החיים זה לא קיבוץ - מדרום תפתח הטובה



החיים זה לא קיבוץ - מדרום תפתח הטובה

נועה יחיאלי


בדירה אין רדיו, מה שאילץ אותנו לשיר. כשנמאס לנו לשיר דיברנו. כשנמאס לנו לדבר שוב שרנו. בשלב מסוים ותוך כדי דיבור ושירה גם התחלנו להכין ארוחת ערב, ואחרי הארוחה יצאנו לטייל בשכונה ושוב התפעלנו מהשקט, ויחד אתו, מהנידחות.

 

בסוף השבוע האחרון החלטתי שהשיער שלי ניזוק מאוד מהלחות התל אביבית וזקוק לקצת אוויר מדברי ויבש, ולכן נמלטתי מן האספלט ומהערים המקומטות וירדתי דרומה. שחם ועומר, שפעם היו חברי לקפה על המרפסת בתל אביב, התחילו השנה את לימודיהם באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, וכמו שנהוג בקהיליית הסטודנטים של בירת הדרום הם שכרו לעצמם דירת פאר בלב הסיטי של באר שבע. בדירה הם נוהגים לארח לעתים קרובות חברים מן העיר ומן הכפר שבאים להתפעל בכל פעם מחדש כמה זול לחיות מחוץ לתל אביב.

 

"אתם משלמים כמוני והדירה שלכם שווה פי חמש! אני לא מאמינה כמה זה זול לחיות מחוץ לתל אביב!" התפעלתי גם אני מחדש כשזרקתי את התיק שלי בקצה הסלון המרווח ונחתתי על הספה המרווחת. שחם, שבדיוק יצא מאחד משלושת חדרי השירותים (המרווחים) שבדירה, שמח להמשיך ולפאר באוזני - ולא בפעם הראשונה - את יתרונות חיי הפריפריה על פני חיי הכרך אותם פעם הכיר ואהב. בבאר שבע המחייה יותר זולה, האוויר יותר טוב, יש פחות הסחות דעת כמו סושי בר מתחת לבית שמונע ממך להכין שיעורים ובקיצור, עזבי אותך, תל אביב זה פאסה. "אותי", אמרתי לו, "לא צריך לשכנע. אתה רואה איך ויתרתי על סופשבוע עירוני לטובת שבת של מרגוע בדרום". "איזה מרגוע, מחר אנחנו הולכים לטפס על איזה הר בנגב", הוא הודיע לי, ולא ידע כי אין מרגוע גדול מזה.

 

לקראת שעת צוהריים מאוחרת ארזנו כמה מצרכי אוכל בסיסיים שכללו שניצלים בצורת חיות, פתיתים וקצת שמן ארוז בבקבוק מאולתר, וירדנו לחניה הפרטית של בני הבית. אני הושבתי במושב האחורי עם הגיטרה והתיקים ("כי את הילדה ואנחנו ההורים") ויצאנו לדרך. באר שבע השלווה לא מספיק מדברית ויבשה עבורנו, צמאי השקט וההתבודדות. אנחנו שמים דיסק של שירי יום שישי ומתחילים להדרים, לשדה בוקר.

 

לאבא של עומר יש בית ממש על המצוק מעל הנחל, עם תצפית מדהימה לשקיעה ולזריחה. אני מתפעמת מהמקום, מהנוף ומהדירה הפשוטה ושובת הלב, וחייבת להתעניין אצל עומר איך זה שהוא לא חשב אף פעם לגור פה, עכשיו כשהוא ממילא לומד בבאר שבע. "זה מפתה", הוא מודה, "אבל מה הייתי עושה פה. אולי אם הייתי סטודנט לתואר שני בבאר שבע והייתה לי חברה, אז זה היה יכול להיות פתרון נחמד. אבל כרגע שקט זה לא כל מה שאני מחפש".

 

לפחות למשך השבת זה כן מה שחיפשנו. בדירה אין רדיו, מה שאילץ אותנו לשיר. כשנמאס לנו לשיר דיברנו. כשנמאס לנו לדבר שוב שרנו. בשלב מסוים ותוך כדי דיבור ושירה גם התחלנו להכין ארוחת ערב, שניצלים בצורת חיות ואת הפתיתים המשובחים שרק שחם יודע לעשות. אחרי הארוחה יצאנו לטייל בשכונה ושוב התפעלנו מהשקט, ויחד אתו, מהנידחות. "תסתכלו מה זה", אמר לנו שחם וסימן בידו למרחבי השום-כלום, "אין פה שום דבר. איך חיים ככה"?

 

"מה הם צריכים שאין להם"? ניסיתי אני לשחק את הקול הערכי והאנטי-בורגני. "תראה איזה יופי פה. אז אין להם פיצוציה מתחת לבית, ואם נגמר להם החלב באמצע הלילה ובא להם קפה הם חייבים לחכות למחר בבוקר, ואם זה יום שישי אז למחרתיים, אז מה? מבחינתי אם אתם חברים שלי ואתם פה אתי, ויש לנו גיטרה ויש לנו על מה לדבר, זה כל מה שאני צריכה". "סביר להניח שאם כל מה שהיה לך זה אותנו ואת הגיטרה, כנראה שהיית מואסת בנו מהר מאוד", הטעים עומר מחוכמתו ואני נאלצתי להסכים בצער. שלושתנו נאלצנו להסכים למגינת לבנו, שעם כל הכבוד לשלווה ולאוויר הנקי, כנראה שלא היינו יכולים לחיות פה יותר מבסופי שבוע.

 

...אבל איזה סוף שבוע! חזרתי העירה עם שיער מלא חיוניות, כזה שרואים שרוח המדבר ידעה לעשות עליו עבודה טובה, עם שפתיים סדוקות ועם ברק בעיניים, ברק של מרגוע שאפשר להטעין רק מחוץ לעיר פעם בכמה זמן.

 

  

noanoasof@hotmail.com

 

 









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים