איך אנחנו נראים: "התגלו סימני חיים בחדר האוכל" - ראיון עם אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית



אביב לשם

איך אנחנו נראים: "התגלו סימני חיים בחדר האוכל"

אביב לשם

 

בכירים בתחום התקשורת מביעים דעתם על

התנועה הקיבוצית - גיליון מיוחד לקראת 2007


אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית, סבור כי חל שיפור של ממש בתדמית הקיבוצים בארץ. התקשורת בעצם כן אוהבת אותנו

 

איך ראתה אותנו התקשורת הארצית בעבר? ואיך היא רואה אותנו ערב שנת 2007?

בניגוד לדעה הרווחת, ובאופן שאינו תואם את גודלה באוכלוסייה, העניין התקשורתי בחברה הקיבוצית הולך וגדל. על פי נתוני "יפעת - בקרת פרסום", הקיבוצים נמצאים במקום ה-6 בישראל, עם ממוצע של 330 ידיעות לחודש, בעיתונות הארצית והמקומית, לא כולל את העיתונות הקיבוצית. הנפח הגדול ביותר הוא לידיעות בנושא התעצמות התעשייה הקיבוצית, יתר הידיעות נסבות על כלכלה, חקלאות, נדל"ן, תשתיות, סוגיות משפטיות, וכמובן החברה הקיבוצית.

 

העובדה הזאת אינה מבשרת "חדשות טובות" דווקא. המסר הכללי העובר מן הקיבוץ אל הציבור הרחב היום, נכון לסיומה של שנת 2006, מורכב מאוד, גם עקב השוני בין הקיבוצים, ומעצם קיומם של שני סוגי קיבוצים - שיתופי, המוכר לכולם, ומתחדש.

 

המציאות שמעבר למיתוס

 

הקיבוץ, הסמל המזוהה ביותר לדעת רבים עם הציונות והישראליות, משנה צורה. השינוי באורח החיים הקיבוצי הוא דרמטי מבחינה סוציולוגית. במציאות, השתנו מאפיינים רבים וסמלים שזוהו עם הקיבוץ. חדר האוכל, הסמל הקיבוצי האולטימטיבי שכונה לאחרונה בית הכנסת של הקיבוץ, נסגר בחלק גדול מהקיבוצים. החקלאות מהווה אצל קיבוצים רבים לא יותר מ-20% מהכנסות המשק ולעתים אף פחות מכך. שיתוף ושוויון? 70% מכלל הקיבוצים נמצאים כבר עמוק בתוך ההפרטה.

 

הקיבוצניקים בצה"ל: בקורס טיס "רק" 9% הם בני קיבוץ. המילה "רק" חייבת להופיע במרכאות כי עדיין, הייצוג בקורס הוא פי ארבע מחלקנו באוכלוסייה. זאת למרות שבעבר המספרים היו גדולים הרבה יותר. חל קיטון במספר ההולכים לקצונה ולסיירות מובחרות, רבים הולכים לגדודים. והנורא מכל, הדשא הקיבוצי, לא תמיד ירוק. ולו בגלל שבקיבוצים מסוימים מקדישים מעט מאוד מתקציב הקהילה לנוי, ובריכת השחייה (של בגין) לא תמיד חופשית.

 

לנו המציאות החדשה מוכרת. אולם עיתונאי, שמכיר את הסמלים, שואל בספקנות אם הקיבוץ המתחדש, הייצור החדש והמוזר בזירה הישראלית, הוא בכלל קיבוץ. כי הרי הוא מאפשר משכורת, שיוך, רכב פרטי, והמכבסה המיתולוגית מושכרת לקבלן חיצוני. מכאן ועד פסיקה כי "הקיבוץ מת" ("גלובס") המרחק כבר קצר.

 

היות והקיבוץ הוא סמל בכללותו למה שרבים רואים כליבה של ערכי מדינת ישראל, גם כל סמל בתוכו הוא הרה משמעות. מעבר לכך, סיקור הקיבוצים בתקשורת משתמש בסמלים כי הוא נע בין המושגים הפשטניים ביותר ובין הדימויים הרומנטיים-נוסטלגיים, תוך שימוש במושגים קליטים שיתקבלו היטב ברייטינג. דוגמה לכך היא סיקור משבר חובות הקיבוצים, וההסדר שנחתם. באותם ימים חטפנו מתקפה שנמשכת לעתים גם היום על כך ש"הקיבוצים חיים על חשבון המדינה".

 

לעומת זאת, כאשר קיבוצים החלו בתהליכי הבראה, הכוללים גם הפרטות, תוך דגש על ראייה עסקית, ספגנו חבטות דווקא מהכיוון ההפוך - ש"הקיבוצים כבר לא מה שהיו פעם".

 

אז איך מסבירים לתקשורת את מצבה הכלכלי של התנועה הקיבוצית? איך מסבירים מצב מורכב ובלתי אחיד בעליל? שהרי למרות הדמיון בין הקיבוצים, אין קיבוץ אחד שממש דומה למשנהו. איך מסבירים שיש קיבוצים הנדרשים להסדר חובות נוסף? איך מסבירים על צבירת הפנסיה הנמוכה?

 

איך מעבירים את המסר שלצד תהליכי שיוך דירות, משכורות, הרחבת בתים ובניית שכונות הרחבה, קיימת גם מצוקת שיכון קשה והתשתיות הרוסות בחלק מהקיבוצים הוותיקים? המורכבות משתקפת גם במצב הדמוגרפי. מחד, הגיל הממוצע בקיבוצים ידוע. מאידך, נעצרה ההגירה שלילית ויותר קיבוצים חוזרים לקלוט לחברות מלאה.

 

לעיתונות, שאוהבת להציג מציאות ב"שחור ולבן", ב"טוב מול רע", המורכבות הזו לא עושה חיים קלים.

 

כאן ועכשיו

 

מיצוב הקיבוץ אפוא, מסתייע בכמה כיוונים. ראשית, דגש על המשכיות הקיבוץ, המשכו של הקיבוץ השיתופי על ערכיו השוויוניים, עם העובדה שגם קיבוץ שבחר בשינוי הוא קיבוץ, והוא שונה מכל צורת חיים אחרת במחויבות לחברים בו.

 

בשנה האחרונה שמתי בחזית המיצוב של הקיבוץ את היחס הקהילתי. במידה מסוימת, שימוש בסמל מפואר של התנועה הקיבוצית מהעבר, שאומנם נעשה מצומצם ביותר היום אך לא פס מן העולם.

 

קיבלנו חשיפה גדולה לחגים החקלאיים - ט"ו בשבט וביכורים. וכשבקיבוץ נען התקיים הסדר הגדול ביותר בארץ, התעניינו בכך כל אמצעי התקשורת.

 

עמידתם של קיבוצי החזית במלחמת לבנון, נהנתה מסיקור נרחב וכן הירתמות קיבוצי העורף לאירוח המפונים. ועל התרומה לתדמית הקיבוץ במחיר חללי התנועה הקיבוצית כבר נכתב רבות.

 

בשונה ממה שנדמה, התקשורת מחבבת את הקיבוץ. גם כאשר תוקפים אותנו, וזה קורה בעוצמה לאחר שמתגלה אירוע חריג או פלילי, הנוגד את הערכים המזוהים עם הקיבוץ, התקיפה איננה באה מאיבה. אני סובר שהתביעה המוסרית גבוהה יותר מחבר קיבוץ. מצפים ממנו להתנהגות אחרת. ואם נמצאה מעילה בקיבוץ או הטרדה מינית, זה סימן שבאמת נדרש תיקון חברתי. למרות אי הנעימות יש בכך גם חיוב - זה סימן שיש ציפייה מהקיבוצים כחברה ערכית למשהו אחר, ליותר.

 

הוויה קובעת תודעה

 

בזהירות אגיד שהסתיימה התקופה בא היינו "שק החבטות" הלאומי, לפעמים בצדק ולרוב כאופנה. אני חש בהחלט בשינוי בתדמיתו של הקיבוץ והשינוי חל בעיקר משום שנפתחנו לחברה הסובבת. יש פחות ריחוק וניכור. חשפנו שגם בקיבוץ קיימת התמודדות עם קשיים כלכליים, הקיבוץ כבר פחות חסין מפני-כל והדשא שבו איננו תמיד ירוק.

 

סיבות נוספות לתהליך הם אלפי תושבים זמניים שגרים בקרבנו, אלפים נוספים בשכונות ההרחבה, החינוך הקיבוצי שמושך אלפי הורים וילדים מקבוצות נוספות בחברה, מבצעי התנדבות של קיבוצניקים למען החברה, פעילות תנועות הנוער המזוהות עם ערכי הקיבוץ, ובתחום הכלכלי - התאוששות התנועה הקיבוצית מהמשבר הכלכלי מראה למדינה שהיה שווה לחברה הישראלית להירתם לשיקומם.

 

ולא פחות חשוב, הקיבוץ כבר לא נועל שעריו בפני התקשורת. ברוב הקיבוצים כבר יש הכרה שעיתונאי הוא לא אויב, ושיתוף הפעולה, כאשר נדרש, מתקיים בצורה חיובית ותורם להצגה חיובית של הקיבוץ דרך הפריזמה של התקשורת כמתווכת אל דעת הקהל הרחב.

 

אביב לשם דובר התנועה הקיבוצית מאז נובמבר 2003 הוא בן וחבר שער הגולן, דור שלישי. בעל תואר ראשון (אונ' בר אילן) במדעי המדינה ותקשורת ציבורית, ובעבר שימש כדובר השומר הצעיר.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים