להעמיד במבחן משפטי את מצוקת החברים

יעקב דרומי

 

ד"ר אסף מידני: בג"ץ כ"שחקן פוליטי" שמנסה ליצור שיווי משקל בין אינטרסים שונים, כבר אותת שהוא יסכים ל"מילגרום מינוס" וכך יבחן את המלצות הבר


כלל הוא בשיטתנו המשפטית, שבית המשפט אינו בוחן את תבונת המדיניות שהרשות בחרה לאמץ במסגרת סמכותה, אלא בוחן אם נפל פגם משפטי בהפעלת שיקול-דעתה בעת קביעת המדיניות או יישומה.

 

בג"ץ כבר קבע כי לא יתערב בהחלטת הרשויות, כל עוד ההחלטה "אינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, מושתתת על טעמים ענייניים ללא שיקולים זרים ובלא פגיעה בערכי יסוד".

 

בית-המשפט, "לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות".

 

אסף מידני (38), עו"ד וד"ר למדיניות ציבורית ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו, חיבר מאמר בשם "הפוליטיקה והמשפט של בג"ץ הקרקעות". מידני מתגורר שנים בקיבוץ גבעת ברנר ומציע לבחון את בג"ץ הקרקעות 2002 בפרספקטיבה פוליטית, "הרואה את החלטת בג"ץ כסוג של שיווי משקל בין גורמים שונים", ולגזור מכך לגבי תפקיד בג"ץ בבג"ץ הקרקעות 2006, אם אכן יוגשו עתירות כנגד המלצות הבר.

 

באקדמיה ובפוליטיקה, אומר מידני, טוענים "כי בג"ץ הוא שחקן פוליטי", והפך ל"שותף בקביעת ערכים", שבמדינות מתוקנות מוכרעות בבית הנבחרים. "קרקעות הן ערך מוגבל והחלוקה שלהן פוליטית במהותה", אך בנושא זה כמו באחרים, "הפרלמנט לא מצליח למשול, הציבור אדיש ולא דוחף את הפרלמנט לקבוע מדיניות, ואז מתפתחת דינמיקה לפיה קבוצות שונות מנסות לקבוע ערכים מחוץ למעגל של הפרלמנט". אז כשמתערב בג"ץ, שואלים אם אכן יש לו סמכות לקבוע ערכים.

 

ההתערבות בבג"ץ הקרקעות, לא הייתה "טבעית", כי "הקשת" קיבלה את מבוקשה עוד לפני שהדיון החל, שכן היועץ המשפטי לממשלה הסכים שהחלטות המינהל לא היו סבירות ויש לקבל אחרות במקומן. על אף זאת ביקש בג"ץ לקבוע אמות מידה נורמטיביות של חלוקת קרקעות לאור עיקרון הצדק החלוקתי.

 

בג"ץ, אומר מידני, "ניסה ליצור שיווי משקל בין אינטרסים שונים", "ולקבל מדדי לגטימציה להקצאה ערכית", ולכן ביקש "להבליט את קיומן של קבוצות שונות כמו הקשת, מרצים באקדמיה, בני מושבים לא מרוצים, איכות הסביבה ועולים חדשים, כדי לבסס מסד לגיטימציוני להחלטתו התקדימית. המציאות של שסעים עמוקים בחברה הישראלית והמבנה המוסדי פוגעים ביכולת המערכת הפוליטית להתמודד עם בעיות שמצריכות עיצוב מדיניות ציבורית כמו מדיניות קרקעות.

 

מכאן, הפנייה המוגברת לבג"ץ כדי להגיע להחלטות מדיניות. הפוליטיקאים כבר התרגלו שבג"ץ יוציא להם את הערמונים מהאש, וזה לא ראוי".

 

חטא הראייה הסקטוריאלית

 

"אם תוגש עתירה לבג"ץ, שתבקש לבטל את ההחלטות", מעריך מידני, "שוב יעמוד בג"ץ כמי שמוציא את הערמונים הערכיים שלנו מהאש. הוא לא יוכל להתעלם, וזו הפעם לטובה, מהתהליך הבירוקרטי-פוליטי שהתקיים בהמלצות ועדת הבר, שיצרה את 'מילגרום מינוס', עד כדי שהיו בחברה הקיבוצית שכינו זאת הספר הלבן".

 

מידני סבור שבג"ץ גם לא התכוון לכך שהחלטתו הקודמת תיצור מבוי סתום בתחום פיתוח הקרקעות, ההתיישבות והקליטה. לפי מידני החלטה של בג"ץ מבטאת "מודל מנטלי" מסוים. זהו תהליך למידה חברתי של הפרטים בחברה שיוצר גישות, אמונות וסוגי חשיבה שהמנהיג הפוליטי בדרך כלל צריך להתחבר אליהם. הקשת, פורום 15 הערים וגם התנועה הקיבוצית מהווים קבוצות פרשנות לגבי הערך הנקרא "קרקעות" ושיטת ההקצאה שלהן.

 

אם קיבוצים, הקשת ואחרים יעתרו לבג"ץ - הוא יבקש לחבר את כל הצדדים אליו כדי שההכרעה שתתקבל תהיה משותפת לכל הצדדים. באופן מעניין, גם אם צד מסוים לא יעתור - עדיין בג"ץ יתבונן על התמונה באופן כולל ויוכל לחבר אליה עוד שחקנים, גם אם אלה לא הגיעו אליו.

 

התנועה הקיבוצית חטאה תקופה ארוכה בראייה סקטוריאלית, אומר מידני. "קיבוצים מול מושבים", קיבוצים מול על עם ישראל, וכו'. בעוד שהשיח החברתי של הקשת דיבר על ערבות הדדית, מדדי עוני, וכיוצא בזה, התנועה הקיבוצית נצבעה בצבעים של געש ושפיים - והפסידה. צריך לשנות את נקודת המבט ולא לעסוק בשיח של סקטורים אלא להציג את האנשים. זירת המשחק עתה היא של הפוליטיקאים והציבור הישראלי. הלינק שהיה קיים בין התנועה הקיבוצית לממשל אינו עוד כזה שמתחשבים בו. לכן הצליחה הקשת והתנועה הקיבוצית נכשלה בבג"ץ. צריך לצבוע עתה את התנועה בצבעים של אנשים, חברי קיבוץ, בני 65 שחיים מתקציב של 3,000 שקל, שלא מצליחים להרים את הראש, והולכים לעבודה נוספת כדי לקבל תקציב נוסף של 1,200 שקלים. הציבור, אומר מידני, לא מבין על מה המהומה בכך שחבר יצטרך לשלם 50 או 90 אלף שקל כדי לקבל בית. נהג מונית, הוא מספר, אמר לו, שאם רק היו נותנים לו, היה לוקח הלוואה וקונה שלושה בתים.

 

בג"ץ, אומר מידני, כבר חש שהדרישה של קבוצות בציבור לבקש ממנו לפתור את הבעיות הערכיות של מדינת ישראל, היא מעט מוגזמת, והוא כבר אותת לאחרונה בשאלה: "האם זה נכון שאני כל הזמן אוציא עבורכם את הערמונים מהאש"? בג"ץ מנסה להראות שהוא משתף ב"צדק החברתי הליברלי", שיקולים מכל השורות, ולכן הוא חייב לקבל חיזוק מהתנועה הקיבוצית.

 

מידני ממליץ על גישה שונה, שתעמיד את האדם והערכים שלו במרכז ולא את הסקטור. אם ניגשים לבג"ץ, זה צריך להיות באופן שמתבונן בהמלצות בצורה חיובית ומבקש לטפל בנושאים שנותרו בעייתיים. אם תיטען אפלייה, היא צריכה להיות מנוסחת כך שתדגיש את האפליה של האנשים, של בני ה-60-50 ומעלה חסרי ההון.

 

מה התנועה הקיבוצית רוצה? לקבל החלטה שמיטיבה עם החברים. ההשוואה עם המגזר העירוני היא בעייתית, כי היא יוצאת מהנחה שיש באיזה מקום מדד קולקטיבי צודק, כאילו הזכויות במגזר העירוני נקבעו מלכתחילה לפי אמות מידה הוגנים. זה לא כך.

 

ההתבוננות בסקטור העירוני אינה אומרת שדווקא שם ההקצאה הייתה צודקת. גם שם הפוליטיקה קבעה אותם ואז בג"ץ "מתבלבל" וגם השיח הציבורי "מתבלבל". אין פרטים בשיח הפוליטי, מדגיש מידני, והמשחק בפוליטיקה הוא "הדימוי". "לציבור יש עכשיו דימויים של געש ושפיים, הוא לא יודע על מקומות קשים אחרים. הדימויים לגבי הקשת הם מזרחיים ועיירות פיתוח, גם אם אין זה נכון. כשעוסקים בהקצאה של ערכים - המשחק הוא פוליטי, והרוב בציבור, שאינו המגזר הקיבוצי, רואה את הקצאת הקרקע לחקלאים בדימוי אחר לחלוטין. וזו בעיה, כי הם הרוב.

 

"התעקשות על סכומים, יכולה לגרום לדינמיקה לא טובה שהחלה כבר בוועדת רונן". כשהולכים לציבור הרחב, הוא לא יכול להבין את הדקויות. גם הציבור רוצה 2 דונם ב-3.75%. הוא לא רוצה לדעת שכשימכרו יצטרכו לשלם למינהל סכום משמעותי. מבחינתם, אלה שוב הקיבוצניקים שיושבים על אדמות, קיבלו משהו ורוצים לקבל עוד. זה שוב הופך למשחק של דימויים, שבו ההתיישבות כל הזמן מפסידה.


עו" מיכי דרורי

עו"ד מיכי דרורי מוסיף: "הוויכוח היום הופך לבלתי אפשרי. יש בו מלכוד פנימי שבא לידי ביטוי באמצעות ציר הרשע של הפרקליטות. זה ציר שלא ניתן לתקוף אותו או לנצח אותו, ולא ניתן לקיים עמו שום דיון ענייני. רשות מינהלית אינה יכולה מטיבה לפעול אלא לפי הנחיות יועציה המשפטיים. הציפייה מקובי הבר הייתה שהוא יוכל להיאבק בפרקליטות. לעתים אין מנוס מפנייה לבג"ץ. אך שם רוב העתירות נדחות, שכן הנטייה הבסיסית בבג"ץ היא לומר הן לפרקליטות".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים