אכפת לנו, אז באנו - קבוצת צעירים אנגלוסקסים עברו גיבוש בגל-און, ובמסגרת בינ"ה רוצים להכיר את החברה בישראל




ארנון לפיד


מה עושים צעירים אנגלוסקסים, שהתגבשו בקיבוץ גלאון, בשכונות דרום תל-אביב? * מתקנים עולם (כן, כן) במסגרת בינ"ה של התנועה הקיבוצית

 

אפשר להניח במידה רבה של ודאות, שלחבר'ה האלה - רוני הופמן מטורונטו, מלאני וולפסון מלונדון, ובן מנדלסון מקליבלנד - היו כמה וכמה אלטרנטיבות מפתות לא פחות (לא אמרנו שיותר) מישראל, לנסוע ולבלות בהן שנה מחייהם הצעירים. גם ההורים - מודים השלושה - היו שמחים יותר לו נסעו ליעד בעייתי פחות, "אפילו הודו". אז למה בחרו - הם, ותשעת חבריהם לקבוצה - להגיע דווקא לכאן, ועוד בתקופה שרבים מבני גילם בישראל שמחים להתחפף מכאן, לפחות לתקופת מה? התשובות מגומגמות, לא ממש מגובשות ונחרצות, אבל המסר המשתמע מהן בהחלט מעורר השתאות: כי אכפת להם - מהעם היהודי, מהארץ, והם רוצים להכיר, להבין, להעמיק את הקשר. שלושתם בנים למשפחות מהמעמד הבינוני, שמחוברות ליהדות ולישראל בקשר רופף למדי, בעיקר באמצעות בית הכנסת, הרפורמי או הקונסרבטיבי. סבה וסבתה של רוני פגשו זה את זו אי-פעם ב"דרור הבונים", הוריה ביקרו כאן בגיל עשרים, ואחייניתה הייתה כאן אשתקד באותה תוכנית, שמיד ידובר בה. ההורים של שני האחרים לא ביקרו כאן מעולם. אולי יקפצו עכשיו, בעקבות הבנים. לרוני ומלאני זהו ביקור שני בארץ, לבן - ביקור ראשון. שלושתם למדו בבתי ספר יהודיים, שלושתם סטודנטים פעילים, במידה כזו או אחרת, במסגרות יהודיות. בן, בוגר בספרות אנגלית וקולנוע, היה חבר ב"בני-ברית", וכבר שנים הוא "מוקסם מההיסטוריה של ישראל" ומרגיש מחובר מאוד ליהדות, בעיקר דרך מה ששמע ולמד על השואה.

 

אז מה הם עושים כאן? הם וחבריהם לקבוצה, כולם אנגלוסקסים, שלא הכירו זה את זה טרם בואם, הגיעו במסגרת תוכנית "בינ"ה בשכונה", שהיא חלק מפרויקט "תיקון עולם בתל-אביב" של בינ"ה (מרכז לימודי-חינוכי של התנועה הקיבוצית). מדובר בפרויקט התנדבותי, המתקיים בשכונות דרום תל-אביב (קריית-שלום, שכונת שפירא ונווה-עופר). אל תוך השכונות האלה מביא הפרויקט חברי גרעיני נח"ל ותלמידי הישיבה החילונית - המתגוררים בהן זמנית, ובמקרים מסוימים גם נשארים לגור בהן באופן קבוע - לעסוק בפעילות חינוך ורווחה. רוני, מלאני, בן וחבריהם, משתלבים בפרויקט. "משתלבים", מדגישה טובה בירנבאום, המלווה שלהם, "לא רק עם הצעירים הישראלים - בניגוד לתוכניות חו"ל אחרות, בהן נשארים האורחים מחו"ל ב'גטו' משל עצמם - אלא גם עם תושבי השכונות ואזרחי המדינה. המטרה: להכיר את הארץ כמו שרק היכרות של שנה בשכונה דרום-תל-אביבית יכולה לאפשר, ובכך לחזק את הקשר עם מדינת ישראל ועם החברה הישראלית". התוכנית כוללת לימודי יהדות ועברית, סיורים וטיולים, השתתפות בחגים ובאירועים, ופעילות במוסדות חינוכיים ואחרים.

 

חודש וחצי ראשונים עשו החבר'ה בגלאון, וטובה התרשמה ש"יש להם דחף חזק להכיר ולהשתלב, ללמוד עברית, כמה שיותר, ומהר. הם מאוד אינדיבידואליסטים, ושונים מהסטריאוטיפ של יהודי התפוצות שמכירים הישראלים: לא חוששים מאתגרים, וששים לפעול למען שינוי חברתי, ולו הקטן ביותר שיוכלו לחולל. בקיבוץ הם בעיקר למדו: עברית, קצת יהדות, ציונות, גיאוגרפיה של ישראל, ועברו סדנאות גיבוש. יום בשבוע הם עבדו בענפי המשק, ולאורך כל התקופה לקחו חלק פעיל בהכנות לחג השישים של הקיבוץ".

 

הקיבוץ, מאשרים השלושה, היה חוויה גדולה. מלאני עבדה בגינון, רוני ליקטה בצל ובטטות בגן-הירק, בן עסק במה שמיתרגם כחצרנות. היה קשה? "היה חם". אבל החברים האירו פנים, נפתחו אליהם, "והסיפורים האישיים שלהם, שמשתלבים עם ההיסטוריה של המדינה והקיבוץ, היו אמייזינג", מתפעל בן.

 

עכשיו הם בקריית-שלום, שאין בה דבר שמזכיר את המטרופולין שממנה הגיעו, מתגוררים בשני בתים שראו ימים טובים יותר, מוקפים בחתולי רחוב, ומדי יום יוצאים לפעילויות בוקר וערב - בעיקר הוראת אנגלית בבתי ספר, אבל לא רק: רוני, בעלת מאסטר בתיאטרון, גם מסייעת בארכיון המוזיקה בבית התפוצות, מלאני מראיינת שוהים בלתי-חוקיים בבית הסוהר. איך הם מתרשמים מהישראלים? מלאני, בחיוך נבוך: "ביום הראשון בבית הספר קצת נבהלתי מהחופש, מהרעש, אבל עכשיו התרגלתי. הישראלים חמים, ישירים, ידידותיים, פותחים בקלות בשיחה. לגמרי שונים מהאנגלים". חסרי נימוס? אגרסיביים? רוני: "לפעמים". בן: "כאן אני מרגיש פחות יהודי וציוני, כי זה כל-כך מובן מאליו. בקליבלנד הייתי תמיד במיעוט, ובאוניברסיטה הייתי כמעט יהודי יחידי בקורס שלי, מה שחייב אותי, אם רציתי או לא, להרגיש יהודי. מעניין איך ארגיש כשאחזור הביתה".

 

כשיחזרו הביתה, הם מניחים, יעמיקו את פעילותם היהודית-ציונית, אבל עלייה אינה על סדר יומם, "לפחות בשלב זה", מרככת מלאני. חומוס כבר אכלתם? רוני: "אני מכירה את זה מהבית". מלאני: "זה בסדר". בן: "זה יאמי". מה הכי קשה לכם כאן? שתיקה ומשיכת כתף. אולי המצב הביטחוני? הם ידעו לאן הם באים. על השחיתות השלטונית שמעתם? טוב, זה קיים בכל מדינה. "שום דבר לא ממש קשה", מסכמת מלאני. רוני, בחיוך: "אף פעם לא נתקלתי בכל-כך הרבה חתולים, ואני לא ממש אוהבת אותם". מלאני: "חסר לי נורא חלב עם 0 אחוז שומן". חבר'ה נהדרים, ארץ נהדרת.


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים