ללמוד ולהמשיך לעשות

עופר אדר 

 

על רקע הוויכוח בכל הנוגע להחלטה 979 ותקנות הסיווג, ממליץ מנהל המטה לשיוך דירות עופר אדר (געתון) לכל קיבוץ, ללמוד באופן רציני ויסודי את משמעות ההחלטות, וכיצד עליו לנהוג כדי לקדם את המטרות שהציב לעצמו 


עופר אדר

כמוך, אפתח בגילוי נאות. קיבוצי, געתון, הוא קיבוץ בקו העימות. על ערך הקרקע בקיבוצים אלו יש הנחה של 100 אחוז, שמשמעותה ערך קרקע אפס. נוסף על כך, קיבל הקיבוץ החלטה על אימוץ החלטה 751 (היום הקובע) כבר בתחילת 2002.

 

סביב הדיון בהמלצות ועדת קובי הבר, החלטה 979 ותקנות הסיווג, יש נושאים פוליטיים ונושאים מקצועיים (תכנוניים, משפטיים נדלנים וכו'). אני רוצה להבהיר שאם עולה מהכתוב כאן ביקורת על החברים שטיפלו בנושאים אלו, אין זו כוונתי.

 

כאשר אנחנו מנתחים את ההחלטות החדשות, איננו יכולים לגשת לניתוח המקצועי לפני שנשאל את עצמנו מספר שאלות חשובות:

 

כיצד קרה שהפכנו מתנועה הנחשבת לכלי להגשמת הציונות, לכלי שאין חפץ בו? מדוע מדינת ישראל היום אינה מדברת בשפתנו, או אולי אנחנו התנתקנו ממה שקורה כאן? האם למיליוני השקלים שאנחנו משקיעים ב"מעורבות בחברה הישראלית" יש ערך אמיתי? מדוע בפקידות המנהלת היום את המדינה קיים חוסר הבנה בסיסי בכל הקורה אצלנו וחוסר אהדה בולט? מדוע לפקידות זו יש צורך להתערב בחיינו כפי שאינה עושה בחיי גופים וולונטריים אחרים? וכיצד קרה שהמושבים, שלכאורה ישבו אתנו באותה סירה, יצאו ממנה מרוצים בעוד אנחנו רואים בהחלטה בעיקר קשיים?

 

איני יודע מה התשובות לכל השאלות האלו, אולם חשוב שנבדוק ונגדיר מחדש את יחסינו עם הממסד ועם החברה הישראלית. עם זאת, אני מציע לראות במסלול הפוליטי מסלול משני, מפני שגם כאשר הדרג הפוליטי רוצה בטובתנו, הפקידות שמתחתיו הופכות את כוונותיו להחלטות בעייתיות מבחינתנו. על כן יש לחפש את פתרון הבעיות באפיקים אחרים.

 

החלטות מתוחכמות ומתחכמות

 

במאמרך מצוינות שלוש נקודות מוצא, על שתיים מהן אני רוצה לחלוק. נכון, העובדה שהתנועה העמידה את כל הקיבוצים כמקשה אחת הייתה טעות. הניסיון שהמדינה עושה לגזור דין שווה למשגב-עם ומעברות, לכיסופים וליקום, עומד בניגוד להצהרות על פיתוח הנגב והגליל ולהיגיון הבריא. אולם האמירה הגורפת שמחירי הקרקעות בפריפריה שונים מהותית מאלו שבמרכז הארץ, אינה מדויקת. דמי ההיוון בקיבוצים שכנים ל"להיטי נדל"ן", כמו עכו, קריית-גת או עפולה או ליישובים מבוססים כמו אשקלון, נהריה או עומר, הם גבוהים יחסית, וצריך להביא זאת בחשבון. אתה קובע באופן חד-משמעי שעד היום לא הייתה דרך לשייך דירות לחברים, ובאותה נשימה אומר שיותר מ-100 קיבוצים כבר מתקדמים בתהליך. עד היום עברו כ-110 קיבוצים את ועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות. מתוכם סיימו שני קיבוצים ומרבית המושבים השיתופיים את התהליך, ולחבריהם שויכו הדירות. המסלול שבו הלכו הוא באמצעות החלטה 751 ומקבילתה, הנוגעת למושבים השיתופיים. נכון, גם החלטה 751 אינה מושא חלומותינו, אולם היא מאפשרת למרבית הקיבוצים (בעיקר לקיבוצי הפריפריה) לשייך דירות לחברים. על כן חשוב לומר גם היום כי לקיבוצים יש מסלול פתוח לשייך דירות.

 

אחרי הקדמה ארוכה כל כך צריך לדעת שנוסח ההחלטה הוא מקצועי, מתוחכם, מתחכם וניתן לפירוש שונה על ידי אנשים שונים. לא ניתן לנסות ולפענח זאת מבלי לצלול לפירושים מקצועיים. אני רוצה לגעת ולהבהיר במקצת את נקודות המרכזיות.

 

על פי נוסחת החישוב של זכויות הבנייה, יקבל קיבוץ בעל 120 נחלות את מכפלת נחלותיו בזכויות של 375 מ"ר. המשמעות המתמטית היא שלקיבוץ זה יהיו זכויות בנייה של 45 אלף מ"ר. עם זאת, קובעת ההחלטה שלכל משפחה ישויכו זכויות בנייה של לפחות 160 מ"ר. בגרסה הקודמת הייתה ההגדרה עד 160 מ"ר. כאשר אנחנו מחלקים את סך כל זכויות הבנייה של הקיבוץ (45 אלף מ"ר) לפחות ב-160 מ"ר, מתברר שקיבוץ זה מקבל בפועל אפשרות לשייך לחבריו 281 מגרשים. עם זאת, ההחלטה גם אומרת כי ניתן לשייך לחברי קיבוץ רק את אותם 281 מגרשים. כך פוטנציאל הגידול של קיבוץ כזה כקיבוץ מוגבל מאוד. לעומת זאת, באותה נשימה מעודדת ההחלטה את ההרחבה הקהילתית של היישוב.

 

דמי ההיוון בגובה 3.75 אחוזים הם בהחלט אטרקטיביים, אולם לא ברור מה מועד העברת הזכויות, אם זה בעת מכירה כמו בהחלטה 751 ואם בעת הורשה, דבר המייקר את המהלך משמעותית דווקא לחברים הוותיקים מאוד.

 

ההחלטה מבטלת למעשה את החלטה 751. על אף שבמצגת שהוצגה לממשלה נאמר כי כל קיבוץ יוכל לבחור בין ההחלטה החדשה להחלטה 751. ביטול החלטה זו עם קביעת יום קובע אחיד מעורר שאלות קשות: מה הן זכויותיו של חבר ותיק שעל פי החלטה 751 מוקנית לו הנחה? מה הן הזכויות של יורשי חבר שנפטר בתקופת הביניים בין קבלת היום הקובע (לפי 751) על ידי הקיבוץ לבין היום הקובע החדש? מה קורה בקיבוץ שהוא היום שיתופי ובעוד מספר שנים ירצה לשייך דירות לחבריו?

 

ההחלטה מבטלת את העדיפות שניתנה על פי חוק לקיבוצים באזורי העדיפות הלאומית. נוסח ההחלטה יוצר מצב שבו חבר ותיק או יורשו בקיבוץ קו עימות, כגון חניתה או דן, ישלם על הקרקע דמי היוון בגובה של 33 אחוז. ואילו מתיישב צעיר שרק הגיע מתל-אביב ישלם דמי היוון בגובה אפס.

 

ההחלטה קובעת שומה פרטנית לכל מגרש, ופותחת דלת למיסוי שונה מההסכמות שהיו עד היום עם רשויות המס.

 

המדינה מנסה להתערב באמצעות ההחלטה בהחלטות פנימיות ולגיטימיות של הקיבוץ, ועוד שורה של הנחיות מקצועיות שיש קושי להסבירן במאמר מסוג זה.

 

במדורך עלתה שאלת ניסיון העבר. הניסיון שלנו מורה שברווח בין החלטת הממשלה להחלטת מועצת המנהל, ייעשה ניסיון לחדד את הנושאים המופיעים בהמלצות באופן מעורפל, כך שהן רק ירעו את התנאים שאינם טובים גם עכשיו.

 

לסיכום, המלצות ועדת קובי הבר יהפכו כנראה בימים הקרובים להחלטות מועצת המנהל. החלטות שיחייבו אותנו להתנהג באופן שונה מהדרך שבה התנהגנו עד היום. אני ממליץ לכל קיבוץ באופן פרטני, ללמוד באופן רציני ויסודי את משמעות ההחלטה, וכיצד עליו לנהוג כדי לקדם את המטרות שהציב לעצמו. לימוד זה הוא ללא קשר לשאלות הכלליות העומדות בפני התנועה. המלצה זו טובה לקיבוץ שהחל בתהליך, לזה שעדיין לא החל בו וגם לקיבוצים השיתופיים. הלימוד צריך להיות ברמת הקיבוץ וברמת הפרט של כל חבר וחבר.

 

אנשי המטה לשיוך דירות ישמחו לבוא לכל קיבוץ שירצה בכך, ולהציג בפני החברים בכל פורום שיבחר הקיבוץ, את עיקרי הדו"ח והמשמעויות הנגזרות ממנו.

 

בגיליון המקביל של העיתון המתחרה מופיעה אמירה של חבר יוטבתה על פרשת הסמים בגשר הזיו. בלתי אפשרי לא להגיב לאמירה זו.

 

זה מתחיל באמירות של ראשי הזרם השיתופי (חברים הבאים מהקיבוצים העשירים ביותר בתנועה) וראשי השומר הצעיר, שלפיהן אנחנו איננו תנועה של משייכי דירות, בעלי בתים וראשי ועדי בית. משמעותה של אמירה זו היא שהשינויים שנערכו בקיבוצים, כולל הצלת קיבוצים ממשברים קשים תוך דאגה לזכויות חברים בקיבוצים אלה, הם בלתי מוסריים ואינם עומדים בקריטריונים המתאימים לחברה אליטיסטית כמונו. זה ממשיך באמירות הקושרות את המסחר בסמים של משפחה אחת בגשר הזיו בחוליי הקיבוץ המתחדש, ומסתיים ב"מחקר מדעי מפוקפק" של פרופסור ידוע, על כך שבקיבוץ המתחדש מתים יותר חברים מאשר בשיתופי. דברים אלו מנסים ליצור דה-לגיטימציה של הקיבוצים המתחדשים, מתוך עמדה מתנשאת ופטרונית.

 

אני רוצה לקבוע באופן מדעי, גם בקיבוץ השיתופי מתים חברים. גם בקיבוץ השיתופי היו פרשות של רצח, אונס, סחר בסמים (כתבה על כך מופיעה באותו גיליון בעמוד הסמוך) וגניבה. הלא בשנתיים האחרונות היינו עדים לשתי פרשיות קשות של גניבה בקיבוצים שיתופיים. האם העלה מישהו בדעתו לומר שזו תוצאה של הקיבוץ השיתופי?

 

מאמירות אלו עולה ריח כבד של שנאה והסתה נגד קיבוצים רבים, שהשינויים שנעשו בהם חילצו אותם ממשבר עמוק, חיזקו את הזכויות השונות של החברים, ואולי גם העלו למרבית החברים את רמת החיים. אני חושב שלאמירות מסוג זה אין מקום בחברה הרואה את עצמה כחברה מתקדמת ולא לעיתונות שלה.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים