בין גישור לפישור | על הכנס השנתי של המוסד לבוררות וגישור של התק"צ

בין גישור לפישור

נחמן גלבוע

 

הכנס השנתי של המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית התקיים בשבוע שעבר והוקדש לפתרונות חלופיים לבית המשפט


ישראל ויזל

מנכ"ל של חברה קיבוצית המייצרת ציוד השקיה, תבע מקבלן גינון חוב בסך חצי מיליון ש"ח עבור ציוד שנקנה מהחברה. המנכ"ל והקבלן הגיעו לתהליך גישור אצל פרופ' מרדכי מירוני. כבר בשלב שאלות ההכרות סביב השולחן העגול עם הקפה והעוגות, סיפר הקבלן כי פרש מהמקצוע משום שנקלע לקשיי מימון, עקב הקושי לגבות תשלומים מהעיריות שעבורן עבד. הוא עבר לעבוד בתחום המחשבים, אך נותר אצלו בחצר ציוד השקיה רב שאין לו צורך בו. בשלב הזה התערב המנכ"ל בשיחה ושאל את הקבלן איזה סוג של ציוד יש לו. התברר שמדובר בציוד השקיה שיצא ממחזור הייצור, אבל נחוץ לחברה הקיבוצית להזמנה גדולה עבור פרויקט באפריקה. וכך, תוך פחות משעה, הסתיים תהליך הגישור בהחלטה של שני הצדדים, לפיה ימסור הקבלן את הציוד לחברה ותמורתו יימחקו חובות הקבלן.

 

את הדוגמה הזו הביא מירוני, עו"ד ופרופסור למשפטים, על מנת להמחיש את הבדל בין פישור לגישור. מירוני, שהיה הדובר הראשון בכנס השנתי של המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית שהתקיים ביום חמישי שעבר, הסביר כי פישור הוא פתרון הנמצא בין עמדות שני הצדדים, ואילו בגישור הפתרון נמצא במישור של צורכי שני הצדדים ולא בעמדותיהם. מירוני סיפר שקיים חוסר ידע בארץ בנושא הגישור, ולפעמים גם שופטים המשתמשים בכלי זה ומגיעים אליו להשתלמויות, לא בקיאים מספיק בנושא הגישור לעומקו. בהרצאתו תחת הכותרת "על הבוררות, על הגישור, והבחירה ביניהם" ציין מירוני כי רק 10% מתיקי בית המשפט מסתיימים בפסק דין, ורוב המקרים מסתיימים בהליכי בוררות, פישור או גישור.

 

דברי מירוני קיבלו חיזוק גם בהרצאתה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, שהתייחסה לקשת האפשרויות שבין זכות הגישה לבתי משפט, לפתרון סכסוכים בדרכים חילופיות.

 

דורנר, שבתחילת דבריה סיפרה שהייתה חניכת השומר הצעיר בשכבת "גבולות", הסבירה שהזכות לגשת לערכאות היא זכות בסיסית המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אולם במציאות בישראל שבה קיים ריבוי תביעות משפטיות ונוצרה סחבת בבתי המשפט, הוחלט לעגן בחוק בתי המשפט גם את הדרכים החלופיות לפתרון סכסוכים ובהן הליך הבוררות. היא ציינה שעל פי החוק רוב העילות לביטול פסק בוררות נעוצות בפגם טכני בהליך, ולא בתוכן הפסיקה שניתנה על ידי הבורר או צוות הבוררים. בהתייחסות לפרשה המתוקשרת של פסק הבוררות של השופט בדימוס, יעקב מלץ, אשר חייב את חברת כלל לשלם לאלי ארוך 95 מיליון שקלים, אמרה דורנר כי החברה עשתה לו דיסקרדיטציה על רקע אישי בניסיון לבטל את פסיקתו, ועכשיו הבעיה רובצת לפתחו של בית המשפט.

 

ראש המוסד לבוררות ולגישור, ישראל ויזל, תיאר את המגמות בעבודת המוסד בשנה האחרונה.

 אחת המגמות היא קיום חובת בוררות בין החבר לקיבוצו בקיבוצים שהכניסו לתקנונם את סעיף 113 ב', לאחר שעד כה החובה הזו הייתה מוטלת רק בסכסוכים ומחלוקות שבין עוזב קיבוץ לקיבוצו. מגמה נוספת היא כניסה הולכת וגוברת של עורכי דין להליך הבוררות, לאחר שבמשך שנים ההחלטה הייתה לקיים בוררויות ללא עורכי דין. הכנסת עורכי הדין להליך מתאפשרת לאחר שתקנון המוסד תוקן בעקבות דרישה מהשטח, והם משתתפים במידה ושני הצדדים מעוניינים בכך.

 

גם ויזל התייחס בדבריו לניסיונות לבטל פסק בוררות שניתן על ידי צוות בוררים של המוסד. הוא סיפר שאחד הקיבוצים שנהג לפרוס את דמי העזיבה על תקופה שבין 5 ל-10 שנים, ערער על פסק בוררות שקבע פריסה של 5 שנים בלבד לעוזבת קיבוץ אשר פנתה למוסד לבוררות. לדבריו הציעה השופטת רות אליעז לקיבוץ בהצעה שאין לסרב לה לקבל את פסק הבוררות, ואף ציינה לשבח את התנועה הקיבוצית שהקימה מוסד כזה.

 

שני דוברים התייחסו בכנס לנושאים עכשוויים של התנועה הקיבוצית. עו"ד אמיר גנז עסק בתקנות שהותקנו במסגרת ועדת הסיווג בראשות פרופ' בן רפאל, שעניינן חובת הקיבוץ המתחדש והשיתופי לספק לחבריו שורה של צרכים ובהם הצורך בקבלת ייצוג משפטי. לדברי גנז מדובר בהתערבות עמוקה באורח החיים בקיבוץ, ולא בכל מקרה חבר זכאי לקבל מימון לייצוג משפטי.

 

רכזת מדור משאבי אנוש, דפנה קנטור, הציגה את נושא הזכויות והחובות של החבר העובד בקיבוץ, ואת המנגנונים המאפשרים לחבר הקיבוץ לערער על החלטות קשות הנוגעות לפיטורים ממקום עבודתו.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים