מפיק הצלילים - הוא ידע שאל צלילי המוזיקה תתלווה עבודה מפרכת. שמוליק שנער מכפר-עזה מסכם קדנציה בניהול התזמורת הקאמרית הקיבוצית





ארנון לפיד

 


קחו, למשל, את רן בן-נפתלי, נגן קונטרבאס ותיק ומיומן. כשיש לתזמורת שלו - הקאמרית הקיבוצית - קונצרט באולם המופעים בדורות, נניח, הוא יוצא מביתו שבעין-המפרץ בשלוש אחה"צ, נוהג את כל הדרך דרומה, אוסף כמה מעמיתיו הנגנים בדרך, מתלבש בבגדי הופעה, עולה ונותן את הנשמה על הבמה, ואז חוזר ונוהג צפונה, הביתה, ונופל למיטה בשלוש לפנות בוקר. כך מתנהל בן-נפתלי, שכבר אינו נער, כמעט משנתה הראשונה של התזמורת -  1970. הוא אינו הנגן היחיד שמקבל בהשלמה, וליתר דיוק, באהבה, את התנאים הסיזיפיים שבהם פועלת התזמורת הקאמרית הקיבוצית, וכנראה לא שום תזמורת אחרת, בעולם או בארץ. כמותו, גם לאף אחד מ-36 הנגנים הקבועים (שליש מהם חברי קיבוצים, שליש עולים חדשים ושליש ישראלים ותיקים) אין כל טענות: הם ידעו מראש, כשהגיעו לתזמורת, שזה מה שיש ושעם זה צריך להסתדר: 120 הופעות בעונה, ארבעה ימי חזרות לקראת כל תוכנית, 15 ימי עבודה ארוכים בחודש, קילומטראז' אדיר של נסיעות, היעדרויות תכופות מהבית (גם של האימהות הצעירות), משכורות צנועות (הקיבוצניקים רשומים כפעילי תנועה בדרגה הנמוכה ביותר), שמחייבות פרנסה נוספת (הוראת מוזיקה, נגינה בהרכבים אחרים, ואפילו חצרנות בתי-ילדים...). גם הצ'ופר, לו מייחלים, ואותו מקבלים כל גוף אמנותי ולהקה חובבנית - מסע הופעות בחו"ל - נמנע מהתזמורת הקאמרית הקיבוצית. אין לה תקציב למותרות כאלה. ומשום שאין תקציב, גם המשרדים הסמוכים לאולם החזרות (בקיבוץ יקום) נזיריים כדבעי, והצוות הניהולי-הטכני רזה עד גבול האפשר: מנהלת תפעול (שושי הירש, יקום), ש"חיה בתזמורת 24 שעות ביממה", מנהלת שיווק (ציפי לסקי, עין חרוד-איחוד), ש"עובדת כמו שניים", וכן מזכירה וחצי, וספרנית בחצי משרה. זה הכול.

וישנו, כמובן, המנכ"ל, שצריך לנהל את כל האופרציה המסובכת והענייה הזאת. עד לחודש שעבר היה זה שמוליק שנער. שנער, יליד ברזיל, שהגיע לכפר-עזה עם גרעין התנועה המאוחדת ב-1964, שימש בכל התפקידים החשובים בקיבוצו ובאזורו (מרכז הרפת, מרכז המשק, גזבר, מזכיר, מלווה משקי אזורי ומנהל מפעלי שער-הנגב), והוא, כצפוי, חובב מוזיקה קלאסית, ובמשך שנים היה מנוי של התזמורת. כשסיים תפקידו במפעלים האזוריים, חיפש עבודה, שמע על המכרז לניהול התזמורת, הציע עצמו, וזכה. "זכיתי, תרתי משמע". הוא ידע, כמובן, מראש, שאל צלילי המוזיקה תתלווה עבודה מפרכת, ולמרות זאת, כמו כולם בתזמורת הקאמרית הקיבוצית, לא הרשה לעצמו להתפנק ולהקדיש את כולו לניהול בלבד. עד לפני שנה ורבע שימש, בנוסף, כמרכז משק וגזבר בשומריה, ומאז - הוא גם גזבר קיבוצו.

נניח לגזברות, אבל כמנהל התזמורת, תפקידו "לדאוג שכל המרכיבים יעבדו". בינואר-פברואר מדי שנה הוא מקבל את תוכנית הקונצרטים לעונה הקרובה, ואז יושב על התמחור, יוצר קשרים עם מקהלות, סולנים, להקות, קובע לוחות זמנים, מתאם לוגיסטיקה, ובמקביל לכל זה מנהל כוח אדם שמונה 40 איש. הצוות הניהולי-הטכני שלצדו קטן בחצי מזה שמקובל בתזמורות אחרות, "וכמו הנגנים", הוא אומר, "גם הם עובדים בלי חשבון".


איך עמדת בכל זה?

שמוליק שנער: "עובדים שבעה ימים בשבוע, סביב השעון".

ואיך עומדים הנגנים בתנאים הבלתי-אפשריים?

עומדים, ואפילו טוב. צריך להסיר בפניהם את הכובע. התזמורת הזאת היא באמת מיוחדת במינה. זו חבורה של אנשים שחיים מוזיקה בהרמוניה נפלאה, שרחוקה מאוד מהעולם החומרי שממנו באתי. ולא שאין בעיות חומריות - יש, וקשות מאוד, אבל האווירה החיובית מפצה בגדול. יש כאן גיבוש ולכידות חברתית, שאני משוכנע שגם מוקרנת לקהל. בתזמורות אחרות, כל אחד לעצמו. כאן האינטגרציה מלאה, המחויבות עצומה, והנגנים גם מעורבים בהרכב התוכנית. המנהל המוזיקלי, ירון גוטפריד, בהחלט קשוב להערותיהם".

גוטפריד, מוזיקאי רב-תחומי, הוזמן לשמש מנהל מוזיקלי לתזמורת לפני חמש שנים, בסמוך לכניסתו של שנער לתפקיד. "לקחנו אותו, כי רצינו ליצור בידול של התזמורת. לתת לה ייחוד", אומר שנער, "וזה עבד. היום יש לתזמורת נישה משלה. לומר 'מותג' זה אולי קצת יומרני, אבל זו בהחלט אינה 'עוד תזמורת'. היא מגישה שילובים מוזיקליים ייחודיים, כשהמוזיקה הקלאסית היא הליבה, אבל בנוסף, אנחנו משלבים בתוכניות גם מחול או וידאו-ארט, מביאים יוצרים ונגנים מחבלי עולם שונים, ומערבבים מוזיקה קלאסית עם אתנית, בליווי דברי רקע של ירון: נגן חליל רועים בולגרי, טנגו קלאסי מארגנטינה, הרכב צועני; אבל גם בלה ברטוק מהונגריה, וילה לובוס עם קרלוס ז'ובים מברזיל, בריטן והנדל עם להקה אירית, הסווינגל-סינגרס, ועוד. בעונה הקרובה נעלה את 'פורגי ובס' עם סולנים אורחים מארה"ב והרכב מביה"ס 'רימון'".

והגישה הזאת לא הבריחה מכם קהל?

"להיפך. מתברר שהקהל השמרני אוהב את זה, שלא לדבר על קהל שנחשף פחות למוזיקה הזאת. היום תזמורות אחרות מחקות אותנו, כולל שימוש באותם סולנים ונגנים, בצורה כמעט מביכה. ירון הביא אתו משב רוח מהעולם המוזיקלי העשיר שלו - קלאסי וג'ז. מאז שהגיע, גדל הקהל שלנו ב-%50. יש לנו כיום 3,000 מנויים בכל הארץ. רק לפילהרמונית יש יותר  מנויים - 20 אלף".

הקאמרית הקיבוצית, מדגיש שנער, היא התזמורת היחידה בארץ שרוב הופעותיה מתקיימות במקומות מרוחקים. אין מאחוריה תמיכה של עיר או של רשות מוניציפאלית, וכמובן לא אולם-בית משלה. "אולמות הבית שלנו הם האולמות בנהרייה, בית-שאן, עין-חרוד, דורות, גבעת-ברנר, ועוד. שם אנחנו מופיעים בקביעות, ובאמת מרגישים כמו בבית. הקהל מכיר אותנו, יש אינטימיות גדולה". זה על צד החיוב. אבל מן הפריסה הזאת, והאינטנסיביות, גם נובעים הקשיים שתוארו לעיל. את חלקם יצר הוא, שנער: "כשהגעתי לתזמורת, בשנת  2001 היו לה שישים קונצרטים בשנה. היום המספר כפול".

איך מממנים היקף פעילות שאפתני כל-כך?

"זו באמת הבעיה. ההכנסות העצמיות שלנו מגיעות ל-%45, כשבתזמורות אחרות מגיעה ההכנסה העצמית ל-% 30 בלבד. מהתקציב שלנו, שעומד על שבעה מיליון ש"ח, אנחנו מצליחים איכשהו לגרד בסביבות %80. תמיכת התנועה, שבשנת 2000 עמדה  על מיליון ו-100 אלף, ירדה ל-800 אלף, והתמיכה הממשלתית ירדה מ-2.2 מיליון ל-1.8 מיליון. אלמלא הקיצוצים האלה, היינו קרובים כיום לנקודת האיזון. בלית ברירה התחלנו לפעול בעצמנו. יצרנו מנגנון של גיוס תרומות והקמנו חוג ידידים, שפותח לנו דלתות אצל גופים פרטיים וקרנות שונות. אחת לשנה אנחנו מקיימים ערב גאלה לגיוס כספים, כשחלק גדול מהקהל, אגב, הם קיבוצניקים".

למחליף שלך, פיני פלד, מצפה, אפוא, לא-מעט עבודה.

נכון. למשל, להרחיב את חוג הידידים ולפעול מול מינהל התרבות, כדי לתקן את העיוות ההיסטורי שמקפח אותנו בתקציבים. לאחרונה יזמו המזכירים, מול ארגוני הקניות מזה ומול התנועה מזה, הקמת קרן תנועתית שתתחזק את הגופים האמנותיים של התנועה, ואנחנו תולים בה תקוות. לצערנו, אין מאחורינו רשות מוניציפאלית - רוב הרשויות המוניציפאליות תומכות בגופים האמנותיים שלהן בהיקף גדול בהרבה מזה שהתנועה תומכת בנו".

שלא יובן, מבקש שנער, שיש לו טענות לתנועה. ממש לא. "התנועה תומכת בנו כל השנים. כשאנחנו במצוקה היא נותנת הלוואות גישור, וכשאנחנו בגירעון, היא מתייצבת מאחורינו. הן נתן טל והן ולוולה גילו כלפינו מחויבות עצומה ולקחו על עצמם אחריות אישית. ועם כל זה, כמעט כל שנה מרחף עלינו האיום הקבוע: האם תיפתח העונה הבאה? קשה לנהל כך גוף אמנותי. אתה סוגר הסכמים בחודשי החורף לשנה הבאה, ואז מגיע סוף השנה ואתה מתחיל להתנדנד - יהיה, או לא יהיה? תפיסת המוצא שלי, אותה אני משדר גם לנגנים, שמודעים למצב, היא שיהיה מה שיהיה, אנחנו ממשיכים לנצח. מצד שני עליי להתמודד מול 'הברית' והתנועות. מצב לא פשוט".

חתיכת עבודה מצאת לך אז, ב-2001.

"אני לא מצטער לרגע. זו הייתה חוויית חיים, ולא רק חיפשתי עבודה. חשבתי שהעניין חשוב. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, מהי המהפכה שחולל הקיבוץ? רק דירה של 160 מ"ר, מכונית פרטית, נסיעה לחו"ל? או גם נאורות, עולם של ערכים תרבותיים. בסוף היום, כשחושבים על זה, גופים כמו התזמורת הקאמרית הם הבסיס לקיומה של תנועה ערכית, מעבר לרעיונות החברתיים של הקיבוץ. חוץ מזה, אתה יודע איזה כיף זה לשמוע שוב ושוב את הקונצרטים של התזמורת? אני נוכח ב-% 80 מהקונצרטים, ונהנה כל פעם מחדש. זר לא יבין זאת".

אתה עוזב עצוב?

אני עוזב עם הרבה סיפוק, אבל גם בהקלה, בגלל אותם היבטים שציינתי. העצב הוא על הפרידה מאנשים שאני מאוד אוהב".

עכשיו נשארת, נעבעך, רק גזבר קיבוץ.

"אני מניח שבמשך הזמן אמצא תפקיד נוסף".


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים