בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "ויגש"



בוא אלי פסוק נחמד: פרשת "ויגש"

בארי צימרמן


"ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית, מ"ה, 28)

 

מה היו המלים האחרונות שדיבר אבינו יעקב אל בנו יוסף בן ה-17 בשולחו אותו לשכם לפני זמן רב? אלה היו המלים: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" (ל"ז, 14). עכשיו הוא צריך בעצמו ללכת ולראות בשלום בנו: הליכה כנגד הליכה, ראייה כנגד ראייה. וגם: "עוד" מול "בטרם", חיים מול מוות, ו"רב".

 

"רב לי שמחה וחדווה, הואיל ועוד יוסף בני חי", כך מפרשן רש"י הזקן והטוב את המלה הראשונה שיוצאת מפי האב המזדקף כפרח בבוא שמועת חיי בנו אליו כבוא מים צלולים אל הגומה. בלשון ימינו אולי היה אבינו אומר: די! או: תפסיק! או: שככה יהיה לי טוב! או: בחייאת! או: ראבאכ! (שזה כבר כמעט "רב").

 

"עשה לך רב והסתלק מן הספק", מציע לנו רבן גמליאל במסכת אבות שבמשנה, ויעקב, שמי כמוהו אבינו, אכן עושה לו "רב". שנים ארוכות, שנות אין-יוסף, דלדלו את הוויתו. מרכיבי זהותו הרבים (כדרך בני האדם באשר הם) נתמעטו ונתרפטו. ככל שארכה היעדרות הבן כן התעצמה בתוכו, ובגאות געגועיו עלו מי תהום יוסף ומילאוהו עד אפס יעקב. אבל עכשיו רב, עכשיו סוף הדרך. השכול שב ושוקע באדמה, הלב מתנער, אדי הצער כעשן כלים, נושרים, ופרפר בל-יאמן של אושר מתעופף למרומים וכמעט כורע תחת נטל השמחה והחדווה.

 

בשורת חיי יוסף באה כרוח פרצים באוהלי אבינו יעקב, מאווררת עובש. הזמן, שעמד מלכת בבוא כתונת הפסים מוכתמת הדם, מתחיל לרוץ כאחוז תזזית. מה שאז קפא עכשיו מתנודד על רגליים שיכורות. זיכרונות שהודחקו שבים בבהלה. אפר האתמול קם לאש. יעקב יודע: אם תתבדה שמועת אחי יוסף על חיי יוסף כשם שהתבררה שמועת מותו, תפרח נשמתו ממנו. הוא לא יעמוד בעוד בשורה רעה. לכן הוא מעביר עיניו מבן לבן, מודד את אמינותם בפיכחון יציב. לא זה הזמן לבירורים נוקבים, הוא אומר לעצמו. לא זה הזמן לכבס בפרהסייה המשפחתית את כתונת הפסים המדממת. מבטו נח על כל אח. "חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף", הוא נזכר במלים שלו. לרגע מיטשטש מבטו ופני בניו הניצבים מולו נגלים עליו, בחטף, כפי שנראו ליוסף: פני זאבים חושפי שיניים. "רב", הוא מפטיר לעצמו. די. מספיק. חאלאס. צא מזה.

 

יעקב יוצא. אחרי שעשה לו רב הוא רוצה, סופית, להסתלק מן הספק. הוא רוצה לראות, במו עיני הבשר שלו, את בנו יוסף. להשוות את קלסתרון הגעגועים אל אמת המבט. מסביבו המולת אריזה, רשרושי הכנות למסע הארוך מצריימה. עוד רגע יסתיימו ההכנות והוא יטפס אל מושבו בעגלה המרופדת ששלח בנו יוסף להביאו אליו. יעקב שואל את עצמו אם מותר לו להיות מאושר.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים