דברים של עורכים לשעבר ומזכירי התנועה לגיליון ה-1000 של "הדף הירוק"

דברים של עורכים לשעבר ומזכירי התנועה לגיליון ה-1000

שלמה גלזר, מרים עין-דור-ריפתין, זאב (וולולה) שור, גברי ברגיל, דוד עינב, ישראל זמיר - בית אלפא, ארנון לפיד, איצי ברתנא - עמיר


שלמה גלזר

עם העיניים ל-1000 השני

שלמה גלזר

 

איך מסכמים 26 שנים, מתוכן שבע וחצי שנים בהן אני עורך את "הדף הירוק" ב-200 מילים?

אם הייתי מתבקש לאפיין את "הדף הירוק" במילה אחת בלבד, המילה המתאימה ביותר לטעמי הייתה - מראה. מעין מראת ענק המוצבת כל שבוע מחדש מול עשרות אלפי הקוראים והם בוחנים את המשתקף בה, מסכימים, שוללים, מגיבים וכך כל שבוע מחדש.

עריכת עיתון היא אתגר יום יומי - מורכב, קשה הדורש אחריות רבה ושיקול דעת מתמיד. בעיתון קיבוצי האתגר הזה קשה שבעתיים. משום שהוא עוסק, כותב, ומבטא עמדות ומחלוקות בתוך קהילה קטנה ואינטימית בה כולם מכירים את כולם והקוראים מתייחסים אליו כעיתון הבית שהוא שלהם. פעמים רבות אתה כותב או עורך ודמותו של נשוא הכתיבה, של אשתו וילדיו לנגד עיניך ועליך להחליט האם לפרסם או לא?

נדמה לי, כי אין אף "גוף תנועתי" שעבודתם של עובדיו (אנשי צוות העיתון) חשופה כל כך שבוע אחרי שבוע לחברי/ות התנועה (הקוראים/ות) ולתגובותיהם ולדעתם.

על סף ה-1000 השני לעיתונות קיבוצית, המבחן העומד לפתחנו הוא כפול: להמשיך ול"ייצר" עיתונים טובים ומעניינים, ולהבטיח כי הם יישארו עצמאיים וחופשים בתוכנם. ואולי העדות הטובה ביותר עד כמה העיתון חיוני היא העובדה כי גם את הגיליון ה-1001 יקראו כולם ברצון ובעניין רב.

 

עיתון חי ופתוח

מרים עין-דור ריפתין (אז קיבוץ אילון, היום עין-שמר ומעריב)

 

מאו צה טונג טבע בראשית המהפכה הסינית את אמרתו המפורסמת שגם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. והנה, "הדף הירוק" כבר בן אלף. רגוע וממוסד יותר מימי נעוריו הסוערים, אך עודנו משמש אכסניה לוהטת למאבקי הכוח ולהתרחשויות הבלתי פוסקות בתנועה ובקיבוצים.

"הדף הירוק" היה ממבשריה הראשונים של העיתונות המקומית ואפילו הקדים את "רחוב ראשי" המיתולוגי. פגשתי בו כשעוד נפרס על פני ארבעה עמודים גדולים בעל המשמר בפורמט הישן וגרם כבר אז לרבים בתק"ם לחשוב שהוא חלק מ"דבר". המעבר למגזין טבלואידי היה לא רק עיצובי, אלא סימל רוח חדשה, עדכנית ופתוחה לכל הלכי הרוח בתנועות הקיבוציות. ה"דף", שצמח באופן ספונטני בתוך עיתון יומי, מחוץ למסגרות הנשלטות על ידי מוסדות התנועה המסורתיים, נצמד בדבקות ובאומץ לבם של כותביו לעקרונות העיתונות החופשית.

בשנים הללו (81'-86') עברו התנועות הקיבוציות טראומות קיומיות והתקשו להתמודד עם המערכות הכלכליות במדינה, ואיבדו בהחלטות שגויות רבים מנכסיהן הכלכליים והחברתיים. "הדף הירוק" חשף אז פרשיה אחר פרשיה, כשבמקרים לא מעטים שילמו כתביו מחיר אישי כשהותקפו ללא בושה על ידי ממלאי תפקידים בכירים בתנועות, שהמשיכו לחפות על שגיאות ומחדלים במקום לשנות ולשקם את המערכות שקרסו.

סגירת על המשמר באמצע שנות ה-90 העבירה את הדף הירוק לזרועות התנועה התומכות עד היום, וברוח התקופה וההתחדשות, כך התרשמתי, מאפשרות לצוות המקצועי להגיש עיתון פתוח וחי במסגרת המקומונים של מעריב.

אף פעם לא נתקלנו במחסור בנושאי כתיבה אקטואליים ומעוררי עניין, אך היום נראה כי המציאות עולה על כל דמיון והעיתון יכול להניח על שולחננו דיווחים חיים וסיפורי אישיים נוקבים ולהתרומם מעל לחומת האדישות שמאפיינת חברים בקיבוצים רבים.


זאב ולוולה שור

 1,000 ברכות ביום חג האלף הראשון שלכם

זאב (ולוולה) שור - מזכיר התנועה הקיבוצית

 

1,000 גיליונות הם שווי ערך ל-1,000 שבועות, (ובמקרה של "הדף הירוק" שיצא תקופה מסוימת פעם בשבועיים), והם שווי זמן לכך וכך חודשים ושנים. גם לאחר תקופה ארוכה כל כך, כל גיליון חדש של העיתון הוא כמו הולדת רך נולד, שזה עתה יצא אל אוויר העולם. כגודל ההתרגשות, כך גם גודל הביקורת וכך גם הציפייה לקראת השבוע הבא, לקראת עוד עיתון חדש במסלול.

ברכותי לכם מקרב לב. אני מצפה כי תתמידו במאמץ לקיים עיתון עצמאי, חופשי ובלתי תלוי. אני מאמין בעיתונות חופשית ובזכותה וחובתה לבקר ולחשוף כל דבר החורג מנוהל תקין. אני מאמין וככל שהדבר בידי - גם מעודד - ריבוי כלי תקשורת שיוצרים מגוון עשיר יותר של מידע ודעות.

אני משוכנע כי "עיתונות מטעם" היא עיתונות גרועה, אני שונא צנזורה ובוחל בכל סוג של מעורבות בחייו ובתכניו של העיתון.

ככל שמותר לכם להתבשם בהישגי העבר, כך צריך גם לחשוב ללא הרף כיצד לשפר ביצועים בעתיד, כיצד להיות מעניינים ומגוונים יותר, ומה שחשוב יותר מכל - כיצד ניתן להגיע לקהלי הדור הצעיר הקיבוצי, החשוף לכל כך הרבה אפיקי תקשורת מתחרים. זהו המבחן האמיתי ביותר של העורך והכתבים ובכך גם תלויים סיכויי ההישרדות של העיתון לשנים הבאות.

נהנה תמיד לקרוא אתכם ומאחל לכם 1,000 איחולי הצלחה בהמשך הדרך.


גברי ברגיל

גיליון ה-1000 בדרך לעיתונות קיבוצית משפיעה

גברי ברגיל - מזכיר התנועה הקיבוצית

 

סוד גלוי הוא שתקשורת ועיתונות כתובה כחלק ממנה הם אחד הכלים החשובים של חברה, בטח חברה שרוצה להשפיע. לאורך שנים רבות החזקנו עיתונים חזקים כמו "על המשמר" ו"דבר" שייצגו הרבה מעבר לרעיון הקיבוצי. הם ייצגו את כל תפיסת העולם שאנו מאמינים בה והגיעו לקהל שהוא נרחב הרבה יותר מהקהל הקיבוצי.

לאורך השנים ומצוקות העתים, נסגרו העיתונים הארציים ונשארנו עם שני העיתונים הקיבוציים שמהווים מקור ראשון של מידע ועיצוב דעת קהל בקיבוצים.

עיתון שחוגג 1000 גיליונות הוא סיבה למסיבה וסיפוק. כל מי שמכיר בחשיבותה של התקשורת ובקושי הרצוף שבשמירת קיומה, יודע שאלף גיליונות הוא ציון דרך חשוב שמראה על נחיצות העיתון, על מחויבות הבעלים - במקרה זה הקבה"א, ובעיקר מראה על הדבקות העיתונאית והמקצועית של אותם עורכים וכתבים רבים כל כך שעבדו בעיתון "הדף הירוק" לאורך השנים.

אלף גיליונות, בהם שבוע אחר שבוע מביא העיתון לקוראיו את הנעשה בתנועה הקיבוצית, את הדעות השונות והוויכוחים שעל סדר היום.

דווקא כיום, כאשר אנחנו לא משופעים לצערנו בתקשורת שעומדת לרשותנו בדרך לעיצוב דעת קהל, אנו צריכים לברך את העיתון ולמצוא כל דרך שתבטיח שהעיתון לא רק יתקיים לעוד אלף גיליונות, אלא שימשיך ויהיה מקור של אינפורמציה, עמדות ודעות לסדר היום הקיבוצי.

למעשה, במחשבה שנייה, צריך לחשוב איך הופכים מותג חשוב ומצליח כל כך למכשיר שמשפיע ומגיע הרבה מעבר לקהל הקיבוצי.

מי ייתן ונדע לשמור את כלי התקשורת החשוב כל כך שנמצא בידינו, ושנמצא דרך להפוך אותו לעיתון שנקרא על ידי קהל קיבוצי, קהל התיישבותי ובעיקר קהל שמצפה בכיליון עיניים לעיתון שייתן ביטוי לאותם ערכים בחברה הישראלית שאנו כל כך מאמינים בהם.

אם נדע לשמור ב-1000 הגיליונות הבאים על כל מה שעשינו ב-1000 הראשונים ונמצא את הדרך להרחיב את קהל היעד שלו לכל אותם מקומות המוזכרים לעיל - הרי שנוכל לברך שהחיינו.

 

הקריירה התחילה בלול

דוד עינב

 

בקיץ 1987 הגיע תורי למשלוח עופות בלול. רכז הענף הודיע לי כי חובה להביא מצלמה.

משלוחי הלול כידוע לכל קיבוצניק, מתבצעים בלילה, מה שלא מיטיב עם עבודת הצילום.

את עיני תפסה פנינה שריר גלוזברג, לולנית ותיקה, שקיבלה את התרנגולות ו"השחילה" אותן באמנות לכלובים. תאמינו או לא, אבל מי שמסר לה אותם היה רב אלוף מיל. משה לוי, שסיים אז את כהונתו כרמטכ"ל של צה"ל והתייצב לגיוס כמו כל חבר אחר.

התמונה הזאת זכתה בתחרות צילום שערכה אז חב' קודאק לשנת ה-40 למדינה, ועבורי הייתה זאת תחילתה של קריירה חדשה, והשאר היסטוריה.

 

כיצד הכול התחיל

ישראל זמיר, בית אלפא

 

הפנייה לכתוב לעיתון האלף תפסה אותי בפורטלנד, מדינת-אורגון, בארצות-הברית, ועוררה את התרגשותי. הכל החל בשנות השבעים כשהייתי מזכיר-קיבוץ, ואחת לחודש נהגנו מזכירי הקיבוצים בעמקים להיפגש לשיחה. לפתע התברר לי כי הבעיות של גבע, עין-חרוד, טירת-צבי ובית-אלפא הן אותן בעיות, למרות הניגודים הפוליטיים ששררו אז.

לימים, כשעבדתי ב"על-המשמר" וחיפשנו תוספת הפצה והכנסה, הצעתי להוציא עיתון משותף לכל הזרמים הקיבוציים. פניתי לשמעון שופטי ז"ל מרמת-השופט, מעובדי העיתון, שנערוך במשותף. חיים שור ז"ל - מעורכי "על-המשמר" תמך וביחד עם מנכ"ל העיתון, יוקי גרוספלד ז"ל מעין-דור, שהתלהב, יצאנו לדרך. אמרנו, אם העיתון יהיה מעניין, רלבנטי ויגע בעצבים החשופים של כל התנועות - סופו להתקבל. זרקתי את השם "הדף-הירוק", שנקלט מייד. שאול קנז מגן-שמואל נקבע לגרפיקאי ותרומתו הייתה עצומה.

איני זוכר את התאריך המדויק לצאת הגיליון הראשון. שלחנו אותו לכל קיבוצי ההתיישבות-העובדת, חמישים גיליונות חינם, והטלפונים לא איחרו לבוא: "אל תשלחו לנו חומר מבית-היוצר של סטאלין ימ"ש." מאחד הקיבוצים הגיעה תגובה, כי החומר משמש את הסניטארית המקומית, אך יש לה בקשה, "הצבע הירוק נדבק לטוסיק." יוקי סרק את הקיבוצים ללא לאות, התווכח עם מזכירים, רכזי-תרבות, האחראים על חלוקת העיתונים וספג עלבונות למכביר.

התעקשנו והמשכנו לשלוח את הגיליונות וההתנגדות אט אט התפוגגה. בקיבוצים שונים החלו לצטט אותנו ומעגן-מיכאל היה הקיבוץ הראשון שביקש תוספת גיליונות.

הנושאים שהעלנו אז כיום מצחיקים: האם מותר לחבר-קיבוץ להחזיק כסף בבנק? העמוד עד מהרה הפך לדף, ועם הזמן הופיעו מודעות והשמחה הייתה רבה. מקץ שלוש שנים, שמעון שופטי סיים את עבודתו ב"על-המשמר" ואני יצאתי לשנת רוטאצייה בקיבוץ. העיתון עבר לידיה המנוסות של מרים עין-דור, שהפכה את הדף לחוברת.

ברכות לעורכים והכתבים בעבר, בהווה ובעתיד!

 

פתאום עיתון

ארנון לפיד

 

צריך לחזור רחוק מאוד בזמן, עשרים שנה ויותר, כדי להבין את גודל המהפכה שחולל "הדף הירוק" כשהחל לצאת כמקומון של התנועה הקיבוצית. מה שנראה היום כל כך מובן, נכון וחיוני - הפתיחות, הפלורליזם, הסגנון, הנושאים - לא היה כזה בשנות ה-80, לא במסדרונות "על המשמר", האבא של "הדף הירוק", ודאי לא בקיבוץ-הארצי ומפ"ם, המו"ל.

שני אלה, המפלגה והעיתון, היו אמונים על עיתונות מגויסת, ממושמעת, "קונסטרוקטיבית", מכוונת היטב (ובינינו, משעממת למדי), אם לא במוצהר, ודאי במשתמע. גם קהל היעד, חברי הקיבוצים, היו אחרים. חברי התק"ם, משוחררים מעולה של הקולקטיביות הרעיונית, אומנם נחשפו יותר לעיתוני הבוקר והערב "הצהובים", אבל אפילו הם התקשו לקבל ולעכל בביתם-הם את הגישה העיתונאית "החדשה" - זו, שהיא תכליתה, תפקידה וטעם קיומה של תקשורת פתוחה בחברה דמוקרטית. לזכותה של מרים עין-דור, העורכת הראשונה, ראוי לזקוף את הצלחתה של הכשרת הלבבות, את פריצת החומות, ואת הנחלת הגישה והשפה העיתונאיות לממסד המפלגתי ולקיבוצים.

זה לא היה קל. הרבה זמן, מאבקים ועמודים יקרים בוזבזו על התנצחות עם הקוראים, ועל מאמץ לשרש את הרגלי הקריאה הישנים ואת הציפיות המופרכות מהעיתון. מרים סללה את הדרך. אחריה כבר היה קל יותר, או קשה פחות, לעשות עיתון שהוא עיתון, לא עוד פמפלט או ביטאון. וכך הלכו וקנו לגיטימציה כתבותיו הפולמוסיות של עודד ליפשיץ, ו"רציחות קטנות", ומדורים ונושאים ביקורתיים אחרים, נקראו, נעכלו (ולעתים קרובות הרגיזו, וזה היה כיף) והתנועה המשיכה לנוע.

בזהירות רבה - אם תרשה האכסניה המארחת - אני מבקש להוסיף, כי נדמה שמבין שני העיתונים - "הדף הירוק" ו"הקיבוץ" - הצליח האחרון יותר במימוש ייעודו ותפקידו כעיתון פתוח, עצמאי ועכשווי.

אולי זה משהו בדי.אנ. איי של השמוצניקים, גם בחלוף השנים, גם כשהם כבר מופרטים ו"חדשים", שמונע מהם להשתחרר עד הסוף ממורא האבות הרוחניים ומכבלי המשמעת התנועתית. ואולי אני שוב טועה...

 

נחלתי את שירי

איצי ברתנא, עמיר

 

לפני כשבוע נסעתי עם בתי, ליאת, למכללת עמק-הירדן, לבדוק עבורה מסלול לימודים לתואר ראשון בתקשורת ומדעי הרוח, מסלול שרץ שם כבר שנתיים ומתקיים בחסות אוניברסיטת בר-אילן, מסלול אולטימטיבי מבחינתה של ליאת, שרוצה להיות עיתונאית ורואה בתוספת של מדעי הרוח סוג של העשרה מבורכת.

במכללה שעל שפת הכנרת קיבלו אותנו במאור פנים, גם במזכירות האקדמית וגם בחוג לתקשורת, ושנינו, גם ליאת וגם אני, נשבינו בקסם המקום ובקסמו של החוג, וכבר קיבלנו החלטה: המסע של ליאת לעולם התקשורת יתחיל במכללת עמק-הירדן.

המסע שלי התחיל ממקום לגמרי אחר. בזמנו, סיפרתי לה, כשהייתי בגילה, התיר הקיבוץ לחבריו רק לימודים פונקציונליים. לימודים עם תכלית מוגדרת, שתועלת ברורה בצדם. הוראה זה היה בסדר.

כלכלה חקלאית ברחובות זה היה בסדר. וגם מי שביקש להיות הנדסאי, או מהנדס, קיבל את ברכת הקיבוץ. אבל תקשורת ומדעי הרוח? לא צריך להיסחף, והקיבוץ של אותם ימים באמת לא נסחף והכתיב בכך את דרכו של מי שביקש להיות עיתונאי. אין מכללה, אין אוניברסיטה, יש אוטודידקטיקה, לימוד עצמי, לימוד תוך כדי תנועה, וההתקדמות בהתאם. צעד אחר צעד. שלב אחר שלב.

וכך, אחרי שערכתי את עלון המוסד החינוכי, ואת עלון הקיבוץ, ולקחתי חלק בעלון האזורי, הגעתי להיות כתב ב'השבוע בקיבוץ הארצי', העיתון של התנועה, מנוחתו עדן. ומשם, אחרי קדנציה קצרה של שנתיים - הוקפצתי לעריכת 'הדף הירוק'. ביני לבינכם, הייתי מה-זה-ירוק כשהגעתי לשם, למערכת 'הדף הירוק', שישבה אז בבית 'על-המשמר', שעל גדות רחוב המסגר. במבט לאחור, זאת הייתה האוניברסיטה שלי. משם נחלתי את שירי. כי מי בכלל חשב אז על מכללה מעטירה על שפת ים כנרת, ועל מסלול לימודים 'נורמלי' בתקשורת, ועוד עם תוספת של מדעי הרוח?




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים