בוא אלי פסוק נחמד - "וישב"



בוא אלי פסוק נחמד - "וישב"

בארי צימרמן


"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא" (בראשית, ל"ז, 30-29)

 

דווקא ראובן, בן בכור ליעקב וללאה השנואה, שמאז לידת יוסף, בן רחל האהובה, הושלך בעצמו לבור מלא בעקרבי קנאה באח המתנאה בכתונת הפסים, דווקא ראובן זה אינו מסכים לרצוח את יוסף ומתכנן "להציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (ל"ז, 22). ואז הוא יוצא לסידורים באזור, ונדהם למצוא, בשובו, שאין יוסף בבור, שהעניינים התגלגלו קצת אחרת מכפי שתכנן.

 

מי שאמור לראות את הבן רואה שאין מה לראות. כבה האור שבקצה הבור. "הילד איננו" (קופא לב ראובן בקרבו) "הילד איננו ואני" (מוצמדת תווית האחריות אל ההיעדר, מתחיל המשפט). ראובן נופל. הבור השחור כמו חור שחור שואב אותו אליו. המפץ הגדול מתחולל בו, הוא מדבר אל עצמו, אל מי שלפני רגע עוד היה שם ועכשיו הוא פה, עכשיו נאשם, ומולו יעקב, השופט, זועק: איפה הילד? כך צעק ריבונו, שופט כל הארץ, אל קין, בהיותם בשדה: "אי הבל אחיך?" (ד', 9) וקין צעק בתשובה: "השומר אחי אנוכי?" איפה הילד? שואל יעקב. "הילד איננו" צריך ראובן, שומר אחיו, לענות, ואינו מסוגל.

 

ראובן משותק. ממרחק אלפי שנות בור שומע אותו רבנו שלמה יצחקי (רש"י) לוחש לעצמו: אנה אברח מצערו של אבא? הלוואי שיגרש אותי מעל פניו כמו שריבונו גרש את קין, עוברת בו מחשבה. ראובן עוצם עיניו, רובץ בקרקעית בור מחשבותיו, מעמיד עצמו למשפט עצמו, חש מראש, בכל גופו, את כוויות הקרינה הבלתי נסבלת של אבל יעקב ותלונתו. "ואני אנה אני בא", לואטות שפתיו, בבור אני בא, בעניבת החבל הנכרך לצווארי להוציאני לחנקני לאבדני אני בא. ראובן, כפי שאפשר לראות, כבר לא ממש אתנו.

 

על כנפי רוחו הוא נישא דרומה לחברון, אל בית יעקב. שם הוא רואה את אבינו יושב מהורהר בפתח אוהלו ברוח הצוהריים. עוד מעט תוגש הארוחה (בלהה הכינה שעיר עזים ברוטב תאנים) ויעקב, בינתיים, סופר את הימים שעברו מאז יצא יוסף אל אחיו הרועים. מבטו מופנה צפונה אל דרך שכם, אולי ייראה סוף סוף ענן האבק המיוחל. ואכן, עננה קטנה ככף יד איש מתגנבת ועולה. אבינו קם ממושבו, מתאמץ לראות, מתחיל לספור רחוקים בעודם הולכים וקרבים. אחד חסר, הוא אומר לעצמו.

 

ראובן נאנק. לא נמצא לו מוצא. אין יוצא ואין בא. רק שני אדונים קפקאיים, יעקב א' ויוזף ק', מופיעים כעת ומבצעים בו את סצנת הסיום של "המשפט": ידיו של האחד הונחו על גרונו, ואילו האחר נעץ את הסכין בלבו וסובב אותה שם פעמיים. בעיניים קמות עוד ראה איך גוחנים שני האדונים, לחי אל לחי, אל פניו ומתבוננים בהכרעת-הדין. 'כמו כלב!' אמר, כאילו ביקש לומר כי הבושה תשרוד אחריו.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים