קסם האוהל - תומר כהנא מניר בנים מדריך טיולים להכרת הבדואים

24.1.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

קסם האוהל

נחמן גלבוע

 
.

הדימוי הרומנטי של הבדואים שהציונות אהבה לאמץ לעצמה הוא של נוודי מדבר אקזוטיים מכניסי אורחים, עם השנים נוספה להם קונוטציה חיובית נוספת של גששים מומחים, התורמים למדינה. מול זה נערמת בשנים האחרונות תרעומת אמיתית על בני המגזר הבדואי שהם משתלטים על אדמות מדינה ושולחים את ידם ברכוש של אחרים. תומר כהנא מציג את כל פניהם של הבדואים, ורוצה לראות אותם אחרת. פשוט כמו בני אדם. פגישה עם מדריך טיולים שונה שמשתדל לצמצם את הפער שנוצר בין האתוס הציוני לאתוס הבדואי

 

דניאל התעורר ביום שבת, בשעת בוקר מוקדמת, באוהל בדואי הנטוע לצד כביש ירוחם-מצפה רמון. בחוץ שרר קור מדברי מקפיא, ורוח צוננת שחדרה משולי האוהל נשבה קלות על פניו. מבט חטוף בשעון לימדו כי השעה חמש. השמש עדיין לא זרחה, אבל הוא כבר לא יכול היה להמשיך להתהפך בשק השינה, והחליט לצאת לטיול בוקר. "ואני לתומי חשבתי שקשה להיות יהודי", הפטיר תוך כדי ניסיונות לשמור על חום הגוף, תוך שהוא נפרד מהחמימות המפוקפקת של שק השינה ומתעטף בכמה שכבות של בגדי חורף. דניאל, או בשמו המלא, ד"ר דניאל גוטליב, כלכלן, עסק בהוראה באוניברסיטת בן גוריון ובמחקר בבנק ישראל, ולאחרונה התמנה לתפקיד בכיר בביטוח הלאומי. במסגרת עבודתו ערך מחקרים בנושא העוני, ובהם שיקף בנתונים מספריים את מצבו העגום של המגזר הבדואי. לילה אחד במאהל הבדואי המחיש לו את המציאות שמאחורי הנתונים היבשים.

 

לחוויית הלינה באוהל של גוטליב הייתי שותף גם אני, וכמונו עוד כעשרים חברים מצפון הארץ ומירושלים. היה זה במסגרת טיול בנגב, שנערך בהדרכתו של תומר כהנא, ממושב ניר בנים, אשר שם לו למטרה להכיר לחברה הישראלית את המורשת הבדואית על צדדיה היפים ועל מצוקותיה. שאלו אותו פעם, אם ימלא אחר החובה להגן על כבוד המשפחה, הוא ביקש שלא יעמידו אותו במבחן הזה.

 

בתחנה הבאה, בתל שבע, אנחנו פוגשים את מרים אבו רקייק, 37, רווקה, יזמית באופיה ובמעשיה. היזמות שלה היא לשמר את המרשמים המסורתיים של סבתה, שהייתה מרפאה ידועה בעזרת צמחי מרפא, ובעזרתם לייצר תרופות ומשחות בהיקף מסחרי. לדבריה, בקרוב יתחיל ייצור של מוצריה במפעל בראשון לציון. בינתיים, היא מגדלת בחלקת אדמה משפחתית בשולי תל שבע גינת צמחי מרפא ותבלין לדוגמה, ואת התוצרת מוכרת בסככה סמוכה. כמו כן, היא הקימה אוהל מסורתי מיוחד לאירוח קבוצות המטיילים, ובו היא מספרת את סיפור חייה ומאבקה להשכלה ולעצמאות.

 

בהמשך אנחנו פוגשים את ד"ר סולימאן אבו באדר, כלכלן באוניברסיטת בן גוריון, שחקר עם ד"ר גוטליב את מצבם הכלכלי של הבדואים בנגב. אבו באדר, שהיה המורה של אבו רקייק בבית הספר התיכון, מתאר את ההיבטים החברתיים והפוליטיים, הגורמים לבדואים לחיות ברמת חיים כל כך נמוכה יחסית לשאר תושבי המדינה.

 

משם אנחנו עוברים לכפר הציורי דאראג'ת, כפר של פלאחים בשולי הר חברון, שבו הבתים צבועים בצבעים שונים, והאטרקציה לתיירים הן המערות שבהן חיו ראשוני המתיישבים יחד עם מקנם וצאנם. המדריכה המקומית שלנו היא אמל אבו חאמד, 21, תלמידה במוסד אקדמי ופקידה במועצה האזורית. "אצלנו אמל זה תקווה", היא מסבירה לנו את משמעות שמה, "ולא עבודה כמו אצלכם". את הסדרה "עבודה ערבית" היא מכירה ואוהבת, ואפילו אומרת לי בחיוך, שאני עושה לה בושות כשאני חוגר חגורת בטיחות בכפר, כמו הבושות שעושה גיבור הסדרה לאביו, כשהוא מנסה להתנהג כמו היהודים. אמל היא דוגמה לדור הצעיר והמודרני בקרב הבדואים. "אני לא אהיה מוכנה להתחתן עם מישהו שישדכו לי ללא הסכמתי," היא מבהירה, "אני רוצה להתחתן עם מישהו שאכיר ואוהב, ומצדי הוא יכול להיות גם יהודי".

 

את הלילה אנחנו עושים במאהל של עיד אל קשחר בכפר הרועים, לא רחוק משדה בוקר. שם אנחנו מתוודעים לג'ורג', יהודי הונגרי-דרום אפריקני, המתגורר במאהל, לבוש כבדואי, ומשמש מורה דרך ומנהל תפעול, ובד בבד חוקר את ציורי הקיר באזור. בלילה אנחנו מתכבדים בתה מתוק, ומתקרבים ככל האפשר לחום המדורה שבאוהל המרכזי. במוצאי שבת אנחנו חוזרים הביתה, לאחר טיול טבע בעין עקב. הבגדים המדיפים ריח מדורה מושלכים לכביסה, כמו בימים הרחוקים שבהם חזרנו מטיולי תנועה. זהו, הסתיימה ההרפתקה הבדואית. חוזרים לבטון ולאספלט.

 

החיידק הבדואי

 

כהנא אינו רק מדריך טיולים. הוא מגדיר את עצמו כיזם תיירות, וחלק מהמקומות שבהם ביקרנו הפכו למוקדי תיירות בעקבות הצעות ותוכניות שלו. לאחרונה, הוא הגיש למשרד התיירות, בשיתוף עם אורנה גורן, הצעה מגובשת להקמת מרכז מורשת ותרבות של הבדואים בנגב. הוא מתקשה להגדיר מתי בדיוק נדבק בחיידק הבדואי. "כילד יש לי זיכרון מטיול שעשיתי עם ההורים לבדואים בנגב, ורכבנו על גמלים וחמורים", הוא מספר. "זה השאיר בי רושם. המון שנים טיילתי במדבר, שפשוט טבע בי את חותמו, אבל את הבדואים בנגב לא הכרתי לעומק. הרי בשנים שעברו פסחנו על הנגב ועברנו ישירות לסיני, שם קשרנו קשרים עם הבדואים המקומיים.

 

"הרגשתי משיכה ללמוד את השפה הערבית, ומיד אחרי הצבא נרשמתי לקורס באולפן עקיבא. חשבתי אז לעבוד עם בדואים בסיני. דבר הוביל לדבר, וכשסיימתי את הקורס, נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב, מזרחנות וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה, ושוב למדתי ערבית, אך הפעם למדתי גם על הבדואים".

 

הוא בן 50, נשוי לליסה, אב לצליל, לקרן לאור ולענבר. הוא בן וחבר מושב ניר בנים, לשם עברו הוריו אחרי שעזבו את קבוצת כנרת. בנעוריו למד בבאר טוביה ושיחק כדורסל בקיבוץ גת. במסגרת שירותו הצבאי כקצין ביחידת החילוץ 669, התאמן רבות בנגב ובמדבר סיני. לאחר השחרור מהצבא מילא מספר תפקידים ברשות שמורות הטבע ובחברה להגנת הטבע. לאחר שסיים את הלימודים בארץ ושהה חמש שנים בארצות הברית, חזר ארצה, עבד במשך שנה עם נוער בפנימייה בקדמה, ולאחר מכן, במשך שש שנים, ניהל את בית ספר שדה אילת. "זו הייתה החזרה שלי לטבע", הוא אומר, "מתוך החלטה שחיי יימשכו בכיוון הזה".

 

"במשך הרבה שנים לא התעסקתי בנושא הבדואים", מספר כהנא, "אלא רק בנגיעות מדי פעם. למשל, כשניהלתי את בית ספר שדה אילת, התברר לי שבטיולים של תלמידי בתי הספר פוסחים על הנושא של הבדואים בנגב. זה נראה לי מוטעה מיסודו. הרי כשנוסעים בכביש מבאר שבע דרומה, רואים את המאהלים שנראים כמו מחנות פליטים, אז אפשר לא להתייחס לכך? להתעלם מזה? לכן, הכנסתי נוהג שהמדריכים, בזמן הנסיעה באוטובוס, ידברו על הבדואים ויקדישו להם כמה מילים".

 

מיזם תיירותי

 

בשנת 2000 סיים כהנא לעבוד בבית הספר שדה אילת ובחברה להגנת הטבע, והקים עם חבר טוב שלו, ספי הנגבי, חברה בשם "אתרי מדבר". הנגבי, בעל אורחן שחרות בנגב הדרומי, החזיק בגמלים ולאורך שנים פיתח קשרים עם הבדואים בנגב. "יום אחד", מספר כהנא, "לאחר שספי ביקר בכסייפה, וראה את מצבם העגום של הבדואים, הוא אמר לי שאנחנו חייבים לעשות משהו למענם. החלטנו לבדוק במה נוכל להועיל להם, ולאחר סיורים בשטח ושיחות רבות, החלטנו לסייע להם בתחום שאנחנו מתמצאים בו - כלכלה תיירותית".

 

מהו מקור המשיכה התיירותי שלהם?

"יש במגזר הבדואי אוצר בלום של תרבות, של מורשת ושל היסטוריה, ולא הרבה אנשים יודעים על כך. אמרתי לעצמי, שהאתוס של הבדואים, שכולל למשל את תרבות הכנסת האורחים, הוא בסיס מספיק חזק כדי לבנות עליו תהליך כלשהו".

 

איך מקדמים רעיון כזה?

"ראשית, פיתחנו אותו, אחר כך הצגנו אותו למשרד התיירות, וקיבלנו תקציב לבדיקת ההיתכנות של מיזם כזה. לאחר שראיינו עשרות יזמים פוטנציאליים בקרב הבדואים ועשרות סוכני תיירות, הפקנו חוברת שבה תיארנו את הפוטנציאל התיירותי ביישובי הבדואים, שיכול להביא תרומה כלכלית משמעותית".

 

בשלב הזה נפרדו דרכיהם של כהנא והנגבי. האחרון התמקד במיזם אחר, ואילו כהנא חיפש דרך לפעול ולהשתלב בתוך מיזם התיירות הבדואית. אחת המסקנות שלו הייתה, שצריך לתת לבדואים תמיכה כלכלית ותקציבית, כפי שנותנים ליהודים במסגרת חממות תיירות. תמיכה כזו אכן ניתנה על ידי משרד התיירות והרשות לפיתוח הנגב, ואפילו הסוכנות היהודית הקצתה לכך תקציב.

 

מה היה החלק שלך במיזם?

"בשלב הזה נכנסתי לעניין גם כמחולל וגם כיועץ מטעם משרד התיירות. כמחולל יזמתי פניות לאנשים שיכולים ליצור אטרקציות לתיירים, וכיועץ שלחתי אותם לקבל סיוע ממשרד התיירות. בסופו של דבר, בניתי בכמה מקומות תוכנית עסקית שהוכיחה את עצמה".

 

אחת העבודות שעשה נגעה לבית השיח סולימאן הלוזייל בכניסה לרהט. הוא הכין תוכנית להפיכתו לבית מורשת של השיח, ולשם כך ראיין חברים מקיבוץ שובל ומהסביבה, והגיע לדודיק שושני מלהב, שהיה פעם ראש מינהלת הבדואים ושימש כיו"ר עמותת דרומה, המנהלת את המוזיאון לתרבות הבדואית ג'ו אלון. שושני גייס אותו לתפקיד מנהל מוזיאון ג'ו אלון, והוא עבד שם קרוב לשנתיים. "כשסיימתי, נכנסתי במרץ לפתח לא רק את הייעוץ, אלא את גם נושא הטיולים", הוא מספר, "בעצם, החזון הוא להביא עכשיו את האנשים למקומות שהתחילו לקרום עור וגידים. יש מקומות שהם לא אתרי תיירות מבחינת המבנה, אבל הם מוצר תיירות בזכות האנשים שיודעים לארח, לשוחח ולהעביר הרצאה קטנה".

 

אתוס חיובי ואתוס שלילי

 

נדמה לנו שאנחנו יודעים הכול על הבדואים. מה יש לך לחדש?

"זה ממש לא נכון. רוב המטיילים אומרים לי, שהם לא היו נכנסים לרהט או ליישוב בדואי אחר, אם לא הייתי לוקח אותם לשם. אנשים חולפים על פני היישובים האלו בדרך לבאר שבע, אבל לא נכנסים אליהם. הדימוי של הבדואים, שנולד והתעצב בתקשורת בשנים האחרונות, הוא דימוי שלילי של גנבים, של גובי דמי חסות ושל חלק מהמיעוט הערבי שמסוכן להיכנס לכפרים שלו. אדם שניזון מהתקשורת, לא מתעניין ולא מתעמק בכלל בעולם של הבדואים. עם זאת, עדיין שמור אצל הישראלים הדימוי הרומנטי והחיובי של הבדואים, שצומח מהאתוס שלפיו הבדואים מכניסי אורחים ואנשי מדבר, ותורמים למדינה בשירותם הצבאי כגששים. אני שמתי לעצמי למטרה להגדיל את האתוס החיובי ולנסות להקטין ככל האפשר את האתוס השלילי. הרגשתי שאפשר לעשות את זה על ידי חשיפת הצדדים הטובים והיפים לקהל, המתארח אצל הבדואים ולומד להכירם מקרוב".

 

איך זה מתבצע?

"קודם כול, על ידי זה שאני מספר בדרך את הסיפור ההיסטורי והתרבותי של הבדואים, ובעיקר על ידי המפגש הבלתי אמצעי עם האנשים בשטח שהם ערבים, מוסלמים, בדואים, אבל מעל הכול הם אנשים שמארחים אותך ומספרים לך על עצמם. רובם מספרים את האמת. הם לא מנסים לייפות את המציאות, ואין לך ברירה אלא להרגיש הזדהות עם מצוקותיהם. הם מעבירים לך מידע שמלמד אותך מה הם שבט, בית אב, קבוצת שבטים, חמולות; מאיפה ומתי הם הגיעו לארץ, ואז אתה מבין שבשעה שעלו לפה כל העליות הציוניות והקמנו את מדינת ישראל, ישבה פה קבוצה גדולה של אנשים, שחיו פה שלוש מאות ואפילו חמש מאות שנה. הם היו מרוחקים מהמרכז, נדדו ממקום למקום, וחיו את חייהם, שבכלל לא היו קלים".

 

אתה חושב שמדינת ישראל אחראית לכך שמצבם של הבדואים הוא בכי רע?

"אני חושב שמתנגשים פה שני אתוסים: האתוס הבדואי והאתוס הציוני. האתוס הבדואי של חיים בשטח ובטבע, הוא לא משהו שאפשר לשנות בן רגע. זו מורשת ארוכת שנים ודורות, והיא מתנגשת באתוס הציוני של שיבת העם היהודי לארצו, של הצורך בשמירת אדמות הלאום ושל הרצון לייצר מהר היסטוריה התיישבותית. המדינה רואה את הבדואים דרך הפריזמה של האתוס הציוני, ולכן הפתרון שנמצא היה לרכז את הבדואים בשבעה יישובי קבע בסגנון של עיירות הפיתוח. בעצם, לא הייתה התייחסות לצורת החיים הבדואית, שהיא משפחתית וחמולתית באופיה, ולצורך המאוד חזק שלהם להיות בני חורין; לקום בבוקר באוהל שנפתח לצד מזרח, ולחיות חיים מאוד שלווים לכאורה. אני אומר לכאורה, משום שברור שהחיים יותר מורכבים, וגם בקרב הבדואים כבר יש כאלה שרוצים לשנות את אורח החיים המסורתי".

 

קשה לדעת אם זה נכון או שמדובר באגדה רומנטית, אבל לדברי כהנא, רבים מתושבי הערים הבדואיות טוענים שהיו רוצים לעזוב את בתי הקבע, ולחזור לחיות באוהל כפי שחיו בעבר הם ואבות אבותיהם. הוא מספר על בדואי, בעל חברת הובלה מצליחה הכוללת עשרות משאיות, שמשאיר את ניהול החברה לאחיו, ובוחר לרעות צאן ולגור באוהל במשך חודשים רבים בכל שנה.

 

כשבודקים את רמת החיים של הבדואים בערים ובפזורות, מתגלים נתונים קשים ביותר. רק מעטים מתפרנסים וחיים ברמת חיים הדומה לכלל האוכלוסייה בארץ. "רובם בעלי השכלה נמוכה, סובלים מבעיות אפליה ותדמית, ולכן קשה להם להתפרנס ולפרנס משפחה", מתאר כהנא, "הרבה בוגרי צבא מוצאים את עצמם מובטלים, וזו אחת הבעיות הקשות במגזר הזה. רוב הבעיות נובעות מזה שעקב העימותים על הקרקע, המדינה אינה מכירה ביישובים רבים ומזניחה את תושביהם. מחצית מהבדואים בנגב לא מוכרים על ידי המדינה. מכיוון שהם לא מקבלים שירותים ומרגישים נרדפים, נוצר מצב של ניכור, אשר מורגש בדורות הצעירים יותר, והולך ומתעצם בשנים האחרונות. מתוך מצב הדברים הזה אנחנו בכל זאת מנסים לדלות את הדברים היפים, את המורשת, את הכנסת האורחים, אבל זה לא קל".

 

מה החזון שלך להמשך הדרך?

"החזון שלי הוא, שבסופו של דבר יכירו גם בצורת ההתיישבות של הבדואים, ושהם יהיו מרוצים וגם המדינה תהיה מרוצה. ברור לי שצורת החיים המסורתית של הנדודים בעקבות הצאן תיעלם עם השנים או תפחת מאוד, אבל חשוב להכיר בצורת החיים החמולתית של הבדואים, למרות זה שהם מפוזרים על שטח גדול יחסית. היום נותרו שלושים וחמישה יישובים בלתי מוכרים, והייתי רוצה שיתקיים תהליך של הכרה בהם. אני מקווה, שאם ירצו לאחד כמה מהיישובים האלה, הבדואים יסכימו לכך, ויפצו אותם פיצוי הולם על אדמותיהם. החזון המסחרי שלי, שמתחבר לחזון החברתי והתרבותי, הוא שייתנו לחברה הבדואית מקום לחשוף את הצדדים היפים והמיוחדים שלה. לכך יהיה ערך, לא רק ישראלי אלא כלל עולמי".

 

הבדואים בנגב - תמונת מצב

 

מספר הבדואים בנגב מגיע כ-160 אלף איש, המשתייכים לשלושה מטות עיקריים: עזאזמה, תראבין ותיאהא, ולתת מטה: ד'ולאם. מטה הוא שבט קדמון, שעם הזמן התפצל לבתי אב שגדלו והפכו בעצמם לשבטים.

 

שלושת המטות הגיעו מערב הסעודית דרך סיני, והם קוראים לעצמם הערבים האמיתיים. התראבין טוענים, כי הם הגיעו לנגב לפני כ-500 שנה, אחריהם הגיעו עזאזמה, ולבסוף התיאהא, לפני כ-250 שנה. עד הקמת המדינה התראבין והעזאזמה היו המטות הגדולים, והתיאהא - הקטן. אך לאחר שרבים מבני התראבין והעזאזמה ברחו או גורשו במלחמת העצמאות, הפך התיאהא למטה המרכזי, המאגד כיום כ-85% מהבדואים בנגב מבחינה גנאולוגית וכתוצאה מבריתות. אנשי הד'ולאם, המונה שלושה שבטים שהמפורסם בהם הוא אבו רביע, הגיעו גם הם מערב הסעודית, אך כרתו ברית עם מטה התיאהא והסתפחו אליו.

 

לתוך השבטיות הזו נוספו במאתיים השנים האחרונות קבוצות של פלאחים ממצרים, ממישור החוף ומהר חברון, שהפכו לבני חסות של הבדואים המקוריים, ועם הזמן היו בעצמם לבדואים. קבוצה נוספת שנמצאת בנגב היא של הבדואים השחורים, שחלקם הגיעו כפליטים סודנים מצבא מוחמד עלי במאה ה-19, וחלקם הובאו, ככל הנראה, כעבדים ממזרח אפריקה.

 

שבעת היישובים העירוניים, שבהם מתגוררים הבדואים בנגב הם: רהט, כסייפה, ערערה, שגב שלום, חורה, תל שבע ולקיה. "תל שבע היה היישוב הראשון שהוקם", מספר כהנא, "וזה היה כישלון, משום שהקימו שם שיכונים בסגנון עיירות הפיתוח. במשך חמש שנים אף בדואי לא רצה לגור שם. את רהט הקימו לאחר מכן לפי הלקח שנלמד. נתנו לתושבים לבנות את בתיהם בעצמם, וזה הצליח".

 

ליד כל יישוב עירוני קיימת פזורה של מתיישבים שלא נכללו ביישוב. עד לאחרונה היו בנגב 45 יישובים בלתי מוכרים. לפני מספר שנים קמה מועצה אזורית בשם אבו בסמה, המאגדת שבעה יישובים מוכרים ועוד כארבעה הנמצאים בתהליך הכרה.

 

סאמר סקול בדראג'את

 

באוגוסט האחרון ארגן כהנא קורס ללימוד ערבית, שהתקיים במשך עשרה ימים בכפר הבדואי דראג'את. בקורס השתתפו שלושה-עשר יהודים, שלמדו את השפה בכיתה ממוזגת בשעות היום, והתארחו בבתי התושבים החל משעות אחר הצוהריים ועד למחרת בבוקר. התלמידים יצרו קשרים אמיצים עם התושבים, והקורס הוכתר בהצלחה רבה. כהנא מתכוון לארגן באביב קורס דומה, שבו ילמדו גם נושא נוסף: חלב הצאן.

 

להרשמה לקורס או לטיול להכרת המורשת הבדואית: תומר כהנא - טלפקס: 08-8600732, נייד: 054-4925888.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים