גם תומר הוא הבן שלנו - אורנה וגדי מקיבוץ בשפלת יהודה הפכו למשפחת אומנה לתומר

17.1.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

גם תומר הוא הבן שלנו

נחמן גלבוע

אורנה וגדי, חברי קיבוץ בשפלת יהודה, וילדיהם הפכו לפני שלוש שנים למשפחת אומנה לתומר. אורנה הגשימה בכך חלום ישן וגדי הצטרף ברצון. שניהם מברכים על הצעד שעשו. כמו תומר, יש ילדים רבים המחכים למשפחות, שיפתחו בפניהם את לבן ואת ביתן. עמותות האומנה מייחלות לפניות מצד משפחות מקיבוצים וממושבים

 

תמיד ידעתי שילד שאין לו בית ייכנס יום אחד לחיים שלי, אבל הייתי צריכה לבנות את זה בתוך הזוגיות", מספרת אורנה גל, חברת קיבוץ בשפלת יהודה, המשמשת עם בעלה, גדי, ועם ארבעת ילדיהם, משפחה אומנת לתומר (שם בדוי), שהגיע אליהם מהעיר הסמוכה.

 

כשאורנה העלתה את הנושא לפני שנים רבות, לגדי זה לא כל כך התאים. הוא הסתפק במה שיש לו, ואורנה, אישה גדולה עם לב רחב ומחבק, החליטה להתחיל בצעדים קטנים. לפני שלוש שנים היא השאירה את מספר הטלפון שלה במחלקת הרווחה של העיר הסמוכה לקיבוצה, ואמרה שמשפחתה מוכנה לעזור לילדים באופן נקודתי על פי הצורך. "שבועיים לאחר מכן קיבלתי מהם טלפון", היא משחזרת, "שבו שאלו אותי אם נוכל לארח בסופי שבוע ילד שנמצא במשפחתון בעיר. כינסתי את בני הבית ושאלתי אותם לדעתם. גדי הסכים וגם הילדים הגיבו בחיוב".  

 

הם הזמינו את תומר לביתם לסוף שבוע ארוך. אורנה מאוד התרגשה, אך הביקור הראשון לא היה פשוט. תומר בחר להתחבא בפינת המחשב בכל רגע פנוי. היה לו קשה לשבת בארוחת ליל שבת מול כולם. "ביום ראשון, כשהוא היה צריך לחזור למשפחתון, הרגשתי שאני לא יכולה לוותר עליו", נזכרת אורנה, "הציקה לי המחשבה איפה הוא יישן בלילה, מי יטפל בו ומה יקרה אתו? זה היה קשה עד כדי כך, שהעובדת הסוציאלית לקחה אותי למשפחתון, הראתה לי את המקום שלו והכירה לי את המשפחה האחראית. אבל מאותו יום נקשרה נפשי בנפשו, והבנתי שזה לא יהיה ביקור חד פעמי, אלא ביקור קבוע בכל סוף שבוע".

 

הגשמת חלום

 

אורנה, 53, וגדי 50, נפגשו על האונייה תרשיש שהייתה בבעלות קיבוצית. הוא בן קיבוץ בחן, היא רמת גנית שהגיעה עם גרעין של הצופים לקיבוץ באזור השפלה. לאחר שקבעו את ביתם המשותף בקיבוצה, נולדו להם ארבעה ילדים: מרום,24, סטודנטית בירושלים; אופק, 20, חיילת בעוטף עזה; חוף, 19, לוחמת בנ"מ; שחק, 15, תלמיד בבית הספר האזורי הנמצא בקיבוץ.  "חשבתי שדרך אחד הילדים שלנו, שילך לשנת שירות, נושא האומנה יעלה על הפרק", מציינת אורנה. "בסופו של דבר, כשאופק יצאה לשנת שירות בכרמיאל, תומר כבר היה אצלנו בבית".

 

ש: גדי, איך אתה הצטרפת לעניין?

ת: "האמת היא, שבהתחלה הצטרפתי ליוזמה של אורנה, אבל זה עוד לא נדבק אליי באותה צורה. תמיד ידעתי שזה מה שאורנה רוצה, ושאני צריך ללכת אתה לממש את החלום הזה. אני חושב שהעובדה, שמדובר בתהליך הדרגתי וארוך, סייעה לי להיכנס לעניין. זה התחיל בביקורים בסופי שבוע ובחופשות, ורק בהמשך זה הפך לאומנה מלאה. בתקופה הזו למדנו להכיר אחד את השני, ולשמחתי, במקרה שלנו החיבור הזה הצליח".

 

שנה וחצי לאחר שתומר נקלט במשפחתון ושהה בסופי שבוע אצל משפחת גל, המשפחתון נסגר ולתומר לא נותרה מסגרת לחזור אליה. זה היה בתקופת החופש הגדול בשנה שעברה, ואנשי מחלקת הרווחה ביקשו ממשפחת גל להשאירו בקיבוץ ולשמש לו משפחה אומנת. "בינתיים, הספקנו להכיר אותו וגם את אבא שלו, ובעצם זה כבר היה מהלך טבעי שלא נחת עלינו פתאום", מסכם גדי.

 

אורנה הייתה מאושרת. "אמרתי ששוב יש מישהו מלמעלה שאומר לי: 'חכי בסבלנות ותראי שהדברים יסתדרו'. הבעיה היא, שלי אף פעם אין סבלנות, ורציתי לרוץ מהר עם זה. בסוף הדברים נעשו בקצב שמתאים למשפחה שלנו, והבנתי שאין ברירה וככה הדברים צריכים להיעשות. זה משהו שדורש הסכמה של כל בני המשפחה, ומעבר להסכמה דרוש גם הרצון לעשות את הדברים במשותף".

 

ש: איך הגיבו הילדים על כניסת בן חדש לבית ולמשפחה?

ת: גדי: "עם הבנות הגדולות לא הייתה כמעט בעיה, גם בגלל הפרשי הגיל וגם כי הן בנות והוא בן. עם הבן שמבוגר מתומר רק בשנתיים ישבנו לשיחה, והוא העלה חששות בקשר למצב החדש. אמרתי לו: 'שחק, אתה הבן שלנו ותקבל מאתנו כל מה שצריך. עכשיו גם תומר הוא הבן שלנו, והוא יקבל מה שהוא צריך, אבל לא על חשבונך. לכל אחד מכם יש את המקום שלו במשפחה'. היום אף אחד מהם לא מרגיש מקופח, ונוצר ביניהם קשר טוב מאוד. הבנות הגדולות כבר לא נמצאות בבית, ואז לכל אחד מהם יש את השני. הם כמו אחים לכל דבר".

 

תומר, 13, התייתם מאמו, ואביו לא היה מסוג לגדל אותו. כך הוא הגיע לשירותי הרווחה ומשם למשפחתון, שניהלו זוג הורים עם שני ילדים ביולוגיים ועוד עשרה בתנאי אומנה. "לאחר שהוא הגיע אלינו", אומרת אורנה, "העברנו אותו לבית הספר בקיבוץ, וכיום הוא לומד בו בכיתה ז'. יש לו חדר אצלנו בבית כמו לכל ילד אחר".

 

ש: איזה קשר יש לכם עם אביו של תומר?

ת: "אנחנו מאוד מכבדים את הנוכחות שלו בחיים של תומר. אנחנו חושבים שזה חשוב. גם הוא יצטרך להיות פעם אבא, וחשוב שתהיה לו דוגמה של אבא וכבוד לאבא".

 

ש: הוא מוזמן לבקר אצלכם?

ת: גדי: "הוא מוזמן לבקר אבל הוא כמעט לא מגיע. בשלוש השנים שאנחנו קשורים לתומר, אפשר לספור על יד אחת את מספר הביקורים שלו אצלנו. כשאנחנו צריכים להודיע לו משהו, אנחנו מדברים אתו בטלפון, אבל אין לנו קשר הדוק איתו מעבר לזה".

 

ש: איך קיבלו את הצעד שלכם בקיבוץ?

ת: אורנה: "בקיבוץ שלנו יש דוגמאות נוספות של אימוץ, כך שזו לא הפעם הראשונה שנקלט בו ילד חדש. כולם ידעו שאני רוצה לקלוט ילד מאומנה, כי כל הזמן דיברתי על זה בכל מקום, אז כשזה קרה הם פרגנו ואמרו, שסוף סוף אני אוכל להירגע".

גדי: "בשלוש השנים שאנחנו עם תומר עברנו מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, אבל הקיבוץ נשאר מאוד ליברלי ומתחשב בצרכים של החברים".

 

ש: במזכירות לא חששו מנטל כספי שייפול על הקיבוץ?

ת: אורנה: "ממש לא. אני רוצה להדגיש, שכל הצרכים של משפחת אומנה מכוסים על ידי המדינה, אפילו יותר מהצרכים של הילדים שלנו. אם תומר צריך טיפול שיניים, טיפול פסיכולוגי, חוגים, חונכים, שיעורי עזר, ביגוד - לכל אלה יש תקציב והכול משולם. אין נטל כלכלי על הקיבוץ וגם לא על המשפחה".

 

מניסיוני זה כדאי

 

בזמן השיחה עם אורנה וגדי, תומר מעדיף להשתעשע במחשב. קשה לדובב אותו. ילדים בגיל הזה לא מרבים לדבר, וכנראה גם קשה לו להיפתח ולוותר על פרטיותו. לדבריו, הוא לא זוכר את המפגש הראשון שלו עם משפחת גל, וגם לא מנדב פרטים על תחושותיו כשעבר לגור בקיבוץ. "הכול היה רגיל", הוא אומר, "כמו לנסוע מהמשפחתון לחבר ובחזרה. אהבתי לבוא לקיבוץ בחופשות, ונראה לי שנהניתי פה".

 

ש: לא חששת להיכנס לגור עם המשפחה?

ת: "לא".

 

ש: איך קיבלו אותך הילדים בכיתה?

ת: "נראה לי שבסדר".

 

אורנה מציינת, שיש לו חוש טכני מעולה, והוא בנה לחברי הכיתה חדר די ג'יי למסיבות. בלימודים היה לו קשה, הוא מודה, ופרט לאנגלית, קשה לו גם היום, אבל עם הילדים בכיתה הוא מרגיש הכי טוב שאפשר. "אני מקבל הזמנות למסיבות בר מצווה מילדים מיישובי הסביבה, שהחבר'ה מהקיבוץ לא מקבלים", הוא מספר.

 

כשאני שואל אותו על היחסים שלו עם שחק, הבן של אורנה וגדי, הוא אומר, "כמו אח", ואז מתקן, "אפילו לא כמו". בסך הכול הוא מרגיש, שהמעבר עשה לו טוב, ונהנה לשחק ולהשתולל כמו שאר הילדים. התחביב שלו קצת לא שגרתי. הוא מבצע פעלולים בהשפעת הספורט החדש "פרקור", שאותו גילה באינטרנט, וגאה להפגין את ביצועיו שהונצחו בסרטון וידאו במחשב. הוא קופץ מגגות, מעצים, מתחנות אוטובוס; מבצע פעלולים באופניו ונהנה מכל רגע. הוא גם נראה ונשמע יותר נינוח ויותר פתוח, כשהוא מספר על התחביב שלו.

 

ש: היית ממליץ לילדים אחרים לבוא לאומנה בקיבוץ?

ת: "הייתי מציע להם לנסות, ואומר להם שמניסיוני זה כדאי".

 

עמותות האומנה

 

הטיפול בהפניית ילדים למשפחות אומנה, שהיה בעבר בידי חברה ממשלתית, הופרט לפני מספר שנים, וכיום פועלות שלוש עמותות בתחום זה: עמותת מט"ב אחראית על אזור הצפון, עמותת אור שלום על המרכז, ומכון סאמט פועלת בירושלים ובדרום הארץ. כרמית רובין, מגייסת משפחות במכון סאמט, מציינת שכיום רוב משפחות האומנה באות מהאוכלוסייה הדתית ומזו החרדית. "אלה אוכלוסיות שמאוד מכוונות לעשייה חברתית ולנכונות לחסד, תכונות שבעבר אפיינו גם את התנועה הקיבוצית", היא מדגישה.

 

רובין, 34, עובדת סוציאלית הפועלת בתחום האומנה בשש השנים האחרונות, הייתה בעבר בקיבוץ מגידו, וזוכרת שפעם היו בקיבוצים הרבה מאוד ילדים במסגרת עליית הנוער והכשרת ילדי ישראל, ובעצם מפעל האומנה החל אצלם. "היום זה כמעט לא קיים", היא אומרת בצער, "באזור ירושלים יש המון קיבוצים, ורק שתי משפחות מהם קלטו ילדי אומנה".

 

ש: למה חשוב לכם שהם יגיעו לקיבוצים?

ת: "לאוכלוסייה הקיבוצית יש מה לתת לילדים האלו. זו אוכלוסייה איכותית, עם חברת ילדים טובה, עם מרחבים, עם משאבים ועם רגישות לצדק חברתי. זו חברה שיכולה להבין את החשיבות שבסיוע לילדים בסיכון, אשר עלולים להפוך לילדים שאינם מתפקדים בחברה ללא חוויה משפחתית מתקנת. מחקרים מראים, שלילדים שגדלו במשפחות אומנה יש סיכוי הרבה יותר גבוה להקים משפחה מתפקדת ולהיות אנשים יצרניים, בריאים ומועילים לחברה".

 

ש: מה המצב במושבים?

ת: "באזור ירושלים יש חמש משפחות אומנות במושבים. גם במושבים יש בהחלט משפחות שיכולות להתאים למשימה, כולל משפחות שנמצאות בהרחבות הקהילתיות".

 

ש: מה נדרש ממשפחה כזאת?

ת: "קודם כול, שתהיה משפחה שהגיעה ליציבות משפחתית וכלכלית, הורים עד גיל 55, בריאים, ללא עבר פלילי, שרוצים לעשות משהו משמעותי בחיים ומרגישים שיש להם יכולת לכך. הילדים במשפחה כזאת מרוויחים המון, כי הם מקבלים חינוך לנתינה, לעשייה, לסובלנות ולקבלת האחר. זה בהחלט אתגר שמצריך נכונות רבה לפתוח את הבית ואת הלב, על מנת להציל חיים של ילד ולשקם משפחה".

 

כשגדי נשאל, אם הוא מרגיש שהוא תורם או נתרם, הוא משיב במשפט אחד. "אני חושב שאני תורם לתומר, ואורנה חושבת שהיא תורמת לעצמה", הוא אומר.

"אני באמת מרגישה שאני תורמת לעצמי", מגיבה אורנה, "תומר גם תרם לנו להתחדשות הקשר הזוגי. כשהיו לנו ילדים קטנים דיברנו הרבה על מה שקורה אתם, וכשהם בגרו, כל אחד מאתנו היה עסוק יותר בענייניו, ושמנו לב שאנחנו פחות מדברים בינינו. פתאום נכנס ילד שצריך לדבר עליו הרבה, וחזרנו לשיחות שהיו לנו פעם. יש לנו תחושת אחריות עליו כחלק בלתי נפרד מהמשפחה, וזה מה שיוצר את הצלחת הקשר בינינו".

 

ש: אתם ממליצים למשפחות אחרות לנהוג כמותכם?

ת: גדי: "זו שאלה מאוד מורכבת. אם העניין הזה לא בא להם מהבטן, זה עלול לא להצליח. הקשיים מאוד גדולים. יש רגעים יפים ויש רגעים פחות יפים, ואתה חייב להאמין במה שאתה עושה. זה לא קל ולא פשוט, אבל מי שמוכן לאתגר הזה יוצא נשכר".

אורנה: "לי זה לא קשה. אותי זה מאתגר כל יום מחדש. אני מזמינה את מי שחושב על זה לפנות אלינו, ונשמח לארח אותו ולשתף אותו בכל הידע והניסיון שרכשנו. אני חושבת שכל בני המשפחה שלי קיבלו מהאומנה דברים, שבשום דרך אחרת לא היו מקבלים. אדם כמוני, שרוצה גם לתת משהו לחברה ולא רק לקבל, יוכל בדרך הזו להגשים את רצונותיו. אני מרגישה שזכיתי להגיע למחוזות שלא ידעתי על קיומם, והיום אני אדם יותר מאושר".

 

36 ילדים בירושלים ובדרום ממתינים למשפחה קולטת

 

300 אלף ילדים במדינת ישראל מוגדרים כילדים בסיכון. עשרת אלפים מהם הוצאו מביתם על ידי מוסדות הרווחה, ורק 15% מתוכם נמצאים במשפחות אומנות.

באזור ירושלים והדרום, שבו פועל מכון סאמט, יש 712 ילדים ב-463 משפחות אומנות, כלומר יותר מילד אחד במשפחה. מתוך 200 משפחות אומנה באזור ירושלים, יש רק שתי משפחות של חברי קיבוצים. אם מוסיפים את הדרום, מגיעים לעשר משפחות מקיבוצים.

באזור זה ממתינים 67 ילדים להשמה במשפחות, כשל-31 מהם יש כבר משפחה מיועדת, ואילו ל-36 ילדים לא נמצאו עדיין משפחות.

 

פנייה למשפחות בקיבוצים ובמושבים

לקבלת פרטים נוספים בנושא האומנה:

באזור ירושלים והדרום, מכון סאמט: 5631350-02

באזור המרכז, אור שלום: 6186050-03

באזור הצפון, מט"ב: 6591852-04

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547



 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים