להיות זהירים עם הזעירים - משימת שימורם של הקיבוצים, אשר המציאות העכשווית מוצאת אותם לאו דווקא בשיאם, מוטלת על התנועה - אם זו אכן רואה התארגנות קהילתית שיתופית, כדרך חיים בעלת ערך סגולי

להיות זהירים עם הזעירים

עמיקם אוסם


עמיקם אוסם

משימת שימורם של הקיבוצים, אשר המציאות העכשווית מוצאת אותם לאו דווקא בשיאם, מוטלת על התנועה - אם זו אכן רואה התארגנות קהילתית שיתופית, כדרך חיים בעלת ערך סגולי


נוכח האמירה הרווחת, כי תם תפקידו של הקיבוץ והסתיים חלקו ביישוב הארץ ובבניינה, מן הראוי לשוב ולהגדיר לעצמנו, כאנשי קיבוץ, מה היה הקיבוץ ומה הוא עדיין יכול (אם ירצה...) להיות.

לעניין זה אין צורך להרבות מילים. ברור, כי הקיבוץ מעולם לא היה וגם לא נחשב כ"אמצעי לאכלוס חבלי ארץ ריקים". לקיבוץ גם לא היה כל תפקיד בהגדלת מספר היהודים (לעומת "האחרים") במסגרת ההתמודדות הסמויה והגלויה - בהקשרים אזוריים או גם כלל ארציים - סביב השאלה כמה מונים "אנחנו" (אחב"י) וכמה מונים "הם" (האחרים) היום ובעתיד...

 

איני רוצה להידרש לשאלת חשיבותה או אי חשיבותה של שאלה זו...כל שאני רוצה להדגיש, כי הקיבוץ בתור שכזה קרי: קהילה שיתופית של כמה מאות חברים ("במקרה הטוב") "לא שיחק מעולם במגרש הזה..." של הכמויות והמספרים הגדולים, כשחקן אמיתי ובעל השפעה, אפילו בעיני מי שרצו "קיבוץ גדול, גדל ומתפתח" נוסח יגור, גבעת ברנר או אפיקים...

 

מה שכן - לקיבוץ היה תפקיד בכל הקשור להבטחת הבעלות הציבורית על "אדמת הלאום" - וגם בעניין זה הדברים ידועים, אף כי יש המנסים להשכיחם בטענה המגוחכת, כי לא ההתיישבות העניקה למדינה את האדמות, אלא ההיפך.... אך משימה זו שנטל הקיבוץ על עצמו (או שהוטלה עליו...) וניתן לסכמה בשתי מילים: "לעבדה ולשמרה" - לא נזקקה להמונים, אלא למוטת שליטה חקלאית שהושגה בעיקר על ידי השילוב בין השיטה השיתופית והטכנולוגיה המתקדמת, שני מאפיינים של הקיבוץ, בעיקר, מראשית דרכו.

מה נשאר מכל זה היום? מעט מאוד ובמקומות מאוד מסוימים, בעיקר באזורי הספר (שקבלו לאחרונה את השם הלא מחמיא - "פריפריה").

אם כך, נשאלת השאלה - מדוע להמשיך ו"להתעקש" על קיומם של קיבוצים קטנטנים ("זעירים") שמבחינת האינטרס הקרקעי והתיישבותי (ובעיקר - מגמת האכלוס לצורך השפעה על המבנה הדמוגראפי, כמובן) אפשר, אולי, "לוותר" עליהם.

 

מאי משמע "לוותר" ישאלו השואלים והתשובה פשוטה ומעציבה: או לעודד את חברי הקיבוץ להתפנות ולתת את המקום למתיישבים אחרים (יישוב קהילתי, שכונה, כפר....YOU NAME IT ) או לשכנע את החברים לוותר על זהותם הקיבוצית ולהיפתח לקליטת רבים וטובים (בעיקר "רבים") אשר מוכנים לבוא ולהתגורר ביישוב אם יישוב זה לא יהיה קיבוץ.

 

יש דרך שלישית והיא "ההרחבות", שמאפשרות (אולי...) לקיבוץ להתפתח על פי הקצב שלו ובה בעת לאפשר, כי לצדו (ולא במקומו!) יתפתח אזור מגורים, שאנשיו, יחד עם אנשי הקיבוץ, ייצרו מתכונת יישובית חדשה, שלא זה המקום להרחיב עליה את הדיבור, שכן מי ש"ישמיע" את "הדיבור" החשוב בכיוון זה יהיה, בעיקר, הניסיון המצטבר...

 

הבעיה היא, שלמדינה אין כלל עניין בקיומו של קיבוץ (גם לא בקיומו של מושב בהגדרתו הבסיסית). למדינה וודאי שאין עניין בהקמת קיבוץ חדש ("חס וחלילה...") או בפעילות שיתופית מכל סוג שהוא, ועל כן גם קואופרטיבים אינה נראים בעיניה כמשהו שיש לעודד את צמיחתו והתפתחותו.

הסבר לכך שמעתי מפיו של אחד מחברי הקיבוץ הדתי, שטען כי השיתוף בישראל נצבע מאז ומתמיד בצבע פוליטי (קרי - השקפת עולם סוציאליסטית, שהיא במהותה "שמאלית"...ושמאל, כידוע, הוא בהחלט "סדין אדום" - כי דגלים כבר אין - בעיניהם של קברניטי המשק והמדינה, המאמינים עד קצה גבול היכולת, אמונה משיחית ממש, בהחלטיותה הגואלת של כלכלת השוק המתנהלת על פי חכמתה של "היד הנעלמה" בלי התערבותה (המיותרת שלא לומר - מזיקה) של חכמת הקהילה או המדינה...

 

משימת שימורם של הקיבוצים, אשר המציאות העכשווית מוצאת אותם לאו דווקא בשיאם, מוטלת על התנועה - אם זו אכן רואה התארגנות קהילתית שיתופית, כדרך חיים בעלת ערך סגולי במדינה החותרת להותיר כל פרט לגורלו תוך גילויי חמלה מסוימים (שהרי "ידוע כי אין תקציב") לעניים המרודים וזאת בעיקר על ידי רשת של בתי תמחוי ונותני נדבות (ההולכים ומתמעטים מיום ליום).

אפילו הקהילה הקיבוצית המשתנה מציגה דרך חיים תובענית למדי (ועל כן ראויה להערכה): ערבות הדדית (קרי - אחריות קהילתית) בתחומי תרבות, חינוך, בריאות, וסיעוד ובצדה מערכת תקציבים אישיים בפערים "מצחיקים" לעומת המתרחש בחברה הישראלית.

אנשים הרוצים לבנות את חייהם בהוויה כפרית, יבואו לגליל (ואולי גם לנגב...) בתיווכם של יזמים הרוצים לגזור לעצמם קופון - ואין לקוות אלא שזה אכן יצליח...

אנשים הרוצים "משהו אחר" (אולי לא כל כך "אדום", כמו פעם), יודעים, כי המאמץ העיקרי יוטל על כתפיהם, אך חשוב להם לדעת כי התנועה עומדת לצדם במצדדת ותומכת ולא כ"סופרת את הימים...".

 

* הכותב הוא רכז המטה לצמיחה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית.




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים