דפנה קנטור

דעת יחיד: מסע מש"א

דפנה קנטור - דליה, רכזת מחלקת משאבי אנוש בתנועה הקיבוצית


גלגולו העדכני של סידור העבודה המיתולוגי הוא מקצוע משאבי אנוש בקיבוץ, שבמתכונתו הנוכחית חוגג עשור. למרות זאת, ממשיכים לעלות סביבו סימני שאלה אודות מהותו, חשיבותו ונחיצותו. זה הזמן לעשות מעין סיכום ביניים.

 

מש"א ב"שיתופיים" ברוב הקיבוצים השיתופיים קיימת אמירה: "החבר אחראי לפרנסתו". בקיבוצים אלה, למרות ההכרזה התמימה הזו - עולה בעוצמה שאלת ההתפרנסות בפועל: מי באמת אחראי לה, מהו מקומו של החבר ומהו מקומה של המערכת, כיצד להתמודד עם השוליים שאינם מפרנסים, כיצד להגדיל את נפח הפרנסה הכללי. תמיד יימצאו - ברחוב הקיבוצי או בהנהלות - אלה המצפים ממש"א להיות "שוטר הכפר", זה ששולח את כולם לעבוד, כמו סדרן העבודה שהיה פעם. ישנם גם אלה שמבינים כי השתנו היוצרות. כחוט השני חוזרת הרגשת התסכול מהיעדר כלים טובים בשטח, להתמודדות עם הנושא. גם בקיבוצים שניסו כלים כגון "קנס-פרס", אין שביעות רצון ואין תוצאה משמעותית בשיפור הפרנסה. בחלק מהקיבוצים הללו מופנה כעס רב כלפי רכז מש"א, כאילו אצלו חבוי איזשהו מפתח קסמים העשוי לשנות באורח פלא את תמונת ההתפרנסות. האמת מסתתרת, לדעתי, במקום אחר, בו לא כל-כך רוצים להודות: שיפור בהתפרנסות ניתן להשיג רק על-ידי רצון, על-ידי יצירת "אור בעיניים". זהו מהלך מורכב ואיטי, שגם המקצוענים ביותר שבין מנהלי מש"א בקיבוצים מתקשים, לעיתים, להשיגו. למרות שהתוצאות איטיות, ולעיתים אף סיזיפיות - חשוב להבין שקשה, אם בכלל, ליצור מוטיבציה באמצעות איום וסנקציות. ענישה מובילה לכל היותר אל "להיות בסדר", ב"גובה דשא", לא המקום בו אנחנו רוצים להימצא בדרך כלל.

 

מש"א ב"מתחדשים" בקיבוצי רשת הביטחון והמודל המשולב מקבל המשפט "החבר אחראי לפרנסתו" ביטוי מוחשי מאוד. החבר משלם (או מרוויח) מחירים (או שכר) אישיים ישירים על תוצאות עבודתו. מתמונת המצב בשטח מסתמנות שתי מגמות: קיבוצים רבים מקיימים פעילות משאבי אנוש במתכונת מצומצמת, אם בכלל. במקומות אלה מסתפקים בניהול ה"כאן ועכשיו" (בעיקר משכורות והשמות שוטפות). בחלק אחר מקיבוצי רשת הביטחון מקיימים חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח, שמשמעותה - סיוע ותמיכה בהכשרת חברים לפיתוח מסלול קריירה, סיוע לעוסקים זעירים בפיתוח עסקיהם, תמיכה בחברים בתקופת אבטלה, מעורבות בפיתוח מקורות תעסוקה חדשים וטיפול מערכתי בצמיחה דמוגרפית. לצערי, מגמה זו מתרחשת בחלק קטן מבין הקיבוצים המתחדשים. להבנתי, המצב הוא כזה: הקיבוץ המשתנה אומנם פוטר את עצמו מאחריות לפרנסת חבריו, אך רק לכאורה. מסתבר שכל עוד הקיבוץ מחויב לערבות הדדית ולרשת ביטחון, התפרנסות החברים היא (גם) בעיה ממשית של הקהילה כולה, הניזונה משכר חבריה, שהרי לקהילה יש אינטרס ברור שכמה שיותר משפחות יהיו עצמאיות, חזקות ובלתי-תלויות; שכמה שפחות חברים יהיו מחוץ למעגל העבודה; שכספי המסים של החברים יאפשרו לקהילה לספק שירות בעל ערך מוסף ליישוב כולו, ולא רק "חמצן" לנזקקים.

 

כדי שכל זה יקרה, תפקידו של רכז מש"א לעזור במהלכי השמה שוטפים, כמו גם לסייע ולעודד פיתוח וקידום של קריירה. הדבר נכון גם לגבי ניהול הענפים. גם שם יש לקהילה ולמשק אינטרס כי הפעילויות שבתחום אחריותם יתנהלו באופן מקצועי, כלכלי ומצליח. תפקיד מש"א הוא לסייע בניהול חכם של המשרות ושל ניגודי האינטרסים, ובתמיכה במהלכי צמיחה ופיתוח עתידיים.

 

מש"א לעתיד לסיכום, השאלה המרכזית היא, לדעתי: לאן רוצים הנהגת הקיבוץ ורכז תחום משאבי האנוש להוביל, ומהי המטרה אליה חותרים. בקיבוץ החפץ חיים לטווח ארוך, כיישוב המקיים ערכים של ערבות הדדית ומחויבות - קיים הכרח לטפח משמעותית גם את עתידו של ההון האנושי המרכיב את האוכלוסייה. במשימה הזו, תפקידו האסטרטגי של רכז משאבי אנוש הוא קריטי להמשך קיומו של הקיבוץ כחברה ערכית ואיכותית.


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים