חבלי איחוד - עופר קול, לשעבר דובר התנועה הקיבוצית, על אחורי הקלעים של איחוד התנועות הקיבוציות שמסתיים היום




ארנון לפיד

 


אבו וילן, אהוד ברק ודובי הלמן, ככה זה התחיל

עכשיו, ערב ההכרזה הרשמית והחגיגית על איחודן המלא של שתי התנועות, כבר אפשר לספר על  המהמורות שעמדו בדרך הארוכה אל השלב הראשון של האיחוד. ואם לא רוצים ללכת אל מחוללי האיחוד (ומתנגדיו) עצמם (כי ספק אם "יזכרו" את חלקם בו), צריך פשוט לפנות אל עופר קול, מי שהיום משמש כיועץ התקשורת של השר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, ואז שימש כדובר הקיבוץ-הארצי, ולאחר מכן כדובר התנועה הקיבוצית.

 

קול נכנס לתפקידו חודשים ספורים לפני שהחל להתרקם האיחוד. הסצנה הראשונה שפתחה את המהלך, מבחינתו, התרחשה בנובמבר 1999: לחיצת היד המשולשת בין אבשלום (אבו) וילן, אז מזכיר הקיבוץ-הארצי, דובי הלמן, אז מזכיר התק"ם, וראש הממשלה הקיבוצניק (לשעבר), אהוד ברק. "אני זוכר בעיקר את המריבה על התצלום שהנציח את המעמד ההיסטורי: יועצי ראש הממשלה התעקשו על תנאים מסוימים של הצילום - מרחק, זווית - אבל אני צילמתי כפי שרציתי, וכך צולמה התמונה ופורסמה למחרת בכל עמודי החדשות".


זמן קצר לאחר שנלחצו הידיים, התקיימה הוועידה הראשונה של התנועה המאוחדת. בפגישה בינו לבין דוברת התק"ם דאז, חווה גבע, הוסכם מראש שקול ידברר את הוועידה. "אני זוכר בעיקר תוך ארוך של נואמים, שביקשו להשמיע את דברם בטרם יוחלט על שמה החדש של התנועה, ועל המשך הדרך - האם יכולים שני ארגונים נפרדים להתחבר חיבור של אמת ולהפוך ליישות אחת. זו הייתה סיטואציה מוזרה מאוד בעיניי, ולימים למדתי שהיא מייחדת את התנועה הקיבוצית: המון אנשים נלהבים צועקים ומתאמצים להסביר למה אסור להתאחד, ורק מעטים מדברים בזכות הצורך הדחוף להתאחד, וכבר בשלב מוקדם זה מצליחים ראשי התנועה להעביר את ההחלטה על האיחוד ברוב מרשים".

 

המסע הארוך אל האיחוד החל רק אחרי שהמזכירים, שושביני ההחלטה, פרשו מתפקידם בתחילת שנת 2000 והלכו איש לענייניו - אבו וילן לכנסת, דובי הלמן לקיבוצו יוטבתה - ואת מקומם תפסו גברי ברגיל ונתן טל. "מאחר שנקודת ההשקה שלי היתה כדובר הקיבוץ-הארצי", מספר קול, "ראיתי בתק"ם, כמו חברים רבים בקיבוץ-הארצי, מין אחות גדולה ונשכנית, שכל מטרתה לבלוע את האחות הקטנה, והיא מנסה לעשות זאת בכל כוחה. מצד שני, אי אפשר היה שלא להתרשם מרגשי הנחיתות של האחות הקטנה, שהביאו אותה ללוחמנות נטולת פשרות".


גם היום אין לקול ספק שלגברי ברגיל "מניות בכורה" בהובלת האיחוד אל קו הסיום. "ליוויתי את גברי מן היום הראשון שלו בתפקיד. הייתי עד לכל הקשיים שעמדו בפניו, לכל המתנגדים שיצאו נגדו, ועקבתי בהתפעלות אחרי ההתנהלות הנחרצת והעיקשת שלו. המאבק הראשון, אם אני זוכר נכון, היה סביב השאלה הפרוזאית, מהיכן תתנהל הפעילות של התנועה המאוחדת - מבית הקיבוץ-הארצי בליאונרדו, או מאפעל. כאן נעמדו שני המזכירים על הרגליים האחוריות. הלחץ על גברי היה עצום. שוב ושוב נשמעה הטענה, שגם בהמשך תחזור ותישמע: 'אם נלך אליהם לאפעל, הם יבלעו אותנו. אל תוותר על הבית בליאונרדו. הוא מותג מזוהה עם הקיבוץ-הארצי, ובלעדיו נאבד את זהותנו'. רוב החבורה שסבבה את גברי היו מתנגדי האיחוד, שלא הצליחו לנמק את התנגדותם, ודאי לא מתוך שכנוע עמוק. הם דחקו בגברי שלא להסכים לשום סידור אחר. גם מן הצד של התק"ם עלו קולות מלחמה. בסופו של דבר סיכמו המזכירים על ליאונרדו. אגב, גם היום אפשר לקרוא מעל הכניסה לבניין התנועה שתי כתובות: 'בית הקיבוץ-הארצי', ו'התנועה הקיבוצית'. יש בכפילות הזאת הרבה מהסמליות: האיחוד הוחלט והובל על-ידי המנהיגים. ראשי האוגדות והחטיבות לא שיתפו פעולה".

 

גם המאבקים הבאים, סביב איוש התפקידים - מי יעמוד בראש איזו מחלקה - לא היו קלים יותר. בשני הצדדים נשלפו ציפורניים, ושני המזכירים נדרשו בתוקף שלא להתקפל. "המינוי הראשון, של שרול בן-יעקב מהתק"ם, לראש מחלקת הכלכלה, היה בלתי-מתקבל על הדעת מבחינת הקיבוץ-הארצי. מייד התכנסו אצל ברגיל ראשי התנועה, כדי לדון בדרכים לסכל את המינוי. ושוב ראיתי את גברי עומד בפרץ ומסביר בסבלנות ובנחישות, כי ההחלטה נתונה בידה של התק"ם. לא היה קל לתת תשובה כזאת, היא נתפסה כחולשה. כעבור כמה ימים שאלתי את גברי, איך זה שאנשים כל-כך מתנגדים, ואתה נותן למינוי לעבור? גברי השיב לי: 'אין לי ספק שהמינוי לא יחזיק מעמד, אבל אלה דברים שלא יובנו על-ידי החברים שלי. העצבים שלהם חשופים, והם נחושים בדעתם לעשות הכול על-מנת לפוצץ את האיחוד'. האסטרטגיה שלו הוכחה כנכונה. כעבור זמן קצר, שרול ויתר ועזב את התפקיד. בקיבוץ-הארצי נשמו לרווחה, ועל פניו של גברי ראיתי חיוך קטן. זה היה עוד שיעור שלמדתי ממנו: איך לחתור למטרה ולהגיע אליה בסבלנות ובאיפוק, תוך ויתור על התפל והתעקשות על העיקר - איחוד התנועות".

 

האסטרטגיה של ברגיל, על-פי עופר קול, שבה והוכיחה את עצמה גם במקרה של אורי אשכולי התק"מניק, שמונה לראשות איגוד התעשייה הקיבוצית. גם כאן התחולל מאבק איתנים, ולמרות שהיה לו מועמד משלו - יונתן מלמד (תק"מניק!) המתין ברגיל בצד, כאילו ידע מה עומד להתרחש. ואכן, תוך זמן קצר סיים אשכולי את תפקידו, ומלמד עומד כיום בראש איגוד התעשייה הקיבוצית.


ש: אז המזכירים התעסקו נון-סטופ ביישוב מחלוקות פנימיות?

עופר קול: "הייתה רוטינה כזאת של משבר: כעס, התנצחות, איומים, שכנועים הדדיים והסכמה בחריקת שן. לשניהם הייתה אופוזיציה חזקה מבית, שקראה לפירוק האיחוד. מהצד של גברי זה היה אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום. מהצד של נתן - פחות. הוא לא התנגד לאיחוד, נהפוך הוא, אבל הוא נבחר כזכור על אג'נדה אחרת של השינוי. גם ההבדלים ביניהם, באופי ובהתנהלות, ניכרו היטב ולא תרמו לעניין, בלשון המעטה. הם היו הפכים גמורים. נתן, שאני אוהב אותו מאוד, אמוציונאלי וסוער, כמו הצייר שבו, ואילו גברי עם מנהיגות שקטה, מתפשרת כשצריך, אבל נחוש בחתירתו למטרה, ובסופו של דבר גם משיג אותה. הפערים האלה שיגעו את הפעילים ואת החברים. קשה להתנהל כך בשני ראשים".

 

ש: אפשר לסכם חגיגית, שהיום האיחוד אמיתי ומלא?

"אני זוכר שרבים ממתנגדי האיחוד ידעו לספר על כל מיני מחקרים שלימדו כי איחודים ומיזוגים בין חברות במשק העולמי נכשלו, משום שקשה מאוד לכנס לארגון אחד שתי תרבויות עסקיות שונות זו מזו. אני לא ממש מבין בזה, אבל אני יודע שמהיום הראשון החזקתי בדעה שהאיחוד יוגשם ויתקיים רק ברגע שיהיה לו מנהיג אחד, שישא באחריות הכוללת, ללא פניות וללא התעסקות בהיסטוריה - מי תק"ם ומי קיבוץ-ארצי. אני סבור שהאיחוד הכלכלי הוא הפרק המכריע בתהליך. כשפותחים חשבון בנק משותף, כנראה שהזוגיות והכוונות רציניות ובנות קיימא. נראה לי שהשנים שחלפו עשו את שלהן, המיזוג סופי, ואפשר לברך על המוגמר".

 


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים