איך אנחנו נראים: הקיבוץ מסובך מדי - ראיון עם העיתונאי עמירם כהן



איך אנחנו נראים: הקיבוץ מסובך מדי

יעקב לזר

 

בכירים בתחום התקשורת מביעים דעתם על

                   התנועה הקיבוצית - גיליון מיוחד לקראת 2007

 


הטלוויזיה במיוחד אוהבת דברים פשוטים וההתנכלות העממית לקיבוץ מזינה אותה לא מעט. היא משרתת את הרייטינג. להסביר מהו קיבוץ היום זה דבר מאוד מסובך, מה עוד שהקיבוץ המתחדש, בעיני עמירם כהן, כתב "הארץ" לענייני ההתיישבות העובדת, אינו קיבוץ עוד

 

חלק מהשינויים שעברה התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות היו הכרחיים, אומר עמירם כהן, כתב "הארץ" לענייני ההתיישבות העובדת. הרבה קיבוצים שעברו שינוי, הלכו לטעמו רחוק מדי.

 

כהן: "מה שהיה הכרחי הוא יצירת הקשר בין התקציב של החבר ובין רמת ההוצאה שלו. אבל להגיע להפרטת הכנסה זה לדעתי חיסול הקיבוץ. אם חבר קיבוץ שהוא מנהל מפעל חיצוני מקבל 40 אלף שקל לחודש, ומנהל קהילה בקיבוץ מקבל 17 אלף שקל לחודש, ועובד חדר אוכל מקבל רק 3,500 שקל, זה חיסול הקיבוץ, וחבל.

אדם בן חמישים שאין לו מקצוע מבוקש יכול למצוא עבודה בחוץ? כמעט שלא. הפרטת עבודה היא סוף הקיבוץ, ככה הוא לא ימשיך להתקיים. זה עניין של 15 שנים, עד שרוב הקיבוצים יהפכו ליישובים קהילתיים, כמעט ללא שום ערבות הדדית".

 

קיבוצים רבים עמדו מול שוקת שבורה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה דמוגרפית. היום ישנה תחושה שמשבר הגדול מאחורינו. איך זה נראה מהמקום שלך ככתב כלכלי?

"התחושה שהמשבר עבר נכונה לפחות בחלקה, אבל זה כבר לא קיבוץ, זה משהו אחר. המשהו האחר הזה, מצבו טוב יותר. ברור שכשאנשים מתחילים לדאוג לעצמם לפרנסה, אז התפוקה עולה. בשביל להבין את זה לא צריך להיות כלכלן".

 

השתחררות מאידיאולוגיה

 

שנינו היינו לא מזמן בכנס איגוד התעשייה הקיבוצית. זו תעשייה שבשנים האחרונות רצה קדימה.

"הדבר החשוב ביותר שנעשה בשנים האחרונות בתנועה הקיבוצית היה הסדר הקיבוצים, שהיה למעשה גם הסדר הבנקים. ההסדר הוריד מהקיבוצים גבנון ענק, שאחרת הם לא היו מצליחים להיפטר ממנו. הודות להסדר הקיבוצים, שאגב אחד האדריכלים שלו היה אריק רייכמן, אפשר לעשות בקיבוצים את כל השינויים הפנימיים שאנחנו דנים בהם. הודות להסדר הקיבוצים שהסירו מהקיבוצים חובות עתק, התאפשרה ההתאוששות של התעשייה הקיבוצית. ודבר נוסף שעזר, הוא הפרדת התעשייה מהקהילה, כשהמפעלים הפסיקו להיות בשביל הקיבוצים פרה חולבת. אני מכיר מקרה של קיבוץ שהחליט לבנות חדר אוכל חדש, ולשם כך הוא משך בשביל זה את כל ההון העצמי של המפעל ומוטט אותו. צד נוסף של השתחררות מהאידיאולוגיה היא התפיסה שצריך ואפשר להסתדר לבד. התוצאה היא הכנסת שותפים והון זר. בקיבוצים הבינו שהם חלק מהכפר הגלובלי ושהתעשייה הקיבוצית צריכה לשחק את המשחק של התעשייה העולמית. זה בין היתר אומר שאפשר להכניס לעבודה במפעלים הקיבוציים עובדים בשכר מינימום, מה שאי אפשר לעשות עם חברי הקיבוץ שלך. כבר לא לוקחים יותר לעבודה במפעל חבר קיבוץ, אפילו אם הוא לא מתאים, כי צריך לפתור לו בעיה".

 

מה אתה אומר על החקלאות הקיבוצית של היום?

"גם החקלאות בקיבוצים זה סוג של תעשיית גידול מזון. לול מבוקר זה תעשייה. עובד אחד יכול להחזיק לול של אלפי מטילות. בריכות דגים אינטנסיביות זה תעשייה. אין יותר סנטימנטים - אם גידול לא מתאים לקרקע, אם אין שוק למוצר, אז לא. או שמגדלים משהו אחר, או שמשכירים את השטח, עם אישור או בלי".

 

אתה כתב שמאוד מחובר ומאוד מכיר. איך מערכת היחסים שלך עם המקורות שלך בתנועה הקיבוצית?

"בדרך כלל העיתונות, מה שהיא מקבלת זה לא מה שהיא רוצה, ומה שהיא רוצה היא לא מקבלת. מי ששולטים על המידע בתנועה הקיבוצית עדיין לא למדו למצוא את האיזון הנכון, לתת קצת מה שהם רוצים וקצת מה שהעיתונאים רוצים. הכלל הוא שהמידע תמיד יוצא החוצה, אין סודות, ומי שמונע אינפורמציה מעיתונאי מקובל ואמין עליו, מסתכן בכך שהאינפורמציה תגיע לעיתונאי אחר, שההסתכלות שלו אחרת. תוציאו את החומר איך שאתם רוצים, ואל תחכו שהוא יתפוצץ לכם בפנים. זה מה שקורה עדיין הרבה מאוד בתנועה הקיבוצית. וזה חבל".

 

מושגים לא מובנים

 

איך התקשורת מציגה את התנועה הקיבוצית בעניינים הכלכליים?

"בציבור הכללי לא מבינים את קשת המושגים של הקיבוץ. המושג שכר דיפרנציאלי אינו מובן כלל. הוא לא ברור. אפשר לומר הפרטת הכנסה. ואז אתה מסביר שההכנסה מגיעה לפי קריטריונים שונים. או מושג כמו שיוך דירות, אף אחד לא מבין אותו. במושגים האלו משתמשת העיתונות הקיבוצית אבל זה בעייתי לתרגם אותם לציבור הרחב. אני עצמי לא הבנתי, מה זה שיוך. השיוך הזה שלך אבל אתה לא יכול לממש את זה. יש ביטויים יותר פשוטים. למשל, הפרטת הדיור. הדיור מופרט, אך עדיין אינו ממומש בפועל. כך אתה משתמש בשפה המקובלת בחוץ. האמת היא שהמושגים האלו גם לא מובנים לחלק גדול מהקיבוצניקים. מושג נוסף הוא הקו הסגול. מה זה הקו הסגול? שטח המחנה? הקיבוץ הוא מחנה צבאי? רוב הקוראים היום לא מבינים את זה. אגב, העיתונות הקיבוצית לא מסבירה את המושגים הללו, והעיתונאים שקוראים אותם אינם תמיד מבינים אותם. השפה המעורפלת הזאת נראית בעיני, כאילו היא באה להסתיר משהו. לפחות במינהל, מקום שכן מבינים את העניינים, הערפול הזה משרת אותם".

 

הצד השני של הערפול הזה הוא המציאות, שהיא באמת מורכבת. מול המורכבות הזאת מופיעה פשטנות.

"האמת היא שהעיתונות הכלכלית באמת מתקשה להתעסק עם המצב החברתי-כלכלי בקיבוץ המתחדש. ולצד העיתונות הכתובה, שיש בתוכה כתבים שכן מבינים את המתרחש, מופיעה הטלוויזיה, ושם יש להם דקה, דקה וחצי, להציג את הקיבוץ היום. אז לוקחים את הנבעכית המקצועית, והיא מתלוננת שאין לה כסף לנסוע לתל-אביב ואף אחד לא בודק אם זה נכון או לא.

הטלוויזיה עובדת עם קצוות, כי דברים מסובכים קשה להביא בערוץ 2. זה ערוץ לדברים פשוטים, פשטניים. וקיבוץ זה דבר מסובך, מאוד מסובך, ואתה לא יכול להביא אותו נכון. לכן היא לא משקפת באופן טוטלי את מה שקיים בקיבוצים בשום צורה".

 

שמחה לאיד

 

אז כל הבעיה היא הפשטנות?

"לא. לא הכל. יש עניין נוסף והוא ההתלהמות נוכח תופעות אנושיות טבעיות שקופצים עליהן כמוצאים שלל רב. כותבים המון דברים מטורפים על התנועה הקיבוצית, חסרי כל בסיס, מציגים אותה בצורה מעוותת ומלבד מחאה זו או אחרת אין התרסה נגד התקשורת. פעם אחת יתבעו כלי תקשורת כזה על מיליון ש"ח ואז יראו מאין משתין הדג. מי שכותב שקרים וכזבים בכוונה צריך לשלוח אותו לבית המשפט. לשון הרע על קיבוצים יש ללא סוף. הוצאת דיבה לשמה. אבל הקיבוצים לא רוצים להתעסק עם זה".

 

למה העליהום הזה על הקיבוצים?

"יש פה רצון לפגוע בסמל. להראות את הזדוניות של הסמל. אוכלוסיות שלמות שבעבר הסתכלו על הקיבוצים מעבר לגדר, וראו שם יער של פרחים ועצים ורווחה, הגיעו לשלטון, ויש להם אמצעי תקשורת שמבינים את מערך ההיררכיה במדינה היום והם נהנים מהשמחה לאיד. הטלוויזיה פונה אל כל האוכלוסיות האלו, ומה שחשוב לה, הוא לקבל אצל הצופה תחושה שדפקנו אותם, דפקנו את אלה שהסתתרו מאחורי בגדר. אם זה נכון או לא, זה לא חשוב. מה שחותרים אליו היא התחושה העולה - הנה הם באמת, הנה הם במלוא עליבותם, קלונם. קח לדוגמה את הסיפור של המלכיד גרין, אותו חומר חיטוי שהשתמשו בו שנים רבות לניקוי הבריכות, ואז מצאו באיזה מדינה בארגון מסוים שהחומר הזה הוא קרוב משפחה של חומר שיש חשש שהוא מסרטן. לא המלכיד גרין, אלא בן-דוד שלו. ועל-כן יצאה הוראה מטעם השירותים הווטרינרים שאסור להשתמש בו. אבל באחד מקיבוצי הצפון, היה עובד מדגה אחד שראה שנשאר לו חומר במחסן, ואמר, השתמשתי בו כל השנים, אז למרות האיסור כבר אגמור את החומר. טמבלים יש גם בקיבוצים, אבל יותר מטמבליות לא היה כאן כלום. איכשהו העניין הזה נודע לערוץ 2, והערוץ שלח צלם ותחקירנית. אם זה היה מישהו פרטי, שהייתה לו איזו בריכה, יכול להיות שהיו מוציאים ידיעה וחצי בעיתון, של ארבע וחצי שורות, אבל לא היו שולחים את כל הצוות הענק של ערוץ 2. תראו, מלח הארץ מרעיל אתכם.

 

זה היחס, כי הם יודעים מה הרייטינג שלהם ומי הקהל שלהם.

"גם נושא הסיליקון בחלב של תנובה, שכמעט הפיל אותה ואת כל התנועה הקיבוצית. הרי בסיליקון אין כל נזק, הוא חומר לגמרי לא פעיל ולכן מכניסים אותו להרבה סוגי מזון ומשתמשים בו בניתוחים פלסטיים. אבל ברגע שזה היה תנובה, היה פה גם העניין של לקלקל את הסמל. הייתה פה הזדמנות להתנפלות. שוב, כי תנובה מייצגת את ההתיישבות. ההצדקה הבריאותית לגמרי מפוקפקת".

 

החברים מ"על המשמר"

 

עמירם כהן (67) הוא יליד כפר מסריק. אמו בת ה-95 חיה בבית האבות בקיבוץ, בתו חברת גשר הזיו. אחרי הצבא שלח אותו הקיבוץ ללמוד כימיה כדי שישתלב ככימאי במפעל אסקר (היום שייך לטמבור). הוא עבד באסקר כשמונה שנים בתחום צבעי אוניות, עד שהגיע למסקנה שלהעביר את ימיו בין המבחנות במעבדה זה לא משוש חייו. בדיוק חיפשו בכפר מסריק מורה ל"מוסד", הוא הסכים ואז שלחו אותו ללמוד ביולוגיה. עוד שמונה שנים חלפו עליו בהוראת ביולוגיה עד הבין שהוא "מביא נזק למערכת החינוך הקיבוצית". עוד קודם לכן ערך את עלון הקיבוץ, "הד הנעשה", והודח ממנו על ידי מזכירות כפר מסריק, משום שראיין שתי בנות חוזרות צבא, שאמרו שהן לא משוכנעות שיחזרו לחיות בקיבוץ. השערורייה שפרצה הביאה לסיום תפקידו.

 

ב- 1982 הצטרף לצוות כתבי "על המשמר" ככתב "חותם". רוביק רוזנטל, שהיה אז עורך המוסף, ערך לו מבדק כניסה ושלח אותו לכנסת לראיין את צ'רלי ביטון. הוא זוכר שהכתבה נכתבה אז בכתב יד והוא הכין שבע או שמונה טיוטות עד שמסר את התוצאה לרוזנטל, שאמר לו שהוא צריך להשתפר אבל קיבל אותו לעבודה.

 

ההתחלה ב"על המשמר" הייתה יום בשבוע. הוא היה נוסע מוקדם בבוקר ברכבת לתל-אביב וחוזר בלילה. אחר כך ביקשו ממנו לכתוב גם ל"השבוע בקיבוץ הארצי" ואחר כך ל"הדף הירוק", ועד מהרה מצא את עצמו עיתונאי במשרה מלאה.

 

ב"על המשמר" נשאר עד 1987, עד שפוטר עם עוד קבוצה של כתבים ועורכים במסגרת צמצומי ייעול. הוא טוען שהעורך באותה עת מצא עילה להיפטר מכתבים שהיו יותר מדי עצמאיים. הקיבוץ דרש שיחזור הביתה בתום שליחותו כעיתונאי, אבל הוא החליט להישאר עיתונאי ולעזוב את הקיבוץ. שנה פלוס היה מובטל, וכתב איפה שאפשר היה - בירחון "מוניטין" שנסגר מאוחר יותר, ב"עולם האישה" וב"נעמ"ת".

 

לוי מורב, יוצא "על המשמר", שהיה אז עורך כלכלי ב"דבר", הזמין אותו שיצטרף אליו וכך היה. הוא חנה ב"דבר" כמה שנים עד שהריח שהעיתון בדרך לסיים את חייו, ואז הציעו לו כמה חברים, גם הם בוגרי "על המשמר" שהשתלבו ב"הארץ" (רוביק רוזנטל וגבי בשן), לעבור לעיתון של האנשים החושבים. הוא לא אהב את הרעיון, כי "הארץ" היה עיתון אנטי-פועלי ואנטי-קיבוצי, אבל הוא גם היה צריך להתפרנס. מ-1994 עבד ב"הארץ" עד שיצא לפנסיה לפני כשנה וחצי. התחיל שם ככתב לענייני חקלאות ואנרגיה, ומאוחר יותר צורף אליו תחום הקיבוצים והמושבים. היום הוא פנסיונר ועובד ב"הארץ" במשרה חלקית. חי בדירה קטנה בצפון תל-אביב, עם פנסיה שמאפשרת לו להחזיק מעמד.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים