אבסורד של קליטה

טלי גורן ספיר

 

חמש חברות נוער הכוללות חניכים ממוצא אתיופי (שחלקם נשרו ממערכת החינוך) פעילות כיום בתנועה הקיבוצית * אבל יש עוד כמה מוסדות חינוך קיבוציים המבקשים להשתתף במשימת הקליטה הלאומית * אז למה למרות "הדלת הפתוחה" קשה לאתר ולהביא חניכים לפרויקט * כך נופל הרצון הטוב של הקיבוצים בין הכיסאות


לאבי אהרונסון (נתיב-הל"ה), רכז מחלקת החינוך של התנועה, יש מחויבות אישית אל בני נוער מהעדה האתיופית שנשרו ממסגרות חינוכיות. "את העדה הזאת קיפחו", הוא מסביר, "אני חושב שצריך להיות אתם ואני יודע שביכולתנו לעשות זאת. וכמו שנאמר: כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". אהרונסון עצמו היה, בשעתו, מחנך של חברות נוער, וכנראה כל מי שנכנס לתחום הזה נדבק בתחושת האחריות.

 

מזה שנים מספר נמצאת מחלקת החינוך של התנועה בקשר עם גורמים בעדה האתיופית בניסיון לשלב ילדים בבתי ספר יסודיים - אבל הפרויקט הולך וגווע, בעיקר כי הרשויות שאליהן שייכים הילדים מסרבות לאשר העברה כזאת. לקראת הלימודים בתיכון נפתחים אזורי הרישום, ועלה הרעיון לקבץ חברות נוער של נערים ונערות ממוצא אתיופי שנשרו מכל המסגרות, ולאפשר להם הזדמנות שנייה. הרעיון קרם עור וגידים בפגישה שהשתתפו בה אבי אהרונסון, נציגים מהיחידה לקידום נוער במינהל החברה והנוער במשרד החינוך, ממרכז ההיגוי לחינוך של העדה האתיופית, מהמינהל לחינוך התיישבותי (בתמיכתו הרבה של יחיאל שילה, מנהל המינהל), וכן מנהל הפנימייה במעלה-הבשור, יואל ארזי (ניר-יצחק).

 

קשה לאתר ילדים

 

במוסד החינוכי מעלה-הבשור, הכולל את הקיבוצים ניר-יצחק, גבולות, מגן, נירים וניר-עוז, יש גם מסגרת של פנימייה פעילה למאה ילדים מהקיבוצים. יואל ארזי: "במוסד שלנו מתקיימת פעילות באיכות גבוהה, וחשבתי שחברת נוער ממוצא אתיופי תהווה לא רק תרומה גדולה להגדלת המסגרת, אלא גם הזדמנות נפלאה לילדי הקיבוץ להיפגש עם חלק נוסף בחברה הישראלית, וגם אפשרות לסייע לנערים, בתוך מסגרת חינוכית מעולה".

 

מנהלת בית הספר, ורד טל, נרתמה גם היא ליוזמה, ובמארס 2005 התחילו להריץ את הנושא. תחילה התכוונו לפתוח את הקבוצה אחרי החגים - "אבל בספטמבר", מספר ארזי, "הכול היה מוכן: צוות, בית, היערכות של בית הספר". רק החניכים לא הגיעו. התברר שמתוך כל הנערים ברחבי המדינה שנשרו ממסגרות חינוכיות, לא הצליחו ביחידה לקידום נוער לאסוף קבוצה של ילדים שיהיו ערוכים ומוכנים להשתלב בפרויקט.

 

בשלב מסוים כינסו יואל ארזי וורדה גלעדי (רעים), המחנכת המיועדת, את מפקחי היחידה לקידום נוער מאזור הדרום, הציגו בפניהם את ההזדמנות שיצרו עבור הנערים - וכלום לא קרה. הרשות היחידה שהעבירה שמות (של חמישה נערים בלבד) הייתה יבנה. היו רשויות שאפילו חסמו את הצוות ממעלה-הבשור ולא אפשרו להם להציג את הפרויקט בפני הגורמים הרלוונטיים.

 

ש: איך ניתן להבין את זה?

אבי אהרונסון: "התגלה שהקשיים בשטח גדולים מהצפוי. ראשית, מאוד קשה להוציא את הנערים מהבתים, למרות שהם בבעיה. לנערים רבים המושג 'קיבוץ' עדיין זר ומוזר, וגם למחלקה ישנם קריטריונים לקבלה - כך שלא כל הנערים המאותרים מתאימים".

 

אורי בראל (ברקאי), האחראי על חברות הנוער במחלקת החינוך של התנועה הקיבוצית, נהנה לספר על הקשר הנשמר בין הקיבוצים לבין חניכי חברות הנוער לאורך שנים, כולל הזמנות לחתונות ולטקסי סיום לימודים.

 

ש: אז איפה הקצר?

אורי בראל: "ככל שזה נשמע מוזר, קשה לנו לאתר ילדים. יש יותר קיבוצים שמוכנים לקלוט, מאשר ילדים שמוכנים להיקלט - זאת למרות שהתקצוב ממשרד החינוך עבור חברת נוער אינו מכסה את העלויות. הקיבוצים מוכנים לספוג את הפער ולשלב חברות נוער במוסדות החינוך שלהם".

 

בראל עצמו יודע מהשטח על כמה אלפי נערים שמסתובבים ברחובות. הוא יודע כי כמה מאות מהם היו יכולים להיקלט במוסדות החינוך בקיבוצים, היכולים ורוצים להפוך עבורם למסגרת מיטיבה. "שישלמו פחות למשטרה ולמוסדות הרווחה", הוא מציע סדר עדיפויות חדש, "ויגדילו את התקציבים למוסדות החינוך של התנועה הקיבוצית".

 

מתוך הניסיון שצברו, מונו אורי בראל ונעמי לוי (יטבתה), ממדור נעורים, על-ידי מחלקת החינוך של התנועה הקיבוצית, לעבוד באופן ישיר מול המרכז להיגוי של העדה האתיופית והיחידה לקידום נוער, ולנסות לקדם גם דרכו את איתור הנערים והבאתם לקיבוצים.

 

הנכונות להיקלט ולקלוט

 

חמש חברות נוער הכוללות חניכים ממוצא אתיופי פעילות כיום בתנועה הקיבוצית: בבית הספר "מעלה שחרות" יש קבוצה המאומצת בקיבוץ גרופית; באשבל, ב"מבואות עירון", ב"מעלה הבשור" וב"רמות חפר". כל קבוצה שונה מרעותה. לאבי אהרונסון יש תוכנית חומש לעשר חברות נוער של בני העדה האתיופית. נכון להיום, בידיו שמות של שישה בתי ספר וקיבוצים שמוכנים לקחת על עצמם פרויקט כזה - בהתאם לעומס הכלכלי הנדרש. "יש מנהלי בתי ספר", הוא מספר, "שבורקות להם העיניים רק מהמחשבה על התרומה שיכול הדבר להביא למוסדות שלהם".

 

רוב חברות הנוער נמצאות בקיבוצים חזקים ושיתופיים, שבהם מתנהלת פנימייה פעילה, אבל אהרונסון לא נרתע מלהציע את הפרויקט גם לקיבוצים אחרים שהפנימייה תהיה בחצרם. כדי לכסות על הפער בין התקצוב של משרד החינוך לבין העלויות בפועל, מנסים במחלקת החינוך להפעיל את מגייסי התרומות בתנועה.

 

אל מעלה-הבשור הצליח יואל ארזי להביא בסופו של דבר, ממש במו ידיו, 11 חניכים: תשעה בנים ושתי בנות, מפרדס-חנה ועד שדרות, בני 16-14, הלומדים בכיתה ט'. "זוהי שנה של קליטה", הוא אומר, "ואני מצפה להגיע ל-15 חניכים".

 

כשארזי מספר שבית הספר והפנימייה נערכו לקלוט את חברת הנוער הזו - שהנערים בחרו לקרוא לה "קשת" - הוא מתכוון לבית, למחנכת, למטפלת, למדריך צעיר, לשתי חיילות נח"ל בפרק המשימה שלהן ולשתי מדריכות נוספות מעמותת "שלומית", שירות לאומי במגזר החילוני. והוא כמובן, ביחד עם כולם, נמצא שם 24 שעות, כולל שינה במגורים.

 

"נכון, זה מעסיק אותי המון", מודה ארזי, "אבל אני מסתכל על היום שיבוא בסוף י"ב, בו נעמוד בהתרגשות גדולה מול הנערים והוריהם". בעיקר מעריך יואל את הנערים על הבחירה שעשו בלקיחת האחריות על חייהם, כי כל יום הם רשאים לקום וללכת. לא פחות מזה הוא מעריך את הנערים בני הקיבוצים, על הנכונות לקלוט ולשלב נערים שבאים מעולם מושגים כה שונה - בכל הפעילויות, כולל חגים וטיולים, וביחד להתגבר על הקשיים שמתגלעים בדרך.

 

העדה האתיופית כיעד

 

במוסד מבואות-עירון יש כתובת ידועה לחינוך חברות נוער: עובדיה שויקה. הרעיון להביא ילדים בני העדה האתיופית היה של אחד המורים מבית הספר, והם התחילו לקבץ את הילדים מהשטח, באופן עצמאי. "זאת לא בדיוק חברת נוער", אומר עובדיה, "אלה חניכים בפנימייה. הגרעין ההתחלתי של הפרויקט היו משתתפי להקת 'שבא', שהגענו אליהם דרך שלמה גרוניך".

 

הקבוצה הנוכחית - כרגע בכיתה י"ב - קראה לעצמה "אדיס". הם התחילו בכיתה י', ולדעת עובדיה זה מאוחר מכדי "לעשות את העבודה כמו שצריך". עובדיה עובד מול עליית הנוער, עם ליווי ומימון מטעמה.

 

בקיבוץ גרופית החליטו להיכנס לנושא לפני שש שנים, במתכונת מעט שונה. הם קיבצו "קבוצה זורמת", חבורה של כעשרים נערים ונערות מכיתה ז' עד ט', שילבו אותם בכיתות הרגילות בבית הספר מעלה-שחרות, ויצרו להם פנימייה בחצר הקיבוץ. ה"אבא" של הקבוצה הזאת הוא חנן רובנס, שאחרי פעילות ועיסוק בתחומים שונים החליט "לעשות משהו משמעותי עבור חלק חלש בחברה הישראלית". הוא התחבר לאתגר ורואה בו סיפוק גדול. את הנערים אסף בעצמו, תוך חריש עמוק בעמותות שונות, בבתים ובקייטנות. מדי שנה הוא קולט ילדים מספר כדי להשלים את הקבוצה, עד עשרים חניכים לכל היותר. כיום יש  19, מכיתה ט' עד י"ב. בצוות חברים גם אם-בית מהעדה האתיופית, שחנן רואה בה ברכה גדולה - בעיקר מול הורי הילדים; מדריכה צעירה ומורה תומכת לשיעורי בית. הגוף המממן הוא עליית הנוער, אבל רובנס מעיד שאם לא היו מגייסים כספי תמיכה מגורמים נוספים - לא היו יכולים להמשיך. "הלוואי שיותר נערים היו מנצלים את ההזדמנות הזאת, אבל קשה מאוד לאתר ולהביא אותם לקיבוץ", הוא אומר. "לדעתי, התנועה הקיבוצית הייתה צריכה להכריז על העדה האתיופית כיעד, ולתמוך בהם בכל דרך אפשרית".

 

ש: לסיכום, איך נערכת מחלקת החינוך של התנועה הלאה כדי להצמיח את המשימה?

אבי אהרונסון: "אנחנו ממשיכים לעבוד מול היחידה לקידום נוער ומול המרכז להיגוי וחינוך של העדה האתיופית. נקים צוות עמיתים של כל העוסקים בנושא בתנועה, ונעבוד על תפוצה ותהודה בהיקף גדול יותר. אף אחד לא חושב שנושא כזה יכול להיבנות בשנה אחת. נעשה הכול כדי להתגבר על הקשיים, להמשיך ולהצליח".

 

תגובת משרד החינוך לא התקבלה עד סגירת הגיליון.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים