המדינה מתנכלת לחברי הקיבוצים

יעקב בכר

 

קשה להימלט מהתחושה שההתנכלות לחברי הקיבוצים ביחס לכל קבוצת אוכלוסייה אחרת היא חלק ממדיניות כוללת לה חברו משרד האוצר, מינהל מקרקעי ישראל והמערכת המשפטית. "כאן ביתי" תאבק בכל דרך לגיטימית במגמות האלו


יעקב בכר

בשנים האחרונות נהפכו חברי הקיבוצים לשק החבטות הלאומי בכל הקשור לזכויותיהם בקרקע. גם מי שנמנע מלקרוא את מדורי הכלכלה יודע לדקלם את הסיסמאות על "שודדי הקרקעות" העומדים לקבל "מיליארדים" מהמדינה. מעטים טורחים להתעמק בנתונים וללמוד מי כאן הגוזל ומי הנגזל.

 

סיפורה של משפחתי מציג יותר מכל את העיוות שנוצר במדינת ישראל, היורקת בפרצופם של טובי בניה. ב-1960 רכשו הורי בית מגורים בחולון על מגרש בשטח של 350 מ"ר בחכירה מהמדינה. במשך השנים עברה הדירה שיפוצים והגיעה לגודל של 90 מ"ר.

 

ב-2000 הוצע להורי לרכוש את הדירה במסגרת מבצע ההיוון שערך המינהל. הדירה נרכשה בסכום של 8,000 שקל. לאחר דין ודברים נפרס הסכום ל-12 תשלומים ומאז הדירה רשומה על שמם ואיש אינו מציק להם או בא אליהם בדרישות.

 

ביתם של הוריה של אשתי עומד כ-50 שנה, עוד לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל. שטחו דומה לזה של הורי. אם תאושר החלטה 979 המאפשרת את העברת בעלות הקרקע מהקיבוץ לחברים, יצטרכו הורי אשתי לשלם כ-130 אלף שקל כדי להעביר את הדירה על שמם - יותר מפי-16 מאשר הורי שנהנו ממבצע חכירה.

 

זוהי תמציתה של האפליה הבלתי נסבלת שנוצרה בשנים האחרונות בין החוכרים העירוניים לבין חברי הקיבוצים, עליה אנו זועקים ונגדה אנו נאבקים. מהשוואה שקיימתי בין הורי בחולון להורי רעייתי בקיבוץ מענית עולה, כי אין שום הבדל ביניהם, לא בגיל ולא בגודל הבית שמצדיק את הפערים האדירים.

 

חשוב מאוד לציין כי מבצעי חכירה מתנהלים במדינת ישראל יותר מ-15 שנה. זו אינה המצאה קיבוצית ואינה הטבת נדל"ן. מקובל שלאחר תקופה של 40-50 שנה מוציא המינהל מבצע חכירה לאזורים העירוניים השונים. האם יש אדם בעל יושר אישי שיכול להסביר מדוע לחברי הקיבוצים אסור לקבל תנאים דומים לאלו שקיבלו יותר מ-200 אלף בתי אב שהיוונו את זכויותיהם במגזר העירוני?

 

בהצעה הדרקונית שמועצת מקרקעי ישראל תתבקש לאשר, מבקשת המדינה לנצל באופן מביש את העובדה שהקיבוצים עורכים שינויים באורח חייהם ובמסגרת זו רושמים את דירות המגורים על שם החברים. אין כאן שום "מתנה" שהמדינה צריכה לתת לאיש. הרי איש אינו מתכוון לסלק מביתו חבר קיבוץ שלא ירשום את הדירה על שמו. מדובר בשינוי רישומי בלבד, שיבטיח לחבר הקיבוץ כי לאחר עשרות שנים תהיה דירת המגורים בבעלותו.

 

כשהוקם קיבוץ מענית הקרקע מסביב הייתה אדמת טרשים, ושוויה היה קרוב לאפס. המדינה לא השקיעה פרוטה בפיתוח הקיבוץ ובהקמת בתי המגורים. את הכל עשו חברי הקיבוץ בשתי ידיהם.

 

כיצד אפשר לטעון שהם מקבלים מתנה ממישהו?

 

אפילו פולשים שנכנסו לקרקעות לא להם בניגוד לחוק קיבלו בסדרת החלטות של המינהל קרקע חלופית ללא תשלום. כלומר הם קיבלו למעשה את שוויה המלאה של הקרקע שכלל לא הייתה שלהם. מהו השיעור שמדינת ישראל מלמדת כאן את תושביה?

 

קשה להימלט מהתחושה שההתנכלות לחברי הקיבוצים ביחס לכל קבוצת אוכלוסייה אחרת היא חלק ממדיניות כוללת. על שלוש הרשויות המנווטות את המדיניות הקרקעית של ישראל - המינהל, היועץ המשפטי לממשלה ומשרד האוצר - השתלטה אוליגרכיה כלכלית-משפטית של פקידות בעלת תפישה פוסט-ציונית, הסבורה כי תפקידם של הקיבוצים תם והם יכולים לרדת בשקט מבמת ההיסטוריה. אותם פקידים, שלא מוכרים לציבור הרחב ולא נבחרו על ידו, משליטים את ראיית עולמם על מקבלי ההחלטות ועל התקשורת שמרקדת לצלילי חלילם.

 

הכותב הוא חבר קיבוץ מענית ויו"ר הוועד הציבורי "כאן ביתי"



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים




מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים