החולמים - יוצאי קיבוץ רבים התקבצו אל "מקום לחלום" בעמק חפר





ארנון לפיד


יוצאי קיבוץ רבים התקבצו אל "מקום לחלום" - קהילה יוצרת בעמק חפר * הם מאמינים כי בדרך ארוכה של נבירה עצמית והיחשפות מייסרת, יבואו מרפא ומימוש עצמי * הם מאמינים שהמקום שלהם הוא ה"תיקון" לחוויה הרעה שחוו בקיבוץ * והם אינם מבינים מדוע אומרים עליהם שהם כת, שמונהגת בידי "גורו", בדרך של כפייה * מה עושים "ילדי החלום" ב"מקום לחלום"

 

המראה משובב לב באמת (במיוחד בבוקר יום שמש חורפי), כמעט כמו תמונת פתיחה לאגדת ילדים: בלבו הירוק של עמק-חפר, מוקף פרדסים, עטור פריחת אביב - ניצב מבנה רחב, רוחש פעילות תוססת. אנשים צעירים, איש בפינתו, שוקדים על יצירתם: יעל מנפחת זכוכית לתכשיטים מרהיבים, נועם מצייר בסגנון ריאליסטי, מיכל וסתו יוצרות כלי קרמיקה ואריזות נייר, דבי ואפרת תופרות בגדים לנשים בהריון ולנשים מיניקות, עדי רוקחת מוצרי ריפוי איכותיים, וניר - תרופות סיניות. בפינת המטבח טורח מישהו על הכנת ארוחת צוהריים לזאטוטים, שצהלתם עולה מהגן שמעבר לדלת. מוזיקה מנעימה ברקע, ובין היוצרים מתנהל דיאלוג מפרה ומפרגן, זורמים רעיונות, נוצרים שיתופי פעולה. בעוד כמה דקות יחדלו היוצרים מעיסוקיהם, ויצטרפו אליהם אייל (הצלם), ערן ויניב (שמעבירים סדנאות תיפוף ומודעות עצמית), אבי, יובל ודקלה (שעוסקים בחונכות), ואחרים, וכולם יתרכזו באולם הצמוד, יחלצו את ה"קרוקס" ויתיישבו במעגל. "העבודה במעגל", יסביר עופר, המורה הרוחני, "היא חקירה אל תוך השורשים האנושיים שלנו, של הווייתנו... החיבור אל העצמי, אל האמת הסובייקטיבית, אל החלקים שבנו, שהם פגיעים, עדינים רגישים...". בעגה המקצועית קוראים לזה "דינמיקה קבוצתית", שבדרך ארוכה של נבירה עצמית והיחשפות מייסרת, אמורה להביא מרפא, תיקון ומימוש עצמי (מישהו אמר ביתניה-עילית?).


כאן המעגל - שמתכנס מדי יום, ולפעמים גם בערבים - הוא יותר מזה. ראשית, הוא מוטמע בסדר היום, השבוע, החיים. שנית, הוא מתפקד גם כמעין אסיפת חברים (אבל בלי יו"ר, ותכניה לא נקבעים מראש), ולפיכך הוא עוסק גם בפרקטיקה היומיומית. פה מתקבלות החלטות (תוך כדי דיאלוג, ותמיד בהסכמה), עולים רעיונות, מלובנות מחלוקות.

 

קצת קשה להגדיר את מהותה ואת אופייה של קהילת "בדרך הלב", שמתוכה צמח "מקום לחלום", משום שגם אם בכמה מרכיבים היא דומה לקהילות מוכרות (מישהו אמר קיבוץ?), היא בכל זאת שונה מהן בתכלית. ניקח, למשל, את השותפות והערבות ההדדית. אלה אינן מעקרונותיה המוצהרים של הקהילה, אך בכוונה ובמעשה הן ניכרות היטב - בחוויות, בשמחות, בטיולים, בארוחות המתארגנות באופן ספונטני. הן אינן חלות על אמצעי הייצור והרכוש:  30 החברים, כולם בעלי מניות בחברת "מקום לחלום בע"מ", מתגוררים בדירות ששכרו באזור, ומתפרנסים - חלקם יותר, חלקם פחות - בכוחות עצמם. רובם, כמתואר לעיל, מוכרים את אומנותם או עוסקים בקשת רחבה של סדנאות, שיעורים, טיפולים, חוגים ואירועים - בעיקר בעלי אופי רוחני-הוליסטי - שהם מעבירים ללקוחות חיצוניים. רק מיעוט מבין החברים עוסקים במקצועות חופשיים. גם השוויון אינו רשום במצע (שאיננו), אבל הצניעות החומרית, ההתרחקות מראוותנות ומנהנתנות, ומס הקהילה הדיפרנציאלי - מעידים על רגישות מעמדית גבוהה. מי שמתקוממים במיוחד על ההשוואה לקיבוץ, הם יוצאי הקיבוצים בקהילה. לדידם, "מקום לחלום" הוא כל מה שציפו לו מהקיבוץ, ולא קיבלו. "מקום לחלום" הוא ה"תיקון" לחוויה הרעה שחוו בקיבוץ.

 

לא כת, לא גורו, לא בטיח

 

את "מקום לחלום" הקימו "בוגרי" המעגלים, על פי הדרך שיצרו והתוו מי שמשמשים בו כמנחים וכמורים, בני הזוג עופר ברקת ועירית. לפני שש שנים, כשנולדה בתם הראשונה, כתב עופר: "הייתי ילד שרצה לעוף/ הייתי לבד בעולם/ לא כאן ולא שם/ בזמן ההוא ולא בזמן הזה/ קצת חולם, קצת הוזה...". כבר מילדות, הוא מספר, ועוד יותר לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי, ראה צורך ב"אלטרנטיבה שתאפשר חיים מודעים, אוהבים, מוסריים, שמאפשרים שלמות וכבוד". את נקודת המוצא רואה עופר בחינוך - "חינוך אחר, מכבד, מאתגר, רלוונטי ואוהב אדם". אחרי שסיים לימודי חינוך פתוח, עבד ארבע שנים כמורה בבית-הספר הפתוח בראשון-לציון, וטיפל בשיטות הוליסטיות בילדים, בנערים ובמבוגרים. אז, תוך כדי התנסות בחיים על-פי תפישות פילוסופיות ודתות שונות, התגבשה בו תפישת האדם כ''ישות שלמה אחת, להבדיל מהתפישה הקונוונציונלית של החברה, השופטת את האדם על-פי תרומתו לצרכיה".

 

"נוכחתי", אומר עופר, "שכאשר נוצר מגע ברבדים עמוקים, רגשיים, רוחניים - נחוות חוויות, מתקבלות תובנות ונשאלות שאלות, שהמשותף לכולן - איכות ברורה, המאפשרת דרך למימוש חלום וחזון בחיים. נדרשת נכונות לסכן את הידוע והמוכר, כדי לפגוש את החדש", הוא מסכם. זוהי, מן הסתם, כל תורתו על רגל אחת, "בדרך הלב" הוא קורא לה, ועל-פיה מתנהלים המעגלים.

 

לפני שבועיים השתתפתי במעגל כזה, עם כעשרים מחברי הקהילה, אליהם הסתפחו כמה זאטוטים בחיק הוריהם. לאחר כמה דקות של שתיקה סבלנית, פתחתי והצגתי את מטרת ביקורי. סקנדל תקשורתי קטן, שנשתרבבו בו השמצות על "כת", שמונהגת בידי "גורו", בדרך של "כפיה", הביא אותי לכאן, כדי להתרשם - הכצעקתה. ייאמר מיד: ממש לא! לא כת, לא גורו, לא כפייה, לא בטיח. אז מה כן? אם הבנתי נכון (ולא משלל המונחים הציוריים הנקוטים כאן), מדובר בחבורה של מחפשי אלטרנטיבה לחומרנות, לניכור, לתועלתנות, לאגואיזם ולמרוץ העכברים השוצפים סביב, ששוקדת על בניית סוג אחר של יחסי אנוש - כנים, אמיתיים, מתחשבים, מפרגנים; שחותרת, ומסייעת, למימוש עצמי של כל פרט בתוכה; שמטפחת יצירה עצמית, תרבות שיח ואיכות סביבה, ומבקשת להנחיל את כל אלה לילדיה, ולכל מי שרוצים ולבם פתוח.

 

בין חברי הקהילה מספר לא-מבוטל של יוצאי קיבוץ. מה הביא אותם, "ילדי החלום", פליטי היחד והשיתוף, אל "מקום לחלום"?

 

הכמיהה ליחד, אבל אחר

 

עירית נולדה וחייתה בקיבוץ חפציבה. "אני יכולה להעיד", היא אומרת, "ש'מקום לחלום' הוא בדיוק ההפך מהקיבוץ שהכרתי. החוויה שאני זוכרת בתור ילדה היא חוויה מאוד כואבת, שנבעה מהניגוד העמוק בין מה שהבטיחו לנו בקיבוץ -  שיתוף, שוויון, יחד - למה שהיה באמת. כל תפישת השוויון בקיבוץ הובילה לחוסר שוויון. שוויון אמיתי הוא לא 'פיפטי-פיפטי', 'לכולם אותו דבר'. שוויון הוא מה שאנחנו עושים כאן, ומתייחס לצורך השונה של כל אדם. אני חיפשתי הבטחה למשהו, שהוא הרבה מעבר לקיבוץ. אולי לא במקרה נולדתי שם, אולי כדי לראות איך לא, ויש בי תודה גדולה על כך".

 

יעל: "עד כיתה י' הייתי במשמר-השרון. אחרי הצבא התחלתי לחפש דרך, בשיטות שונות של מודעות עצמית, ואף אחת לא הייתה שלמה בשבילי. הגעתי למעגל לפני שש שנים, קודם דרך מפגשים אישיים עם עופר, מתוך רצון למצוא אמת בחיים שלי, לגלות את עצמי. אז עוד לא רציתי יחד. רציתי לבנות את החיים כסוליסטית, לעשות קריירה. תוך כדי עבודה הבנתי שהרצון להיות לבד נבע מתוך החוויה הכואבת שלי. בכלל, הרצון שיגעו בי, הרצון לאינטימיות, היה משהו ששמרתי רק לי ולבן-זוגי. לאט לאט למדתי להעיז ולהרחיב את זה. למדתי שאינטימיות אפשרית גם במסגרת רחבה יותר. גם כשהצטרפתי למעגל, עדיין התנגדתי לקהילה, עד שבמשך הזמן נוכחתי לדעת שאפשר להיות אינטימי עם עוד אנשים; שיש לי כאן מקום שבו אני יכולה להיות אני עד הסוף, עם כל הצבעוניות שלי. הקריירה שתכננתי לעשות בצורה מאוד אינדיבידואלית, התממשה ב'מקום לחלום'. כבר שלוש שנים אני עובדת ויוצרת כאן, וכל בוקר אני מברכת על כך שאת היצירה שלי אני יכולה ליצור במקום פתוח, באווירה מפרגנת, עם עזרה הדדית וללא תחרות".

 

טל: "לאורך כל החיים שלי בקיבוץ מסילות הרגשתי מאוד לבד, ותמיד ידעתי שיש, שחייב להיות משהו אחר, וחיפשתי אותו. כאן מצאתי את התשובה לכמיהה שלי ליחד. כאן אני מרגישה מכובדת, כאן כולנו יודעים וזוכרים מיהו ומהו כל אחד. כאן לא מטאטאים דברים מתחת לשטיח, וזה נותן תחושה טובה של אמון".

 

אייל: "עזבתי את מעברות בגיל מבוגר יחסית, 29. מה שכאב והפריע לי, זה ה'אחד בפה ואחד בלב' - הרבה רעיונות יפים, ובפועל חברה מאוד מנוכרת, עם הרבה צביעות. זה לא הפריע לי להיות קרוב לאנשים, אלא שהרגשתי שאף אחד מהאנשים לא באמת רוצה בקרבה הזאת, אלא רק לשרוד בתוך מערכת שמתיימרת להיות משהו, ולקחת ולנצל אותה כמה שיותר. עזבתי את הקיבוץ מתוך משבר אמון גדול. חשבתי שאם כבר כל אחד לעצמו, אעשה את זה כמו כולם - לבד, לא תלוי באיש, איך שאני רוצה. לפני ארבע שנים, אחרי הולדת בתי הראשונה, אביה, הרגשתי שחסר לי עוד משהו, ועלו בי זיכרונות של קיבוץ. זה היה כרוך במאבק פנימי, כי לא חשבתי שיש מקום כזה, שזה אפשרי. ההצטרפות שלי לכאן הייתה מהירה ולא מתוכננת. זוגתי, יהלי, ואני, חיפשנו גן, איזו מסגרת לילדה, אחרי ניסיון של 'הום סקולינג' שלא התאים לאביה. חשבנו, מה עושים? יהלי הלכה למפגש, במחשבה שמדובר על מסגרת חינוכית, ופגשה את עופר ועירית. כך נפתחה בפנינו אפשרות להצטרף למעגל עבודה. לא ידעתי בדיוק מהו, ולא החלטתי מיד שזה המקום שלי. זה לקח זמן, והיה כרוך בהתמודדות אישית, בין השאר בעקבות משבר האמון עם הקיבוץ. היום אני יכול להעיד שמה שקורה פה בא ממקום של כנות. שהקשיים, וגם, להבדיל, השמחות, באים ממקום מאוד אמיתי. לא מסתירים, לא שומרים בבטן. כל אלה דברים שמעולם לא פגשתי בקיבוץ".

 

ש:  ההורים שלך מודעים לדרך חייך? מקבלים אותה?

אייל: "מודעים מאוד. אני משתף אותם, הם היו פה יותר מפעם אחת, חשוב לי שיהיו מעורבים בחיי. הם לא מסכימים עם כל דבר. כשאני מדבר על אמת, על כך שלא צריך לשקול כל דבר באופן שכלי, בכלים של כדאי או לא כדאי, צריך או לא צריך, אני חושב שהם לא יכולים להבין את זה. אבל הם לא מבקרים אותי, ולא באים בטענות. הם גם מאוד סומכים עליי. הם רואים את הבנות שלי, הם רואים שמשהו טוב קורה. אני חושב שהכי קשה להם עם סדר העדיפויות שלי, שהעמיד אותם, בשלב זה של חיי, במקום אחר משהיו בו בעבר".

 

גם ערן גדל במשמר-השרון, והוא  מופתע שעדיין יש בו כמיהה לחיים משותפים, שזה לא "עבר לו". "אני נזכר בחוויית ההליכה במדרכות הקיבוץ, עם אמירת 'שלום' ל-500 איש, בדרך כלל עם חיוך, וכל זה בניגוד מוחלט למה שקורה בפנים. הם הרי לא מכירים אותי. עשיתי את המסלול הרגיל: שירתי ביחידה מובחרת, חצי שנה קבע, וברגע שהתאפשר לי קפצתי לקיצוניות השנייה: זהו, מעכשיו אני נווד לארבעים השנים הבאות. כשיעל, אחותי, שכבר הייתה במעגל, הייתה מצלצלת ומבקשת שאחזור הביתה, הייתי עונה לה: 'לא, אני פרפר, טוב לי'. בסופו של דבר חזרתי, עברנו לגור יחד בשכירות, התכוונתי לעשות פסיכומטרי, והופעתי לפרנסתי כפרפורמר - מתופף. כשיעל ניסתה לעניין אותי במעגל, הייתי אומר, 'עזבי, לא מתאים לי'. יום אחד טלפנתי אליה ואמרתי: 'אני רוצה לבוא'. זה היה עניין של רגע, מתוך רצון לפגוש את הכמיהה ליחד ממקום חדש, שאפשר להגיד 'שלום' ממקום אחר. כפרפורמר, נהגתי לעלות לבמה אחרי שרוקנתי את כל האלכוהול בסביבה, כדי להתגבר על פחד הקהל. כאן, לראשונה, גיליתי שאני לא זקוק לאלכוהול. התברר שהאמן שבי זקוק לקהל, שהוא גם החברים שלי, שאני חלק מהם. זו חוויה חדשה".

 

ניו-אייג', אולד-אייג'

 

עופר ברקת, משורר-אמן-מנהיג, מנסח "אני מאמין"

 

הכריזמה והסמכות השקטה של עופר ברקת ניכרות בעליל. מהיכן האומץ, או היומרה, לשמש מנהיג ומורה דרך? עופר, שמגדיר עצמו יותר כמשורר, "משורר-שאמאן, משורר אמן", אומר שאינו רוצה ולא צריך להיות מנהיג. יותר מכל הוא רוצה וצריך מפגש. "אני נושא אתי הבטחה שכל אדם, באשר הוא, נושא בלבו: הבטחה של כיבוד - לכבד, ולהיות מכובד. הידיעה, שבאנו לעולם עם הבטחה 'אל מה אני בא בתור אדם'. כדי להגיע לדבר הבסיסי הזה, שיש משהו אחד, שהוא בכולנו, וכולנו בו, צריך גילוף והעמקה גדולה. בחוויות החיים שלנו, בעיקר של מי שגדל בתרבות חילונית, ואחרי מות האידיאולוגיות, יש ריק. עם מה אנחנו נשארים? עם 'תפוס כפי יכולתך'? בזמנו, כשהנחיתי קבוצות של מודעות, הזמנתי אליהן רק אנשים שמרגישים שיש משהו יותר בחיים. הזמנתי אותם למסע, אותו יכול לעשות רק מי שבוחר בו. אתה לא יכול להכריח מישהו לעשות מסע".

 

ש: ומהי התחנה האחרונה במסע הזה?

עופר ברקת: "אני רואה את עצמי חי על כברת אדמה עם הקהילה שלי, תוך מתן כבוד לבני אדם ולטבע, כשכל אחד מחברי המעגל מנחה בתורו מעגל".

 

ש: חזרנו לקיבוץ...

"אתה יודע מה, לא אכפת לי איך יקראו לזה. הדרך היא לא נגד שום דבר, לא לחיות בתוך דיאלקטיקה. הלוואי שיכולתי לדבר על המועד שבו זה יתגשם. בזמנו התחלנו בבירורים, ואנחנו מתכוונים לחדש אותם. אילולא היינו במעגל, כבר היינו מקימים התיישבות יחידים, או משהו כזה. אנחנו כאן בשביל המעגל. האדם זקוק לקהילת לב, שבה כל אחד יכול לעשות את החיים שלו והאומנות שלו, בתוך מורכבות שיש בה גם חגיגה, גם כאב, אבל בעיקר יש בה קרקע מתחת לרגליים. קרקע רגשית. אני יכול להגיד, שאני מריח ומרגיש את האדמה הזאת, ואת הכמיהה לממש את זה".

 

ש: ואם זה לא יסתייע, תרגיש כישלון?

"אני לא יכול לראות שזה לא יסתייע. הדרך מאוד ברורה. מה שמייחד אותנו זו העבודה שלנו, שנקראת 'בדרך הלב', ולא בכדי. זה לא דרך ההיגיון או השכל. יש פה הקשרים מאוד עמוקים של אמונה ושל אמת. לא אמת מדעית אובייקטיבית, אלא אמת כמו של משורר. אני רואה את עצמי כאדם מאוד מעשי. אנחנו לא ניו-אייג', אנחנו אולד-אייג'. אנחנו מבקשים להתחבר להיבט הכי ממשי של אמת, של אמונה".

 

חשדות שווא

 

קל לתפוש אותנו כשרלטנים, חמדנים וגונבי לבבות * כך יכולים אנשים להצדיק את יחסם כלפי קהילה שדרכה שונה, אחרת, לא מובנת * "מקום לחלום"  עונה למבקריו

 

למחרת החוויה הנעימה שחוויתי ב"מקום לחלום", הוצפתי בטלפונים מקרובי משפחה של חברי הקהילה, ואחרים. חלקם ביטאו זעם, וכולם הביעו כאב על השבר המשפחתי, הניתוק והניכור שנגרמו בינם לבין הבנים והאחים.

 

מסביר עופר: "בעבר של כל אחד מאתנו מצויים גם הרבה כאב ופחד מהתמודדות, וזה מתחיל בלידה. הדרך שלנו היא מסע חניכה והתגברות, מעין 'יציאה מהארון' הכרוכה במפגש עם העצמי, עם הסיפור הפנימי, שכמעט בלתי-אפשרי לעשות אותו בלי ליווי. בכל משפחה מתקיימות מורכבויות שהיו בה מתמיד, וכשאנשים רוצים לעשות עבודה על עצמם ולהתעמת עם האמת, בהכרח צפים דברים על פני השטח".

 

ש: בתמצית: הקשר של חברי הקהילה עם הוריהם ואחיהם, חשוב בעיניך?

עופר ברקת: "זו אפילו לא שאלה. שם הכול מתחיל, אי-אפשר בלי זה. אבל כשמעיין נובע, יוצאים ממנו בהתחלה מים עכורים, ורק בהמשך הם הולכים ונעשים צלולים. בתהליך שהחברים עוברים יש הרבה כאב, שהוא סוג של טוב, כי הוא נושא תקווה. רק כשמצליחים לפגוש את הכאב האמיתי, להכיל אותו, אפשר להרגיש את התקווה. רבים מחברי הקהילה יעידו עד כמה השתפרו היחסים שלהם עם משפחותיהם. הם לבשו צורה אחרת, אולי לא תמיד כזו שעונה על ציפיות ההורים, אבל ודאי שהיחסים מושתתים על בסיס של כנות ואמת".

 

ש: ממה נובע האנטגוניזם כלפיכם, בסביבתכם?

"קל לתפוש אותנו כשרלטנים, כחמדנים וכגונבי לבבות. כך יכולים אנשים להצדיק את יחסם כלפי קהילה שדרכה שונה, אחרת, לא מובנת. יש פה דבר שמאוד ממלא את האנשים, כלום לא נעשה באופן טוטליטרי, אז מה לא בסדר? יש לנו אתר גדול באינטרנט, ואני בספק אם מי מההורים, או המבקרים אותנו, טרח לקרוא בו וללמוד במה מדובר. אני שב ומזמין כל מי שמעוניין וסקרן - לקרוא, להגיב, לשאול שאלות, ומבטיח תשובות. בקרוב נפתח גם פורום".

 

ש: מדוע אתה ועירית אינך חברים ב"מקום לחלום בע"מ"?

"משום שלא רצינו להיות מונעים על-ידי הצד הכלכלי ונתונים לשיקולי רווח והפסד. 'מקום לחלום' הוא פרי של 'בדרך הלב', והוא צעד ראשון בתהליך מורכב, שסופו עלייה על הקרקע של אנשים שמממשים את החלום שלהם, שנוגעים בחלום שלהם".

 

ש: מצד כמה מהמשפחות נשמעת ביקורת על גובה השכר שאתה גובה מהחברים.

"זו לא משכורת, אלא תשלום. כל מטפל ומורה בשוק קובע כראות עיניו את גובה התמורה על עבודתו, וכך עשינו. אנחנו משקיעים שעות רבות בעבודה שלנו, גם מעבר לשעות הפורמאליות. במהלך חיי טיפלתי באנשים רבים שנותרו חייבים לי כספים, מתוך אמונה שברבות הימים, מה שאני נותן יחזור אליי. אגב, בעניין התשלומים הלכנו לקראת חברים ואפשרנו הסדרים שונים. את כל סוגיית הכסף פתחנו לדיון במעגלים".

 

ש: האם, לדעתך, יש קיום וסיכוי לקהילה גם בלעדיכם, אתה ועירית?

"אני מאמין שכן, משום שמה שאני מביא איתי לקהילה הוא הרבה יותר גדול ורחב ממני, כפרט. יש כאן ראייה של דברים, ודרך, המבוססות על אמת עמוקה, שאני בטוח שחברי הקהילה הטמיעו בתוכם".




לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים