פרק חדש | אורה ערמוני מסיימת 22 שנות עבודה - פרידה מקוראי "הקיבוץ"

פרק חדש

אורה ערמוני

 

הגיעה העת להתחיל פרק חדש בבית (וגם קצת לנוח) * אורה ערמוני נפרדת מקוראי "הקיבוץ" לדורותיהם לאחר 22 שנות עבודה * מסכמת את "האלף" * וכבר מתגעגעת * אחרי הכול - הייתה זו חתיכת חיים


אורה ערמוני

בעוד שבועיים, בדיוק באחד באפריל 2006, כבר לא אהיה כאן. ומכיוון שהזמן נמדד אצלי, בעשרים השנים האחרונות, לא בשעות, לא בימים אלא בגיליונות עיתון - הרי שבעוד שני גיליונות כבר לא אשב במשרד מערכת העיתון שבמרכז הארץ, אלא אביט אליכם מגובה 700 מ', מביתי שבגליל העליון, בקיבוץ הכי יפה בעולם, מלכיה.

 

הנה חלפו להן 22 שנים, החל משנת 1984, בהן הייתי כתבת, תחילה לנושאי ספרות, אחר-כך לכל דבר ועניין, תחת עורכים מתחלפים, לאחר מכן כעורכת העיתון ובשנים האחרונות כעזר כנגדו של ערן שחר, העורך הנוכחי.

 

היום הוא יום הולדת כפול לעיתון - 1000 גיליונות (באמת בן-אלף העיתון הזה, "הקיבוץ"), ויום הולדת עשרים מאז הסתפח לעיתון "דבר" והפך מ"יחד", ביטאון התנועה הקיבוצית המאוחדת, לעיתון "קיבוץ" ולאחר מכן ל"הקיבוץ". פעם, אגב, עוד לפני "יחד", קראו לו "בקיבוץ". במקוריות רבה בבחירת שמות אף פעם לא הצטיינו. עשרים שנה חלפו ביעף - כל שבוע עיתון (מלבד הפסקה קצרצרה, בעת שביתת "ידיעות אחרונות"), וכבר אנחנו בני אלף.

 

הצטרפתי למערכת "יחד", שנמצאה אז במרתפי דובנוב 10, בית מזכירות התנועה הקיבוצית, כשהביטאון נתון תחת עינם הפקוחה של קברניטי התנועה, יושבי הקומות העליונות, חפצי ה"עיתון מטעם". ותיזכר לתמיד מלחמתה של העורכת דורית צמרת על חופש העיתונות, וניצחונה במעבר לאולם הגדול, שבתוכו רוחשת הכוורת של עובדי "דבר". מביטאון, שיוצא אחת לשבועיים - היינו לעיתון שבועי, חופשי מצנזורה תנועתית. זאת הייתה מהפכה.

 

ניקיון וסדר לא שררו בבית "דבר", אבל זרם שם הרבה אדרנלין, והייתה תחושת עשייה. אומנם לא עבדנו שם בעידן "אימהות הדפוס", אבל עידן טכנולוגיית ה"הדבקות" לא יישכח. כל דף משורטט על-ידי הגרפיקאית, ו"המדביק" המיומן, איש "דבר", מדביק את העיתון כולו, 16 עמודים, כולל המודעות והתמונות, על הדפים המסומנים. צבע נוסף (לשער בלבד) היה אז חגיגה: אדום - לכבוד האחד במאי. כחול - לכבוד יום העצמאות. ירוק - לחג השבועות.

 

אחר-כך "דבר" נסגר. ל"ידיעות תקשורת" עבר "קיבוץ" בשמו החדש, "הקיבוץ", והפך לאח צעיר לעשרות המקומונים של "ידיעות אחרונות". יום-יום היינו עדים לשינויים הטכנולוגיים הבלתי פוסקים, שבגילי, יש להודות, לא פשוט להסתגל אליהם. המעבר ל"ידיעות" היה מהפך. גם אידיאולוגי. כי הרי ההוויה קובעת את ההכרה. וגם להפך. לא עוד "עיתון פועלי ארץ-ישראל", לא עוד פסלו של ברל כצנלסון המקדם את פנינו בכניסה לבית "דבר" שברחוב שיינקין, ליד קפה "תמר", שם אכלנו גם שתינו, גם שזפנו עינינו בכל המפורסמים.

 

להיות שייכים לעיתון של המדינה - זה מפתה מאוד, ומפחיד. האם יבלעו אותנו ולא נודע כי באנו אל קרבם? הזמן הוכיח - כבר עשר שנים - שלא כך היה. אומנם, עדיין, גם היום, מתבוננים בנו בתמיהה: איך זה שהכסף איננו עיקר העיקרים? אבל אולי דווקא מחבבים אותנו קצת בשל התמימות.

 

עשר שנים - ועודנו האח הקטן, יוצא דופן בהתנהלותו, שייך גם ל"ידיעות" וגם לתנועה הקיבוצית, שני הורים זרים זה לזה, שכמו שני קווים מקבילים, אף פעם לא ייפגשו. תחשבו איזה ילד עלול לצמוח לזוג הורים כזה.

 

אבל הילד יצא, למרבה הפלא, יופי של ילד: חי וקיים ובועט, לפעמים אפילו בועט חזק מדי ומכאיב לממסד הקיבוצי, שעדיין לומד, ולא-פעם בדרך הקשה, שעיתון הוא עיתון הוא עיתון. וכמו הוורד, הקוצים הם חלק בלתי נפרד ממנו. קוצי השמירה של הדמוקרטיה הקיבוצית.

 

ככל שמתקרב והולך תאריך הפרישה שלי, גוברים קרקורי הבטן והמחשבות על - איזה כיף יהיה בבית, ואיך לא אסע בגילי המופלג כל שבת בערב (בתחבורה ציבורית, אלא מה) למרכז, ואיך אחיה יום-יום בגליל היפהפה (עם החרמון המושלג הנשקף עכשיו מחלון ביתי), ואעבוד בגינה, ואקרא, ואכתוב, ואנשום אוויר פסגות צח, ואראה את נכדיי כמה שארצה, ואסע לנכדיי שבחו"ל כמה שארצה, ואקום, ואבוא, ואעשה כל מה שארצה... - ובתוך כל פנטזיות החופש האלו אני מוצאת עצמי חושבת: "מה יחסר לי?"

 

אז באמת מה יחסר לי?

 

יחסרו לי הבקרים שלפני עלות השמש, והשקט השורר במערכת, כשעדיין אין טלפונים.

 

יחסר לי רעש המערכת המתעוררת לחיים, בשעות עירוניות סבירות (תשע בבוקר), צחוקה המתגלגל של מזכירת המערכת שלנו הפותחת את היום, פטפוטי הבוקר של הקולגות ממערכת "מה בפתח", וברכת הבוקר של המחשב החדש שקיבלתי רק לאחרונה, והוא מה-זה מהיר וחכם ושמח לקראתי.

 

מאוד תחסר לי האינטימיות של שעות הלילה הקטנות, עם הגרפיקאית והעורך, בשעת "סגירת העיתון", כשכולנו שפוכים מעייפות והעיניים טרוטות ומפלבלות, כבר לא בדיוק רואות הכול, אחרי יותר מעשרים שעות עבודה, אבל דווקא אז חייבים להיות בשיא הערנות. והאדרנלין יחסר לי, שמתפרץ ולא נותן להירדם גם בשעות הקטנות של הבוקר, וכשכבר נעצמות העיניים אני מתעוררת בבהלה כי נדמה ששכחתי לתת קרדיט לצלם.

 

יחסרו לי הוויכוחים האינסופיים על האותיות הקטנות ועל עברית תקנית, ועל שפה מקובעת ועל שפה מתפתחת, ועל חוקים והיגיון, עם העורכת הלשונית שיודעת להפוך במגע-קסם טקסט בלתי-קריא בעליל לעברית זורמת. ויחסרו לי מאוד הסימונים הצהובים שמשאיר לי העורך בטקסטים שעל המחשב, ופירושם: לבדוק! לבדוק! לבדוק!

 

ומה אעשה בלי שלושת הטלפונים הצמודים, שני תאי הדואר האלקטרוני, ומאות ההודעות שמגיעות מדי יום, כולל 70% הודעות זבל. ועלוני הקיבוצים, ומכתבי הקוראים וכתב ידם הכמעט בלתי-קריא של המסרבים להיכנע לעולם האלקטרוני המתפתח.

 

ואני כבר מתגעגעת לכל הכתבים שלנו, ול"מלחמות" שלנו: שידייקו בפרטים, שידייקו בשמות, שלא "יהרגו" אנשים חיים ולא יחיו מתים. שיעבירו את כל התגובות הנדרשות. שיבהירו ניסוח מעורפל, או משפט לא ברור.

 

וכבר אני מתגעגעת לעבודת הצוות והחברות והשותפות והקשר עם הכתבים הוותיקים שכבר למדנו זה על זה הכול. ולאנשי הפרסום שלנו, שהביאו אותנו עד 40 עמודי עיתון, כן ירבו. והכתבים הצעירים והצעירות יחסרו לי, שרק מתחילים את צעדיהם ולא יודעים עדיין איזו מחלה קשה, מידבקת וכמעט בלתי ניתנת לריפוי היא העיתונות.

 

ויחסרו לי אנשי "הייצור" שמצילים אותנו מטעויות איומות, ו"התמיכה" של טכנאי המחשבים, ו"ארכיון התמונות". וכמובן, מנהלי "ידיעות תקשורת" לדורותיהם, שראינו אותם צומחים ממש יחד אתנו.

 

ולא יישכחו עורכי הדין, שכמו רופאים - אי אפשר להבין את כתב ידם, אבל הם אלו שהצילו אותנו מתביעות דיבה ומלשון הרע ולימדו אותנו את פירוש "אמת דיברתי" ו"תום לב", ואת המילה הנפלאה "לכאורה", המצילה מכל רע.

 

וכל מי שעומד מאחורי העיתון ורק בזכותו יש ביום חמישי בבוקר מוצר מוגמר.

 

ויחסרו לי פלאי הגרפיקה, ואיך פתאום מילים שדופות הופכות באצבעותיה של הגרפיקאית לדף יפהפה. ויחסר לי כל שבוע הפלא - איך ממחשב שהתרוקן צומח עיתון חדש.

 

ואתגעגע לכוח הטמון במילה הכתובה בעיתון, ומשום כך - לתחושת האחריות ותחושת השותפות ליצירה הקורמת דפים ומילים ותמונות מדי שבוע, וההבנה כמעט ללא-מילים עם העורך תחסר לי.

 

ואחרונים אחרונים חביבים, שהרי בשבילכם הייתי כאן, קוראי העיתון המסורים, ששיא המחמאות שלהם מתבטא במשפט: "תליתי את מאמר המערכת שלך על דלת השירותים" - הקשר עם המוני אנשים שעברו לאורך השנים במסלול "הקיבוץ" ונשארו או פרשו, והקשר האינטימי והקרוב מאוד עם אלה שהפכו לידידי נפש שלי - אליכם אני כבר כל-כך מתגעגעת.

 

ואם הכול כל-כך חסר לי, אז למה אני מתרחקת?

 

כי המרחק והגיל עושים את שלהם, והגיעה העת, כל זמן שאפשר, להתחיל פרק חדש בבית וגם קצת לנוח.

 

אחרי הכול - הייתה זו חתיכת חיים.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים