קצין הקישור שלנו - יענקל'ה קירש מגת, רכז מח' הביטחון הקיבוצית, ראיון אחר המלחמה




קצין הקישור שלנו

ארנון לפיד


יענקל'ה קירש

תפקידו של יענקל'ה קירש מקיבוץ גת, רכז מחלקת הביטחון הקיבוצית,

הוא לעזור לבני-משק לשרת שירות משמעותי בצבא, ולהיות כתובת

ראשונית לצה"ל - אבל אז החלה המלחמה, הופגז העורף וגבר זרם

הנפגעים בחזית - וגם מחלקת הביטחון "יצאה לקרב"

 

 

לא רק התקשורת, גם סתם בעלי כוונות טובות שואלים את יענקל'ה קירש אם יש בכוונתו לעשות עניין, אולי הון פוליטי או תדמיתי, משיעור הקיבוצניקים בקרב חללי המלחמה בלבנון (כ-16%). יענקל'ה (גת), רכז ועדת הביטחון הקיבוצית, מתחלחל מעצם השאלה. "כשכתב 'הארץ' שאל אותי אם המספר הגבוה הזה נותן לנו 'כרטיס כניסה לחברה הישראלית', השבתי שהוא לא נותן לנו כרטיס כניסה לכלום, וזה לא עומד בסתירה, הוספתי, לעובדה שהחברה הישראלית נהגה בנבזות כלפי התנועה הקיבוצית. עצוב שהיו צריכים ליפול מאתנו רבים וטובים כל-כך כדי שיתברר לכולם, שחוץ מהודו וסמים יש עוד כמה דברים שמעניינים את הצעירים שלנו. בכל מקרה אסור לנפנף במספר הנופלים. הם הלכו למלחמה ונהרגו בה לא כנציגי התנועה הקיבוצית, ואפילו לא כנציגי ההורים שלהם. הם הלכו בשם עצמם, עשו מה שחשבו לנכון. בכלל", אומר יענקל'ה, "במלחמה הזאת שוב התברר שהנוער הישראלי כולו - קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים, דתיים - תמיד בסדר בשעות מבחן, למרות שבכל דור מבקרים אותו. תראה את הדתיים, שהתגייסו כולם, למרות המנהיגות המטומטמת שלהם, שהציעה להם לא ללכת. ידעתי שהם יהיו בפנים. מסתבר שהנוער חכם ממנהיגיו".

 

הוא מכיר את הנוער היטב, יענקל'ה, הן מעבודתו כמחנך הכיתות הגבוהות במוסד "צפית", והן מתפקידו זה - ריכוז ועדת הביטחון הקיבוצית. מדי שנה הוא פוקד מאות תלמידי י"א-י"ב בכל 43 בתי-הספר הקיבוציים ומצייד אותם במידע ראשוני לקראת הגיוס. גם אחרי שהתגייסו הוא ממשיך ללוות רבים מהם באופן פרטני, ומשמש להם כתובת לפניות ולעזרה כמו, למשל, בהעלאת פרופיל (ובהורדת פרופיל? - "אם אנחנו מתרשמים שהצבא לא העריך נכון את מצבו של החייל, אנחנו מתערבים. רק למי שרוצה להשתמט מגיוס לא נעזור").

 

אז מה לו, איש חינוך מובהק, רך דיבור וחייכן (המשמש במקביל גם כמזכיר קיבוצו), ולענייני ביטחון? ראשית, קצת רקע צבאי, ואפילו ראוי, יש לו בכל זאת - הוא היה לוחם בסיירת מטכ"ל, וגם היום, בגיל 54, עודנו עושה שם מילואים. אבל העיקר זה בדיוק זה - החינוך והנוער, שקרובים ללבו. לכן, כשהציעו לו את התפקיד לפני תשע שנים (בסוף השנה הזו, אחרי כמה הארכות, יסיים), "מצאתי בו הרבה עניין. אני מחשיב ומדגיש בתפקיד הרבה יותר את הדיבור עם הנוער מאשר את הדיבור עם הצבא".

 

הטלפון במטה קורס מעומס

 

את שגרת החולין של יענקל'ה הפר בתחילת יולי הביפר, שדיווח על חטיפת שני החיילים בצפון. הוא ישב אז עם עליזה בורנשטיין, מבקרת התנועה, במשרדה. "אמרתי לה, מצטער, אנחנו צריכים לעצור כאן, ולא נראה לי שנוכל להמשיך בקרוב. הבנתי מייד במה מדובר, וצפיתי 'ברוך' גדול. זמן קצר קודם לכן יזמנו את הקמת מטה החירום של התנועה. זה היה אחרי שחזרתי מזועזע מסיור בקיבוצי הדרום. בנחל-עוז נקלענו להרעשה כבדה, והיה ברור שצריך להתארגן לעזרה במסגרת תנועתית. בעודנו מתארגנים, הגיעה הידיעה על נפילתו של נמרוד כהן ממצפה-שלם, שנהרג בניסיון החילוץ של גופות ההרוגים בפעולת החטיפה. אבישי טבת, שמטפל בשכול ובנפגעים, היה בביקור תנחומים אחר, וביקש ממני לנסוע למשפחה במצפה-שלם".

 

במקביל לחוויה הכואבת הזאת, הוא חווה חוויה מסוג אחר: "איכשהו, מספרי הטלפון שלי ושל המחלקה, שפרסמנו לטובת חברי הקיבוצים, הגיעו לטלוויזיה, ופתאום הציפו אותנו מאות, אני לא מגזים, מאות טלפונים בשעה, של אזרחים מכל הארץ. יומיים החזקתי מעמד, עד שהחלפתי את המספר. גם בימים הבאים, כשהתנועה ארגנה מטה מסודר לענות לפניות של קיבוצניקים ושל אחרים, הטלפון כמעט קרס. כל הקומה התגייסה לענות לטלפונים".

 

ש: מה ביקשו הפונים?

"בעיקר רצו לברוח מהצפון. פשוט לברוח. היו קיבוצים שביקשו להתפנות באופן מאורגן, היו שרצו לפנות רק את האימהות והילדים, והיו המון חברים שביקשו באופן פרטי: 'תעזור לנו לצאת מפה'. העומס היה אדיר. הייתי מכבה את הטלפון, פותח אחרי שעה, ומוחק במכה 150 שיחות. לפעמים פשוט ניתקנו את הטלפון במשרד. היה בלתי-אפשרי לענות לכל הפניות".

 

וכשגבר זרם הנפגעים, הוסחו הלב והעבודה לעניינים אחרים. יענקל'ה, ששונא לדבר על שכול במספרים, מבקש בכל זאת לומר משפט על העובדה ש-21 מהנופלים במלחמה הם בוגרי בתי ספר קיבוציים: "זה אומר שיש משהו במערכת החינוך שלנו. אצלנו, הרי, אין איזה רבי או מנהיג שפוקד על הנוער 'תלכו', וגם אם היו, הצעירים שלנו לא היו מקשיבים להם. הם חכמים יותר. מה שמשפיע ומעצב את הצעירים, מלבד המשפחה, זו הסביבה הבית-ספרית. החבר'ה. וההשפעה הזאת באה לביטוי גם הפעם. הם הלכו בלי לשאול שאלות, כי אכפת להם. אנחנו דורשים מבנינו לתרום לחברה, והם, מתברר, עומדים יפה בדרישה הזאת. נדמה לי שאנחנו יכולים להתגאות בזה".

 

ש: איפה אתם נכנסים לתמונה כשנופל חבר קיבוץ?

"אנחנו מהווים כתובת ראשונית לצה"ל. מדור הנפגעים מעביר את ההודעה לאבישי, ובמקרים אחרים אני מקבל אותה ישירות מהמג"דים בשטח, שרבים מהם אני מכיר אישית. אנחנו מיידעים את המזכיר או מרכז הקהילה. את הבשורה המרה מביאה למשפחה חוליה קבועה מטעם קצין העיר, שזה תפקידה, אבל לפעמים אנחנו מתבקשים לסייע בהעברת מידע כללי ופרטים שונים על המשפחה, שיקלו על המשימה. מרגע ההודעה למשפחה ועד תום השבעה, כל האחריות היא על אנשי קצין העיר. הם קובעים הכול - את עיתוי הפרסום, את סידורי ההלוויה ואופייה, וכל הדברים הטכניים. הם עושים את זה טוב, הם מנוסים ורגישים. קורה שמתעורר ויכוח, משום שהם לא מכירים בשונות של החברה הקיבוצית".

 

ש: איזה ויכוח?

"למשל, בהלוויה ביד-מרדכי היה חשוב ליוסי שחר, אבא של אור שחר, שעל הארון, לצד דגל המדינה, יונח גם הדגל ההיסטורי של הקיבוץ. קצינת הנפגעים התנגדה. בסוף נמצא פתרון. יש קיבוצים שלא אוהבים את האופי הדתי של ההלוויה הצבאית, והצבא כבר למד להשלים עם זה. כשצריך, אנחנו רואים עצמנו כנציגי המשפחה השכולה בפני הממסד".

 

כמו להמחיש את הסוגיה, מצלצל אצל יענקל'ה הסלולארי - זה עם המספר החדש, שעדיין אינו מוכר לרבים - ועל הקו נמצא מזכיר מעברות. אחר הצוהריים תתקיים שם הלווייתו של אדם גורן, והמזכיר מבקש שבמעמד הנחת הזרים יוכרז על הנחת זר צה"ל והנחת זר הקיבוץ, במקביל. "תתפלא", אומר יענקל'ה, "זה נוגד את הפרוטוקול הצבאי, אבל זה יתבצע. אפנה ישירות לקצינת נפגעים ראשית".

 

דור אחר, סגנון אחר

 

אחרי שיענקל'ה השתתף בכל-כך הרבה הלוויות קיבוציות בתקופה האחרונה, הוא כבר יכול לצייר קווים לדמותו של השכול הקיבוצי: "שואלים אותי אם יש הבדל בין קיבוצים מופרטים לשיתופיים בהתייחסות של החברים למשפחה השכולה. אז לא! אין שום הבדל. מרגע היוודע האסון מוקפת המשפחה בדאגה ובחום, ומקבלת את כל התמיכה. לא עוזבים אותה לרגע, עד שהיא לא רוצה יותר. ראיתי איך זה במקומות אחרים, וזה ממש לא דומה. אם כבר נגזר אסון כזה, מוטב בקיבוץ".

 

ועוד דבר התחוור לו: "ההורים השכולים של המלחמה הזאת, כמעט כולם הם הלוחמים של אתמול, חבר'ה שמכירים צבא, שהשתתפו בזמנו בהלוויות של חבריהם, והם כבר יודעים איך העסק עובד. היה מקרה, שההודעה להורים על נפילת הבן כבר הגיעה, אבל גופתו טרם חולצה. כשהמח"ט התקשר אל המשפחה בדחילו ורחימו, להסביר את המצב המסובך, אמר לו האבא: 'אם החילוץ מסכן, ולו חייל אחד, תדחו את החילוץ'".

 

ש: שמעת מהורים שכולים השגות, ביקורת, ערעור על צדקת המלחמה או על מהלכיה?

"ישבתי בבית אחת המשפחות עם המג"ד של הבן שנהרג בשלב האחרון של המלחמה, והאבא שאל את המג"ד: 'תגיד, בשביל מה זה היה נחוץ?', אני לא יודע מה המג"ד ענה, כי מייד הסתלקתי. לי לא הייתה תשובה. אין דבר נורא יותר מלומר לאב שכול, שבנו נפל לשווא".

 

ש: וזה מה שאתה חושב?

"אחרי השבועיים הראשונים ללחימה אמרתי שזהו, המלחמה כבר לא אפקטיבית, כיוון שלא משיגים את המטרות שלשמן נלחמים, ורשימת ההרוגים שלנו רק מתארכת. חששתי שאקורד הסיום לא ישפר את מצבנו, ויעלה לנו בדם רב ומיותר. לצערי, לא טעיתי".

 

ש: הכרת אישית את הנופלים?

"מבין הסדירניקים הכרתי כמעט את כולם, אם כי לא תמיד קשרתי בין השם למראה. היו ביניהם כמה שעזרתי להם להעלות את הפרופיל, ועכשיו מצאתי את עצמי במצב מביך. מאוד כואב לשמוע סבתא של אחד הבנים האלה, ניצולת שואה, מטיחה בך: 'נו, קיבלת את ליטרת הדם שלך'. באותו עניין, אבל ללא טיפת כעס, אמרה לי יונה שחר מיד-מרדכי, 'לפחות הצלחת לעזור לו להיות קרבי, זה עשה אותו מאושר'. והיה גם אבא, שבזמנו מאוד רצה שאסייע לבנו להגיע ליחידה שלי, סיירת מטכ"ל. הצעתי לו אז שיניח לזה, שלא יתערב בגורל. הבן לא התקבל ליחידה, הלך ליחידה אחרת, ועכשיו נהרג. זו הרגשה לא פשוטה. היום אני בטוח שאסור להתערב בגורל. אני עוזר לבנים לממש את רצונותיהם, אבל לעולם לא מכוון או דוחף. אני נותן להם להבין שכל היחידות, כל סוגי השירות, חשובים באותה מידה. אנחנו צריכים לחנך את הנוער למשימתיות, לתרומה לחברה, אבל זה יכול להיות בכל התחומים. לא כולם צריכים להיות לוחמים קרביים. אני נגד הסיסמה הישנה 'או סיירת, או ניירת'".

 

לצד כל המילים הטובות שיש לו על החינוך הקיבוצי, יש בו גם חשש: "כיוון שהצבא הולך ונעשה יותר ויותר טכנולוגי, והתחום הזה לא די מטופח בבתי הספר שלנו, ודאי לא כמו בבתי הספר הריאליים, עלולה לחול בשנים הבאות ירידה בהתאמה של הבנים שלנו ליחידות מסוימות. כדאי לתת על זה את הדעת".

 

תגיד, אני שואל את יענקל'ה, היו לך די דמעות לכל ההלוויות? הוא מחייך. אין לו בעיה לבכות, הוא אומר, וכן, הוא בכה הרבה, "מספיק", אבל תמיד אחרי ההלוויה. "לא תראה אותי מתפרק בבכי על הקבר. ראיתי הלוויות רוויות בבכי. ראיתי את בני המחזור של ההרוג מתחבקים ונאחזים זה בזה לגוש אחד, עד שהכובד הכריע אותם, והם פשוט קרסו על הקרקע בבכי. זה בסדר. זה דור אחר וסגנון אחר. במלחמת יום כיפור לא ראית דבוקות של בוכים. כשאנחנו ליווינו חברים לקבורה, זה לא היה כך. אז חשבתי שזו בושה לבכות יחד, בפרהסיה. היום אני חושב שזו הייתה גישה מטומטמת. אנחנו דור יותר מתוסבך, אולי זה קשור במאצ'ואיזם של החברה הקיבוצית".

 

ש: יאללה, צא לחופש. מגיע לך.

"איזה חופש. יותר מחודש נעדרתי מהבית, עכשיו צריך לטפל בכל הדברים שהזנחתי כמזכיר".

 

דו"ח שירות

 

המוטיבציה של בני-משק ליחידות קרביות ולקצונה לא ירדה * אך פוחת והולך מספר הקצינים שמוכנים לחתום קבע פעם שנייה

 

כשהוקמה ועדת הביטחון הקיבוצית, וזה היה לפני קום המדינה, הייתה הגדרת תפקידה "לעזור לבנות ולבני הקיבוצים לשרת שירות משמעותי בצבא, על-פי נתוניהם". כך במקור. לאורך שנים החזיקה כל אחת מהתנועות הקיבוציות ועדת ביטחון משלה. לימים התאחדו הוועדות והיו לאחת מצומצמת, בת ארבעה חברים (מלבד קירש חברים בה כיום שירי סלנט מעין-חרוד מאוחד, עירית בר-נתן ממעגן-מיכאל, ואבישי טבת מגן-שמואל - חבר ועדה ותיק, המתמסר בכל מאודו לטיפול בשכולים ובנפגעים). נציג הקיבוץ-הדתי שותף לוועדה מבחוץ. מלבד הכנת הבנים לגיוס ונתינת מענה לפניותיהם, כמצוין לעיל, משמשת הוועדה חוליה מקשרת בין התנועה הקיבוצית לצבא, מזמנת קצינים לדבר בפני תלמידים, ומארגנת ביקורי תלמידים בבסיסי צה"ל. והיה כי תפרוץ מלחמה, מתחלפות המשימות לקשות ומכאיבות מאוד.

 

ש: הקיבוצים עדיין זוכים ליחס מיוחד במשרד הביטחון?

יענקל'ה קירש: "כן, אבל פחות, וזה קשור, מן הסתם, לפיחות שחל בכוח הפוליטי שלנו. אני מניח שפעם מזכיר התנועה היה יכול ללחוש ישירות לאוזנו של הרמטכ"ל, היום זה כבר לא עובד ככה. קשה לנו יותר להגיע ללשכה של פרץ, עם מופז זה היה יותר קל. אין ברירה אלא להפעיל קשרים אישיים".

 

ש: דווקא השר פרץ מוקף באנשינו.

"נכון, והכי פרקטי זה יענקל'ה בכר. אנחנו חברים כבר שנים. הוא צועק ובועט בסגנון המוכר שלו, ומשיג את מבוקשו".

 

גם כשהולך ויורד משקלה היחסי של אוכלוסיית הקיבוצים במדינה, אומר יענקל'ה, המוטיבציה של הבנים להתגייס ליחידות קרביות נשארת בעינה (וכך, אגב, גם שיעור המשתמטים - אחוז אחד מהמתגייסים). גם בהליכה לקצונה אין ירידה, הוא אומר, אך פוחת והולך מספר הקצינים שלנו, שמוכנים לחתום קבע פעם שנייה. הוא מונה שתי סיבות לכך: ראשונה, אלה שבכל זאת חותמים וממשיכים עוזבים את הקיבוץ, "וזה עצוב, שאם פעם היו לנו המון מג"דים, היום כמעט אין לנו בכלל. גם הטייסים שלנו, שמספרם גבוה בהרבה מחלקנו היחסי באוכלוסייה, לא נשארים בקיבוץ". סיבה שנייה: הנוער הקיבוצי לא רואה בצבא דרך חיים, וייעוד בקריירה הצבאית.



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים