קיבוץ חולדה הקטן מתאושש ועולה על דרך המלך לאחר שנים רבות של דשדוש בביצה טובענית של קשיים כלכליים וחשדנות חברתית כלפי הממסד. היום הוא פחות קיבוץ, אך הרוב מרגיש כי עלו על דרך המלך. "קיבוץ חולדה מאוד צנוע וענו. חבריו אפילו לא מודעים להישגים שהגיעו אליהם. זו אווירה גורדונאית, שאתה מבין אותה רק כשאתה נמצא פה", אומר מנהל הקהילה (החיצוני)
לפני שנתיים העבירו את דיירי הבית הסיעודי של חולדה לנען. זה היה צעד אחד, שנוי במחלוקת וסמלי למדי, שביטא את המהפך הארגוני בחולדה. הוליך אותו אריק חצור חבר מענית, המשמש בחמש השנים האחרונות כמנהל הקהילה בקיבוץ.
אבל צעד זה, כמו צעדים אחרים, הוכיח את עצמו בשורה התחתונה. מקיבוץ שהיה שקוע בחובות ומסוכסך בנושא שינוי אורחות החיים, עבר חולדה מהפך והיום הוא מתנהל ביעילות מרבית בתחום הכלכלי והחברתי והעיסוק בימים אלה מוקדש לקידום תוכניות לצמיחה דמוגרפית. צילה עופר, 70, בת הקיבוץ, קושרת את העברת הבית הסיעודי לעובדת היותו של מנהל הקהילה אדם חיצוני, שיכול לבצע מהלכים שמזכיר בן המקום אינו מסוגל לבצעם. המזכיר שקדם לחצור, אמוץ פלג, בן הקיבוץ, הוביל את תהליך ההפרטה והמעבר לשכר דיפרנציאלי מאז אוקטובר 2000. המהלך אושר לשלושה חודשי ניסיון, ואחר כך עברו שנתיים של מאבקים פנימיים שהגיעו עד לבתי המשפט.
פלג שילם על זה מחיר אישי, אומרים בחולדה. מאז שסיים את תפקידו הוא עובד כמנהל קהילה בקיבוצים אחרים.
השינוי פגע בחלשים
קיבוץ קטן חולדה. 115 חברים, 70 תושבים, 300 נפשות. קיבוץ קטן שהחל את דרכו כקבוצה של תנועה קטנה, גורדוניה. הוא עלה על הקרקע לפני 76 שנים והתמקם בבית אבן שבמרכזו היה בית התינוקות. באחת הקבוצות הראשונות גדלו אמוץ פלג, צילה עופר וזאב (גוצה) סים. סים היה זה שהוביל את המאבק כנגד השינוי שפלג יזם, והגיע עד לבית המשפט העליון בניסיון לבטלו. ובכל זאת, בארבע השנים האחרונות הוא מכהן כיו"ר ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ וכרכז צוות בריאות ורווחה. עד היום הוא לא שלם עם השינוי. "אני חושב שזה פגע בלא מעט חברים", הוא אומר, "ועשה את אלו שהיו חלשים לעוד יותר חלשים. בהצבעה אחת המודל לא עבר, ובהצבעה השנייה הרוב שהושג לא ענה על התנאים הקיימים בתקנון. כשפנינו לרשם הוא לא עשה הרבה, ובלית ברירה הלכנו לבתי משפט. הלכתי עם זה עד לבג"ץ, והייתה לי הרגשה שהשופטים משתדלים להתחמק מהדיון בבעיה. כשהגענו לבית משפט מחוזי בתביעה לעצור את התהליך, השופט הנכבד אמר לנו שיש פה בעיה של שיהוי משום שהגשנו את הבקשה מאוחר מדי. לדעתי זה לא היה מאוחר".
השלמת עם השינוי?
"השלמתי בלית ברירה, אבל אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה את זה גם היום. אני חושב שאנחנו כבר לא קיבוץ, ולא יכולים לתת לחברים תשובות שיכולנו לתת כקיבוץ".
עד אמצע שנות ה-90 היה קיבוץ חולדה במצב כלכלי קשה ביותר. מספר מחוללי ההכנסה היה נמוך לעומת נותני השירותים, והמפעל המקומי לייצור קורות בטון וקירות לבנייה מתועשת, ספנקריט, החל לקרטע ולהעיק על הקיבוץ, עד שב-98' הוא הוכרז כפושט רגל ונסגר. באותה תקופה הגיע לריכוז המשק אדם חיצוני, אלון שפיצר, שהחל בשינוי ההדרגתי בתחום הכלכלי. הוא ארגן את התחום המשקי וייצב אותו, ותמך בשינוי אורחות החיים. את הקו הזה המשיך גם מחליפו, דוד לבנברג מבני דרור, אך מעבר לניהול השוטף העיק על הקיבוץ חוב עצום של 185 מיליון שקל למערכת הבנקאית.
חצור הגיע לחולדה בדצמבר 2002 לאחר שבקיבוץ הוחלט להביא מנהל קהילה חיצוני במקומו של פלג. "כשהגעתי לפה התפקיד היה יותר של מזכיר", הוא מספר. "התהליך של בניית הקהילה כיחידה עסקית וארגונית נפרדת לחלוטין, רק החל בתקופתו של אמוץ והוטל עליי להשלימו. למעשה המשימה שלי הייתה להעביר את השינוי, ולהקים את הקהילה כמגזר נפרד. במקביל לבניית הקהילה כמערכת נפרדת ניהל המגזר העסקי את המשא ומתן עם הבנקים, כשגם המזכירות הייתה מעורבת בכך. חולדה היה אחד הקיבוצים האחרונים שחתמו על ההסדר המשלים".
הסדר עד 2027
מי שריכז את צוות המשא ומתן היה היו"ר לשעבר של ההנהלה הכלכלית של חולדה, גדעון דודאי (דודא), כשלכל הצדדים היה ברור שאין ביכולת הקיבוץ הקטן לעמוד בהחזר שהבנקים דרשו אשר עמד על כשלושה מיליון שקל לשנה. בסופו של דבר, נחתם לפני שנה וחצי הסדר החובות, שבו נקבע שהקיבוץ יחזיר בשנה הראשונה 850 אלף שקל, בשנייה - מיליון, והחל מהשנה השלישית - 1.2 מיליון שקל, כשההסדר נמשך עד שנת 2027.
חצור: "אני חושב שההסכם הזה טוב לכל הצדדים. חלק מכריע בחתימתו יש לראש מטה ההסדר, ישראל עוז, שהבין את הבעייתיות של קיבוץ שיש לו 120 חברים, רובם מבוגרים, שצריך להתמודד עם חוב עצום. למרות שזה היה משא ומתן מאוד קשה, אני חושב שגם נציגי בנק הפועלים ובמידה מסוימת בנק לאומי הבינו את המשמעויות החברתיות שנגזרות מעצם חתימת החוזה. הם הכירו בכך שלקהילה בחולדה יש צרכים בתחום רווחת החברים, הפנסיה ואחזקת הקהילה, ועיגנו בהסדר את ההכרה במקור הכספי לצרכים אלו".
מה היה מצב הקיבוץ כשהגעת אליו?
"התקופה שבה הגעתי לחולדה הייתה מאופיינת במתחים חברתיים. היו פה שני מחנות, קבלת החלטות על חודו של קול, ערעור על כל החלטה, וחשדנות עצומה כלפי הממסד. הגישה שלי הייתה שצריך להגיש את המידע באופן מלא ושקוף, ואם יש נושאים שלא ניתן לעשות זאת, להודיע על כך ולנמק מדוע. למשל, בתקופת המשא ומתן על ההסדר היו נושאים שהודעתי שאני לא יכול לשתף את החברים בפרטיהם, כדי לא לחשוף מידע שעלול להזיק לחולדה או להגיד משהו שאינו במקום. ביקשתי שהציבור יביע אמון בדרך הזו, והציבור אכן הביע אמון".
רוב בולשביקי
בסופו של דבר, לאחר המאבקים הרבים עבר השינוי בתקופתו של חצור ברוב של 92%.
"אחד הוותיקים אמר לי שמאז שבחרו את פנחס לבון למזכיר גורדוניה העולמית, לא היה בחולדה רוב בולשביקי כזה", מציין חצור. "זה היה שנה לאחר שנכנסתי לתפקיד, והיה זמן לחברים להבין שאו שמשנים או שמתרסקים. השנתיים שהמודל פעל כניסיון הוכיחו קודם כול שזה עובד. היה צריך לעשות כמה תיקונים והתאמות והם נעשו. היה צריך להתרכך בנקודות מסוימות, ומצאנו את הדרך לעשות זאת בלי לוותר על העקרונות. החברים התפנו מסערת הקרב הפנימי, ופתאום הכירו בכך שהם יכולים להתגבר על הקשיים. זה בעיניי מקור עוצמה בלתי רגיל. מאווירה של נמיכות נפש וקטטות, הם גילו שהם יכולים לעשות דברים יחד. אנחנו הבהרנו חד משמעית, לא בלשון איום אלא כבקשה לשיתוף פעולה, שאם הקיבוץ לא יעבור שינוי, ימונה לו ועד ממונה ולא ברור לאן נגיע בלי הסדר חובות. אני חושב שגם העובדה שחל שינוי בהנהגה והגיעו בעלי תפקידים מבחוץ, עזרה בקבלת השינוי ברוב מסיבי. מהרגע שהשינוי עבר נגמרו המלחמות".
חצור, 60, יועץ ארגוני בהכשרתו, כיהן כחמש שנים בתפקיד מנהל משאבי אנוש בכפר גליקסון, ובמקביל עבד בנחשולים ובהמעפיל. ולאחר מכן ניהל את הקהילה באפיקים ומשם עבר לחולדה.
מה השוני בין ניהול הקהילה באפיקים הגדול לעומת חולדה הקטן.
"השוני הוא לא רק בגודל הקיבוץ. אפיקים תמיד ראה את עצמו כאחד האריות שבחבורה, והיה קשה לחבריו לקבל את העובדה שהקיבוץ במשבר ונזקק לניהול חיצוני שיסייע לו לצאת ממנו. הייתה שם מועצה מאוד פעילה שהבינה את זה והלכה איתי, אבל לרוב החברים היה קשה לקבל אותי.
חולדה, לעומת זאת, קיבוץ מאוד צנוע וענו. חבריו אפילו לא מודעים להישגים שהם הגיעו אליהם. זו אווירה גורדונאית, שאתה מבין אותה רק כשאתה נמצא פה".
מה המצב היום בחולדה?
"קודם כול, מדובר בקיבוץ שאין בו אבטלה. יש בו מצד אחד מערכת תומכת, ומצד שני מודעות עמוקה של החברים בצורך להתפרנס. שנית, זו קהילה שמתפרנסת בצניעות. היא חתכה בתקורות ניהול, והחליטה בכך לרכז בפרק זמן מסוים עוצמה רבה בידי מנהל אחד. כיום כל המערכת החברתית מנוהלת על ידי המזכירות ועל ידי, כשבכל תחום קיים צוות מקצועי שבו יושבים נציגי ציבור ובעלי מקצוע. יש תקציב קהילה שמגיע לאישור החברים בכל שנה, וכל חבר יודע מה הוא צריך לשלם ומה הוא מקבל. אגב, החברים בחולדה משלמים מעט יחסית לקיבוצים משתנים אחרים, להוציא מס איזון בגובה 3% שנמצא כיום בדיונים".
ותיקי חולדה זוכים לתקציב ראוי?
"אני חושב שכן. בעיניי העובדה שאין פניות של מצוקה לצוות הממונה על בריאות ורווחה, מעידה על כך שהמצב בסדר. חלק מהוותיקים עדיין עובד, והעבודה מביאה להם לתוספת תקציבית. גם אלו שאינם עובדים זוכים לדעתי להתקיים בצורה מכובדת והוגנת".
גאוות יחידה
גם לדעת זאב (גוצה) סים שהשלים עם השינוי ומשמש כרכז צוות בריאות ורווחה, הקיבוץ נותן מענה לאלו הנזקקים לו. "יש לנו תקציב קטן לצרכים מיוחדים כמו סיוע לתלויים בחברים", הוא מספר, "אבל גם אם אין לצוות הבריאות תקציב לבעיות בריאות אחרות, אנחנו פועלים בשיתוף פעולה עם הוועדה לעזרה הדדית וממליצים לסייע למי שצריך. אנחנו משתדלים לתת תשובה לכל פנייה, גם אם לפעמים התשובה שלילית".
החקלאות משמשת כיום כמקור פרנסה נכבד של הקיבוץ, והיא כוללת גידולי שדה, מטעי רימונים, כרם ענבי יין וזיתים. בקיבוץ פועל גם מפעל לשנאים שהתאושש בשנים האחרונות ומחזורו עומד על כ-15 מיליון שקל, אך הוא מוגבל בהתפתחותו משום שהוא מבוסס על עבודת ידיים. מקור הכנסה נוסף הוא השכרות מבנים וקרקע בשטח הקיבוץ, לאולם שמחות, ליקב מרכזי של חברת ברקן, לחברת קייטרינג ולמחסנים שונים. "מול המקורות יש שימושים גדולים, אבל אתה חי ממה שיש", מסביר גוצה, יו"ר ההנהלה הכלכלית בארבע השנים האחרונות, המרוצה מההסדר שהגיעו אליו עם הבנקים. "היום אנחנו עומדים בהסדר בלי בעיות", הוא מציין, "וגם מתקיימים בכבוד בזכות השיפור שחל בחקלאות ובשנאים".
יש תחושה של גאוות יחידה?
"כן. בשבת האחרונה עשינו כנס של המחזור שלי, לציון חמישים שנה מאז סיום בית הספר. אנשים באו אפילו מחו"ל, וכולם דיברו על הייחודיות של חולדה. בחולדה בשעתו היה אימוץ של כל ילדי החוץ שהגיעו, והאימוץ הזה היה ממש כמו של בן במשפחה. אחת הדוגמאות המפורסמות הוא עמוס עוז שאומץ על ידי משפחת חולדאי. אני פחות מתלהב מזה אלא יותר מאימוץ פליטי השואה או העולים שהגיעו מארצות ערב".
שרה במקהלה
צילה עופר מרגישה מצוין בקיבוץ של היום ומאמינה שזה מה שהיה צריך לעשות, כדי לתקן את העיוותים של הקיבוץ הישן. לא שהיה לה רע בקיבוץ השיתופי. 45 שנים היא שרה במקהלת האיחוד, וקיבלה מהקיבוץ ימי עבודה ותשלום עבור הוצאות. גם הנסיעות לחו"ל עם המקהלה אושרו לה כפעילות תנועתית. כגמלאית היא עובדת במתפרת סריגים בתפירה אישית עבור חברי הקיבוץ ועבור אנשים מבחוץ, עוסקת באחזקת בית העלמין ואחראית על ניהול הלוויות בו, וגם חברה בהתארגנות האזורית עלו"ה (עושים למען ותיקי היישוב), שבה מתכננים ומבצעים פעילויות עבור גמלאי האזור.
"לדעתי מודל השינוי של חולדה שאמוץ יזם", היא אומרת, "הוא מהטובים ביותר שיש בתנועה הקיבוצית. המודל הזה תפס אותי בתקופה שבה השתכרתי מעט מאוד, ובכל זאת הייתי מרוצה ממנו. אני לא מסתכלת על כמה אחרים מקבלים. מי שמרוויח הרבה מתקיים טוב, אבל משלם מס שגם אני מתקיימת ממנו. מה שאני יודעת זה שלאחר השינוי יש לי יותר כסף, ממה שהיה לי בתקציב בתקופת הקיבוץ השיתופי. אהבתי את החיים פה בקיבוץ הישן, אבל כסף לא היה לי. היו הרבה דברים שלא יכולתי להרשות לעצמי".
מה חסר לך בקיבוץ של היום?
"התחושה שלי היום הרבה יותר טובה משהייתה לפני כמה שנים, אבל אני חייבת לומר שבצעירותי חולדה מילאה אותי הרבה יותר בגאווה. הייתה לי גאווה על כך שהיינו גם עושי תרבות וגם צרכני תרבות. זה אחד הדברים שחסרים לי כיום, ואני מקנאת בקיבוץ שיש בו תרבות ענפה. אצלנו האנשים שעשו פשוט נשרפו".
לדברי עופר אחת הבעיות של חולדה היא שיש בה חור דמוגרפי של 20 שנה, משום שלא הגיעו השלמות בין הוותיקים לראשוני הבנים. הוותיקים כיום הם בני 93 והבנים הראשונים בני 72. יש גם מעט חברים שהם בני פחות מ-40. "מאז השינוי הצעירים התחילו לרצות להישאר פה או לחזור", היא אומרת, "זה מאוד חשוב שלא נהפוך למושב זקנים".
שקיפות מלאה
סמי בן-לולו, 50, הגיע לחולדה בגרעין נח"ל של הנוער העובד באמצע שנות ה-70. הוא עבד בעבר במפעל ספנקריט שקרס לדעתו בשל בעיות ניהול וחוסר מעוף ולא בשל חוסר ביקוש לתוצרתו, ולאחר מכן ריכז את הבניין בקיבוץ. כיום הוא קבלן עצמאי לבנייה, אחזקה ותשתיות. העבודה שלו נעשית גם בחולדה וגם מחוצה לו.
אתה מרוצה מהמצב של חולדה כיום?
"בגדול כן. הייתי ב-11 השנים האחרונות חבר בהנהלה הכלכלית, ואני שותף במידה מסוימת לשינוי שעברנו. בצד המשקי אני נותן קרדיט גדול לדוד לבנברג שהחליף את שפיצר והמשיך את התהליך שהוא בנה. כשאריק חצור הגיע הקיבוץ היה די יציב מבחינה כלכלית, והתרומה שלו הייתה בארגון הצד הקהילתי והמוניציפלי בנפרד מהצד המשקי. היום הקיבוץ מתנהל בצורה נכונה וטובה יותר".
בן-לולו מציין שחברים ותיקים בחולדה רוצים לחזור לתפקידים מרכזיים כמו ריכוז המשק, גזברות, ניהול קהילה, שאותם הם מילאו בעבר, ומביע התנגדות אישית למהלך הזה. "אני חושב שהתפקידים המרכזיים צריכים להישאר בידי אנשים מבחוץ", הוא אומר, "שהולכים הביתה בסוף היום ולא קשורים לחיים פה, ובתנאי שהשקיפות בניהול היא מוחלטת. היום המזכירות וההנהלה הכלכלית שולטות בכל מה שקורה בחולדה, ויש שקיפות כמעט מלאה. בשנים האחרונות הושקע הרבה בתשתיות החשמל והביוב, ובוצעה השקיעה בבתי מגורים להשכרות. אני חושב שזה צעד נכון להתבסס על השכרות".
צמיחה דמוגרפית
נושא הצמיחה הדמוגרפית נמצא כיום בחולדה בתנופה גדולה, ובצוות המנהל אותו מעורבים גם צעירי הקיבוץ. "כבר בשנת 2000 בהכנות למהלך שיוך דירות", מספר חצור, "נקלטו שלוש משפחות כדי להשלים את תקן הנחלות של הקיבוץ. לאחר מכן נקלטו עוד חמש משפחות, כך שבפרק זמן קצר מאוד נקלטו בקיבוץ 14 חברים חדשים ו-10 ילדים. לאחר מכן בדקנו מחדש את נושא הקליטה, והחלטנו להקים שכונת בנים בתוך הקו הכחול של הקיבוץ. יש לנו עשרות פניות של מועמדים לקליטה שייבנו בתים על חשבונם, ואנחנו נקבל אותם כחברים לכל דבר. בשלב הראשון מדובר על 26 יחידות דיור, שבנייתן תחל בקיץ 2008. במקביל, אנחנו הולכים לבנות הרחבה קהילתית של 140 יחידות דיור. הקיבוץ הולך בשנים הקרובות למהלך משולב, שאין כדוגמתו בתנועה הקיבוצית. הקמנו מנהלת שנקראת צוות היגוי של חולדה 2010 שסיים את כתיבת חזון היישוב ועומד להביאו לאישור חברי הקיבוץ. חשוב לציין שכל התהליך הזה נעשה בכוחות פנימיים בלבד".
הבית הסיעודי
כשאריק חצור יזם את הוצאת הבית הסיעודי הקטן מחולדה והעברת דייריו, מייסדי הקיבוץ, לבית סיעודי גדול בקיבוץ נען, שאל אותו אחד החברים אם הוא החליט לסיים את עבודתו בחולדה ולכן יזם את המהלך שיביא לפיטוריו.
חצור הוא זה שמספר לנו על כך וממשיך ברצינות להסביר כי הצעד לא קרה לפני מהלך של הסברה בקרב בני אותם קשישים, שקיבלו אותו בהבנה.
צילה עופר, אחת מבנות הקיבוץ שאמה בין הדיירים: "אימא שלי הייתה בבית הסיעודי בחולדה כשבע שנים", היא מספרת. "הבית הזה טיפל באנשים טוב, אבל לא יכולנו להציע להם מה שיש בבתים גדולים ומוכרים על ידי משרד הבריאות. ידעתי שהמהלך הזה יהיה נורא קשה. בהתחלה חלק מהבנים דיברו בצורה איומה: 'אתם זורקים את הזקנים מכאן, אתם כבר לא קיבוץ, אתם חוסכים כסף על הגב שלהם'. לאט לאט הם למדו שזה עולה לחולדה הרבה יותר כסף כשהם בנען, וראו שיש שם הרבה פעילויות שלא יכולנו מבחינה כספית להרשות לעצמנו לקיימן בחולדה. היום אין מי שחושב שלא עשינו צעד נכון. כמה בנים צלצלו לאריק והודו שטעו".
