אפשר לתאר את זה, אם לא כהפליה.

 

"הפמיניזם אכן ריתק אותי. הגישה של 'האשמת הקורבן' קוממה אותי. הלא החינוך הוא מאוד מגדרי. לא סתם רוב הבנות הולכות ללמוד בסמינר אורנים, אלא משום שמנמיכים את הציפיות שלהן, מחפשים גזברים בין הגברים, ולא בין הנשים. לבנים מאפשרים ביתר קלות לממש את הפוטנציאל שלהם. לכן, כה חשוב לעודד דמויות לחיקוי ולהזדהות, ולהראות שאפשר לעשות קריירה לצד חיי משפחה. להציב נשים על המפה, ולהוכיח שלמרות ההפליה נשים מצאו דרכים לממש את היכולות שלהן.

 

רבות דובר על הפער בין האידיאולוגיה השוויונית בתקופת היישוב ובין היישום שלה בנושא הנשים.

"כן, התנועה הציונית רצתה להצטייר כתנועה שוויונית, ליברלית ומתקדמת, וגם שאפה לגייס לשורותיה נשים. בקונגרס הציוני השני, בשנת ,1898 היא נתנה זכות בחירה לנשים, והיה בכך צעד חסר תקדים, אך הייתה זו הצהרה בלבד. בפועל, הן היו שותפות מינוריות בלבד. רק אחרי עשר שנים, ארגוני נשים החלו לפעול. ורק ב-1927 נבחרה אישה להנהלה הציונית. הנשים שעלו לארץ בעליות הראשונות ציפו לעבודה חקלאית. בשנת 1907 עלה בידי קבוצה קטנה של פועלים חקלאיים להקים בסג'רה קולקטיב עצמאי. היוזמת הייתה מניה שוחט, מנהיגה סוציאליסטית ופעילה ידועה עוד לפני עלייתה, מן הראשונות שטיפחו את רעיון ההתיישבות הקולקטיבית בארץ ישראל. היא הצליחה לשכנע את האגרונום שניהל את החווה, כי ידריך את הנשים לחרוש בצמד שוורים. הניסיון לא צלח. הברירה נמצאה בגן הירק: בשנת 1909, בהדרכתה של מיזל שהייתה אגרונומית מוסמכת, שתלו הנשים בחשאי את גן הירק הראשון, חבוי מאחורי גבעה מרוחקת. הסתבר, כי נשים מסוגלות להיות חקלאיות על ידי פיתוח ענפי חקלאות חדשים שיתאימו ליכולתן הפיזית. שנתיים אחר כך נוסדה 'חוות העלמות' בכנרת, לאחר שמיזל השיגה כספים מאגודת נשים ציוניות בגרמניה. ככלל, הנשים בארץ, ביישוב, היו משרתות. חלקן הסכימו שהגברים יעשו את המהפכה, אך חלקן לא הסכימו לכך.

 

כאמור, שרה מלכין, יעל גורדון ועוד כמה נשים ניסו לעבוד בסג'רה בעבודה גברית, אך היה להן קשה מדי, והן חזרו למטבח. גם עבודה זו הייתה קשה מנשוא, בתוך פיח ועשן, בחוץ, בימי שרב וגשם, מהזריחה ועד השקיעה. הצעירות היו מפוזרות, עד שמיזל באה ואספה אותן לכנרת; שם היה ערש הפמיניזם, שם הן הבינו שזו לא בעיה אישית אלא מגדרית. בוגרות 'חוות העלמות' בכנרת כבר הציבו תנאים, כשפנו מאוחר יותר להצטרף לקבוצות: שש נשים לפחות בקבוצה, ארבע עוסקות בחקלאות ושתיים ברוטציה בענפי השירות.

 

איזו מין פמיניסטית הייתה מיזל? האם היא פנתה רק בכיוון של שינוי עצמי, או ביקשה גם לשנות את הגברים ואת המוסדות החברתיים?

"מיזל כבשה את לבי, כי היא בחרה בדרך הביניים. היא הציעה פתרון; לא לשנות את הגברים, אלא להתרכז בהכשרה עצמית ולהביא לשינוי עצמי. הפמיניזם נכנס לתנועה הציונית דרך ההכשרה החקלאית. על ידי השתנות עצמית. היום כמעט אין משמעות לכוח פיזי, אבל בתקופה ההיא הייתה לו חשיבות עליונה. מיזל שבתה את לבי כי היא הגדירה את הבעיה - יש הבדלים בין גברים לנשים, אך אלה לא צריכים לגרום להפליה - והציעה דרך לפתרון; היא ידעה לגייס הון ולתרום חזון, ובעצם, עיצבה את דמות העברייה החדשה. תוך שנתיים מיום עלייתה ארצה, היא הקימה בית ספר תחת השלטון העותומני, בלי עידוד וללא גיבוי של חבריה; היא הצליחה לשלב גורמים בורגניים, כי היא למדה בשווייץ ובצרפת, וזה איפשר לה להבין את הציוניות הבורגניות ולרתום אותן למפעליה כבר בשנת .1910 מיזל הבינה, שמהגברים היא לא תקבל תמיכה, כי מבחינתם הנשים נמצאות בתחתית סולם העדיפויות. ההסתדרות הציונית והמרכז החקלאי לא הושיטו לה יד, ואף הערימו קשיים. לכן, היא עזבה את הגברים והלכה לקבל סיוע מהנשים. היא השלימה עם ההכרח, שהיוזמה והתמיכה הכספית במפעלי ההכשרה לנשים יבואו קודם כול מארגוני הנשים, ורק אחר כך, לאחר שיונחו היסודות, תצטרף ההנהלה הציונית, תתרום את חלקה ותמלא את חובתה להתפתחות האישה בארץ. המסקנה שלה הייתה, שגם במאבק לזכות בחירה וגם במאבק לעבודה חקלאית, נשים צריכות להתגייס יחד ולפעול במשותף.

 

"המטרה העליונה הייתה להשתלב בעבודה חקלאית. יש פה קשר משולש בין תופעת ההכשרה החקלאית לנשים בעולם לבין ארגוני הנשים היהודיות בתפוצות, ובין החלוצות בארץ ישראל," מבהירה כרמל-חכים, "מיזל היא החוט המקשר. לפי השקפתה, האיכר לא יכול בלי האיכרה, ולא מספיק לקנות אדמה, צריך גם לעבדה. ואם נשים לא יהיו שותפות למפעל החקלאי, לא יהיה בארץ כפר עברי, וזה נכון הן לגבי הקיבוץ והן לגבי המושב. אם נשים לא יידעו מה הן עושות בהתיישבות, הן לא יהיו שותפות להתערות בארץ, ואז הן גם לא יישארו בה. אפשר לכנות את השקפת עולמה כפמיניזם מתון, ליברלי, המכיר בהבדלים בין גברים לנשים, ורואה בעצמו חלק מהשחרור הלאומי. הנשים לא התריסו, לא קראו תיגר, ולא ראו את עצמן כ'גברים', אלא כאימהות וכרעיות, המשתלבות כשותפות ביצירת חברה חדשה. מיזל הגיעה להישגים מרשימים בזכות דרך הביניים, הפשרה, והודות לגיוס נשים רבות ככל האפשר, מכל רובדי החברה, למען מטרה משותפת. למעשה, היא גם הניחה את היסוד לצמיחת תנועת נשים בארץ ישראל. אך תנועה זו לא מיסדה מבנה חברתי שישמש מרכז כוח. היום אני כבר יודעת, שצריך לשנות את סדרי העדיפויות, לשנות את חלוקת המשאבים, אבל אז חשבו שאם הנשים ישתלבו, החברה תשתנה ותהפוך מתקדמת יותר.

 

את מתארת יותר ממודל הכשרה אחת. היו כמה

"נכון, היו שישה מודלים ו'חוות העלמות' הוא הראשון. הייתה זו פריצת דרך, שכן הגברים והארגונים הציוניים, שבהם שלטו, ראו בניסיונות החדירה של הנשים לחקלאות איום. מיזל, שהייתה ערה לרגישות זו, הכשירה את הנשים לעבודה בענפי החצר ומשק הבית בלבד, ואפשרה לגברים לקבל את התמקצעותה של האישה כמייצגת הצד הנשי בחקלאות ואף לתמוך בה. בעיני הנשים, במתכונת שנקבעה על ידי מיזל, נחשב הדבר כניסה לתחום 'הגברי' וחריגה מן הסד המגדרי המפלה למדרגה יוקרתית יותר. בהדרגה נוצר מיתוס של עובדת אדמה, ששירת את ארגוני הנשים היהודיות בחו"ל, וסייע להן לגייס כספים ולרכוש אדמות. המודל השני בהתפתחות ההכשרה החקלאית לנשים היה מודל קבוצות הפועלות; בהן היו מדריכות בוגרות 'חוות העלמות', אשר התעוררו לפעול בעקבות מחסור במזון שנגרם עקב מלחמת העולם הראשונה, ועסקו בעיקר בגידול ירקות.

 

המודל השלישי - קורסים לבישול שמפלגת 'הפועל הצעיר' ביקשה ממיזל לערוך, כדי לשפר את איכות המזון הירוד שסיפקו מטבחי הפועלים. מיזל ניצלה זאת כדי להקים ליד המטבחים לול ומכוורת דבורים, ובהמשך גם גני ירקות שסיפקו מזון למטבחים. המודל הרביעי היה ההכשרה הנודדת שיזמה אסתר רוזוב, ובוצעה על ידי צעירות, בוגרות ההוסטל שהפך לפנימייה לתלמידות להכשרה חקלאית; הן עברו ממקום למקום והדריכו נשים, איך להקים גינת ירק ליד הבית, דבר שיקל על כלכלת המשפחה. המודל החמישי היה המשק בירושלים, שהתחיל כמשתלה בניהולה של רחל ינאית, וסביב רעיון התמיכה במשק הפועלות בירושלים, נוצר ארגון בשם 'ליגת החלוצות' שתמך בו. גולת הכותרת של ההכשרה החקלאית לנשים בשנות העשרים הייתה הקמתו של בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל. היה זה מוסד מודרני ברמה אירופית, והדבר התאפשר כי נצבר ניסיון רב, כי ארגוני הנשים בחו"ל היו מוכנים לממן מיזם גדול, וכי תוכנית הלימודים הגיעה לכלל גיבוש והייתה הוכחה לכך שלנשים יש יכולת חקלאית; הודות לכך, קק"ל הקצתה משבצת קרקע גדולה, ונוצר ביקוש בהתיישבות לבוגרות של הכשרות חקלאיות. מיזל ביצעה את המשימה בהצלחה בלתי רגילה, אחרי שהצליחה לרתום את ארגון הדסה-קנדה למימון המיזם בתחילתו, ובסופו של דבר, לקחת אותו תחת חסותו הבלעדית.

 

הספר מרתק, נרמז בו כי היא חיה חיים צנועים וסגפניים, וכי הייתה תופעת התאבדות במשפחתה, אך נדמה שאישיותה וחייה האישיים נותרים עלומים, האם זה בכוונה תחילה?

"מיזל הייתה בעלת אישיות מאוד קשה וקשוחה, ודרשה מעצמה המון, אחרת לא הייתה מגיעה להישגים. היא הייתה מוכנה לקחת סיכונים, כדי להעמיד את בית הספר בחזית החקלאות המתקדמת בארץ. למשל, היא הביאה פרות מהולנד, למרות התנגדות המרכז החקלאי. היא עמדה על כך, שהתלמידות ינקו את חדריהן בזמנים קבועים ולא יארחו גברים. היו בעיות משמעת קשות, והתלמידות, שגילו כלפיה ייראת כבוד גדולה, פרקו עול כל אימת שנסעה. ועדת תלמידות ניהלה את החיים הפנימיים בבית הספר. התלמידות קיבלו מבית הספר 25 גרוש להוצאות קטנות ולעזרה רפואית. הודגש, כי יש שוויון בין תלמידות שמשלמות שכר לימוד לכאלה שאינן משלמות אותו. מיזל ביקשה לשמור על שוויון, ללא קשר למצבם הכלכלי של ההורים או של הארגונים ששלחו אותן ללימודים. עיקרון חשוב היה הדיבור בעברית: מיזל דבקה בעקרונותיה ולא התפשרה, גם כשהיה מדובר בקרובי משפחה או במכרים. כך למשל, דחתה את פנייתה של בת אחיה של חיותה בוסל להתקבל לבית הספר, משום שלא שלטה בשפה העברית. הציטוט הבא ממחיש זאת: 'מנהלת אינה יכולה אף פעם לפרוץ גדר, לו גם רצתה לפעמים, אלא מוכרחה תמיד למלא את חובותיה ביושר גמור..אני יודעת שידידים רבים כועסים עליי בגלל עניינים שכאלה. יש חוקים ודברים קבועים, ובלעדיהם לא תתקיים אותה אטמוספרה מוסרית תרבותית, הנחוצה לכל קיבוץ אנשים החיים ביחד, ובייחוד למוסד חינוכי'.

 

"היא ובעלה היו חשוכי ילדים. במשך תקופה ארוכה היא הייתה בנהלל, והוא עבד בפרדסים בפתח תקווה. מאוחר יותר הוא ערך את כתבי 'הפועל הצעיר'. הם לא היו הרבה יחד, אך הם שיתפו זה את זה ברגשות דאגה הדדיים. היא סיפרה לו כי היא שואפת, שבבית הספר ילמדו מורות נשים, שיוכלו לשמש מודל חיקוי לתלמידות, שיהיו בעלות הכשרה חינוכית, ויוכלו לעצב את דמותן הנשית החדשה של התלמידות ואת תדמיתן: צעירות שזופות העובדות בשדה, וגם נשים שעובדות בענפים חקלאיים במשק הביתי, ונשענות על מקורות כספיים שמספקות להן נשים. החזון שהדריך את מיזל ואת תלמידותיה הוא אותו חזון שמפעם בלבי ואשר הצמיח את הספר. זוהי האמונה הציונית והרצון לקבע את מקומן רב החשיבות של הנשים במפעל הציוני. בלעדיהן הסיפור הציוני אינו יכול להיות שלם".

 

הנשים

 

מישהו מכיר את ההיסטוריה של הציונית הראשונה, דונה גרציה? היא הייתה אחת הנשים העשירות במאה ה-16, יהודייה, בת למשפחת אנוסים ששבה ליהדות וקנתה מהסולטאן התורכי את טבריה, שם ביקשה להעמיד מקום למגורשי ספרד; היא אחת הנשים החשובות בעולם. מישהו יודע שהמהפכה הפמיניסטית בסוף המאה ה-19 בארץ החלה בגן העברי הראשון של אסתר שפירא בראשון לציון? שם דיברו אך ורק עברית; מי שמע על אולגה חנ... ומזכירתה בין השנים 1926-1921 אשר כל השנים לחמה לשוויון זכויות לנשים, הקימה את משק הפועלות בנס ציונה שהפך לבית ספר חקלאי "עיינות" ונבחרה מטעם מפא"י כחברה בכנסת הראשונה והשנייה? וליליאן פרימן, מה יודעים עליה? היא נולדה במטואה אונטריו, קנדה, הייתה מייסדת הדסה קנדה ושימשה נשיאה של ארגון זה עד מותה; לאחר מלחמת העולם הראשונה היא גייסה סכומי עתק, בגדים ותרופות לקרן העזרה ליהודי ארץ ישראל, וכמו כן ייסדה סניפים של "הדסה" ברחבי קנדה, עזרה להקים את בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל וגייסה כספים לקניית אדמות עמק חפר; בשנת 1934 קיבלה את עיטור האימפריה הבריטית, ועל שמה נקרא היישוב חבצלת השרון; ורה וייצמן, היא עבדה כרופאת ילדים בשכונת עוני במנצ'סטר באנגליה, בת למשפחה אמידה שהקנתה לה את כל גינוני החברה הגבוהה, חיים בא ממשפחה ענייה, והיא הייתה זו שטוותה את הקשרים החברתיים עם אנשי השלטון הבריטי, ועשתה את יחסי הציבור כדי לקדם אותו; היא הקימה את "בית קיי" בנהריה, ומחלקת השיקום בבית חולים "תל השומר" ואת בית הנשיא פינתה לקייטנות של איל"ן. במלחמת העולם השנייה שיכלה את בנה מיכאל, טייס בחיל האוויר הבריטי; ורבקה זיו, בת למשפחת מרקס, סופרג'סטית, פעילה במאבק לזכות בחירה לנשים. היא יזמה את הקמת וויצ"ו, בנתה את ביתה בתל מונד. בשנת 1934. בשנת 1960 קיבלה עיטור האימפריה הבריטית מממשלת בריטניה על פועלה למען החברה והתנועה הציונית.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים